HAYAMIN.ORG
חדשות ודיונים => דיון כללי => נושא נשלח על ידי: zelhar על מרץ 01, 2009, 12:55:36
-
http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=1067674
מי שחשב, בעקבות הכותרת, שמר בראל קורא לפעולה צבאית נגד איראן, טעה. הוא קורא לישראל להזדרז וקיים דיאלוג מדיני עם סוריה, חמאס וחזבאללה.
מאת צבי בראל
"תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר", רמז ראש הממשלה לציבור, כשהוא מכוון לאפשרויות הפעולה של ישראל ביחס לאיראן. אלא שבעוד אהוד אולמרט מדבר נחנך הכור הגרעיני האיראני בבושהאר, שבעוד כשנה ייהפך לאופרטיווי ויתחיל לספק חשמל; ובאותו יום הכריז נשיא איראן, כי ארצו מתכוונת להגדיל באופן משמעותי את מספר הצנטריפוגות שפועלות בתהליך העשרת האורניום.
אין מדובר בצירוף מקרים. לאיראן יש לוח זמנים וסדר יום משלה, ואלה כוללים פיתוח טכנולוגיה גרעינית, כנראה בעלת יישומים צבאיים, בזמן הקרוב האפשרי. הניחושים המודיעיניים במערב, שעל פיהם הפיתוח יסתיים בעוד שנה או שלוש, אינם מעניינים את איראן. הניחושים הללו נועדו לאותת לכל היותר מתי, אם בכלל, יתחיל האיום להיות אפקטיווי, ועד מתי אפשר לפעול צבאית או דיפלומטית נגד איראן. "הזמן אוזל בין האצבעות ונדרשת הפעלה מקבילה של סנקציות נמרצות ונחרצות כלפי המשטר האיראני ומוכנות לשקול את הדברים הנדרשים במידה שגם הסנקציות הללו לא תצלחנה", מציע אהוד ברק. אבל זהו זמן וירטואלי. באין מקבלי החלטות אין משמעות לזמן ואין טעם להתבונן בחרדה בשעון העצר. איראן תשלוט באיום גרעיני ולפיכך המדיניות הנחוצה כלפיה היא פוסט-גרעינית ולא טרום-גרעינית.
עד כה שימשה ישראל בתפקיד הרעשן שלא הניח לוועד הבית להירדם. אבל ישראל, שנטלה על עצמה את ניהול מטה המאבק הבינלאומי נגד איראן, תתקשה להתמיד עוד בתפקיד הזה. כהונתה כנראה הולכת ומסתיימת, בין היתר, ואולי בעיקר, משום שהיא איבדה את מעמדה כמדינה מאוימת בעקבות המלחמה בעזה. לכאורה אין קשר בין שתי החזיתות, אבל קשה שלא להבחין בכרסום שחל במעמדה של ישראל כמי שמוסמך לזעוק "זאב", בשעה שהיא בולמת את כניסתן של משאיות פסטה לרצועה. כרסום במעמד, לרוע המזל, פועל באופן רוחבי. מי שנתפש כבריון בחזית אחת יתקשה להיראות כצדיק בחזית אחרת. לא שנגרע משהו מן האיום האיראני, רק זוהרו של הקורבן הפוטנציאלי שלו הועם.
וכך, בעוד שבישראל עסוקים המנהיגים בתחרות מי ישמיע איום קולני יותר על איראן, הטיפול כבר עבר באופן בלעדי לידיו של נשיא ארה"ב. האיחוד האירופי ממתין שהוא יתווה את מדיניותו, מדינות ערב מצפות להפגנת הכוח שלו, וישראל הושבה על הספסל. בעיניים כלות היא רואה כיצד ואשינגטון מתכוונת לנהל דיאלוג עם איראן, מהדקת את יחסיה עם סוריה ותומכת בממשלה פלסטינית מאוחדת, שבה יהיה שותף גם החמאס, עוד מקורב של טהראן.
כדי שישראל תוכל להשתתף בתזמורת האנטי איראנית היא יכולה לעשות אחת מן השתיים: להזיל ריר, לפלבל בעיניים ולהשמיע קולות משונים כדי להוכיח שהיא מסוגלת למעשים מטורפים, או לפעול לצמצום השפעתה של איראן באזור. למשל, לעודד את הקמתה של ממשלה פלסטינית, עם החמאס והפתח, אשר תנהל את השטחים; למשל, להחיש את הדיאלוג המדיני עם סוריה. איומיהם של החיזבאללה והחמאס אינם איומים קיומיים מבחינת ישראל, אבל הם כבר הצליחו לסבך אותה בשתי מלחמות. ישראל יכולה לנטרלם באמצעות צעדים מדיניים. כך היא תמצא עצמה חברה בברית בלתי כתובה עם רוב מדינות ערב, אשר בוחנות גם הן בחרדה את התקדמותה הגרעינית של איראן. היא גם תעניק לממשל האמריקאי תחמושת מדינית שבאמצעותה יוכל ברק אובמה להוכיח, כי הוא יכול להביא שלום ולא רק מלחמה, כקודמו. זהו מנוף חיוני למי שמבקש לא רק לבלום את התעצמותה של איראן באזור אלא גם לעודד אותה לשפר את קשריה עם ארה"ב.
הצגתה של איראן כאיום, כשלעצמה, איננה יכולה לשמש כמדיניות חלופית לצורך סילוק איומים אחרים, קרובים ומסוכנים. למעשה היא איננה מדיניות. בלי הסיוע המדיני שישראל יכולה להגיש בזירה שלה כדי לצמצם את ההשפעה האיראנית - זוהי עוד סיסמה ריקה שתועלתה מפוקפקת. והיא בוודאי איננה מחייבת ריצה בהולה לממשלת אחדות.
-
לא חשבתי אפילו לשבריר שניה שהוא יחשוב על היהודים קודם, ויתמוך בפעולה נגד איראן.
הרי גם אם נפציץ את איראן כל העולם בראשות השמאל הישראלי יגנו את ישראל, יצאו להפגנות, ויעמידו את ההנהגה לדין על פשעי מלחמה בהאג.