HAYAMIN.ORG
יהדות ותורת ישראל => שֻׁלְחָן עָרוּךְ וְהָרַעְיוֹן הַיְּהוּדִי => נושא נשלח על ידי: אחים באמת על דצמבר 17, 2008, 15:31:59
-
מאמר: O0 תורה עם דרך ארץ /פרופ' אברהם שטינברג
המושג 'דרך ארץ' מובנים אחדים לו, כגון: פרנסה במלאכה או בסחורה [1א]; פעילות שתורמת לקיום העולם, כולל לימוד ענפי מדע שונים [1ב]; מוסר וענווה [1ג], והתחברות עם בני אדם בנחת ובמוסר [1ד]; תרבות אנושית [1ה]; ישובו של עולם [1ו]; נוהג טבעי [1ז]; תשמיש המיטה [1ח]; כל דבר הנובע ומותנה מכך שהאדם צריך להשלים את ייעודו ואת חייו בצוותא עם זולתו על הארץ [1ט]; ובכלל כולל המושג דרך ארץ התנהגות נימוסית בין אדם לחברו, והאדם עצמו בהתנהגותו בדיבור, במאכל ובמשתה, בלבוש, במידות ובדעות וכיוצ"ב [1י].
שאלת היחס ההדדי בין תורה במובן הרחב, היינו הלכה והשקפת עולם, לבין דרך ארץ במובן הרחב, היינו עיסוק בתחומי מדע וחברה ו/או עיסוק בפרנסה -- העסיקה את גדולי ישראל בכל הדורות.
מאות ספרים, מאמרים וסקירות נכתבו על נושא זה, ואין כאן המקום לסקור ולסכם את כל המידע הרב בתחום זה [1יא]. במאמרי זה ברצוני לסקור את עיקרי הדיון רק ביחס לשאלה של עיסוק בפרנסה מנקודת המבט ההלכתית-השקפתית.
א. תורה בלבד, או תורה עם דרך ארץ
א1. בתלמוד מצינו מחלוקת תנאים בשאלה אם צריך לעסוק בתורה בלבד, או שצריך לשלב לימודי אומנות ועיסוק לפרנסה עם לימוד התורה.
בסוגיא אחת למדנו:
ואספת דגנך31 מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך32, יכול דברים ככתבם, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וכו', תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן וכו', אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן33. (וראה שם, שגם רבא הסכים לדעת רבי ישמעאל, ועשה מלאכה בזמן הצורך).
מסוגיא זו עולה, כי לדעת רבי ישמעאל צריך לשלב תורה עם דרך ארץ, ולדעת רבי שמעון בן יוחי צריך ללמוד תורה בלבד.
ולעומת זאת, בסוגיות אחרות מצינו את דעותיהם בהיפוך:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש34 (ואגב, כן מצינו גם דעת רבי יהושע _ שונה אדם שתי הלכות בשחרית, ושתים בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה [34א]), ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ; ורבא אמר, מצווה לאומרו בפני עמי הארץ; שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית35, קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה36, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יוונית37 (ולפי שיטת החולקים מתפרש פסוק זה כברכה _ ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר וכו', אמר לו הקב"ה ליהושע, כל כך חביבים עליך דברי תורה _ לא ימוש ספר התורה הזה מפיך [37א]). ועוד מצינו _ מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הא כיצד, היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן לובש ומכסה37 ב, אבל בזמן הזה צריך לעסוק במלאכה, כדי שיהיה לו מה לאכול37ג.
הרבה מהפוסקים והפרשנים דנו בענין הסתירה בדעותיהם של רבי ישמעאל ורבי שמעון בן יוחי בשתי הסוגיות -- יש שהניחו קושיא זו בצריך עיון, ויש שתירצו באופנים שונים38.
א2. מחלוקת אחרת של תנאים דנה בשאלה אם יש חיוב ללמד בנו תורה בלבד, או שיש חיוב ללמדו אומנות:
רבי מאיר אומר, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה; רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה39.
הנה, דעת רוב המפרשים והפוסקים, שאין מחלוקת בין רבי מאיר לרבי נהוראי, וגם ר' נהוראי מסכים שיש חיוב ללמד בנו אומנות40. וביותר יש הכרח לומר שאין מחלוקת ביניהם על פי דברי התלמוד [40א] -- הוא רבי מאיר, הוא רבי נהוראי, ואם כן בעל כורחנו מדובר באדם אחד. ואמנם יש מי שהסביר שבאמת אין כאן מחלוקת, אלא שכל היגד מתאר מידה המתאימה לאנשים מסויימים [40ב].
א3. המחלוקת בשאלה אם צריך ללמוד תורה בלבד, או צריך לשלב שאר חכמות ועיסוק לפרנסה עם לימוד התורה, ידעה עליות וירידות במשך שנות ההיסטוריה, ומחלוקת זו נמשכת עד לימינו-אנו. מחלוקת זו היתה ונשארה נוקבת מאד, והצדדים החולקים מביאים ראיות לכאן ולכאן בלהט רב. ויכוח לוהט זה נרמז היטב בדברי הרמב"ם [41]:
אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה (היינו שאסור לעשות התורה קרדום לחפור בה), מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן שדברי בה לא יאות לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן, חזרתי מהסכמתי ואדבר בה, מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים.
מצינו מספר שיטות בפתרון שאלה זו:
· יש הסבורים, שחובתנו לעסוק בתורה בלבד, ללא כל תערובת של מדעים וחכמות חיצוניות, וכמו כן לומדי התורה אינם צריכים לעסוק כלל במקצועות אחרים לצורך פרנסתם, אלא ילמדו תורה, ויתפרנסו מן הציבור.
· יש הסבורים, שחובתנו לשלב תורה עם לימוד כל החכמות האחרות, וכן חובתנו להתפרנס ממקצועות שונים, ואסור להתפרנס מלימוד התורה או מהצדקה, ודרך זו היא הנכונה לכל אחד, כולל תלמידי חכמים.
· יש הסבורים, שרק ליחידים מותר להתמסר ללימוד תורה בלבד, אבל רוב העם צריך לשלב תורה עם דרך ארץ.
· יש הסבורים, שבמסגרות חינוכיות של ישיבות אין לשלב תורה עם שאר חכמות, אבל ליחידים יש חובה ללמוד מדע ומקצוע.
· יש הסבורים, שיש לכל אדם לבחור לעצמו את דרכו בחיים, יש המתאימים יותר לעסוק בתורה בלבד, ויש המתאימים יותר לשלב לימוד תורה עם עיסוק בחכמות ובפרנסות שונות בדרגות שונות, ואין לקבוע בזה מסמרות, אלא הכל לפי התנאים המיוחדים של האדם, המקום והזמן.
באופן עקרוני ניתן לומר, שכשם ששבעים פנים לתורה [42] מבחינת שיטות הלימוד, כגון פלפולים, חילוקים, פשט, דרש, רמז, סוד, בקיאות, חריפות, מוסר, אגדה, הלכה וכיוצ"ב, ואין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ [42א], וכשם שיש מחלוקות רבות בין חכמי ישראל בכל הדורות, ובכל זאת אלו ואלו דברי אלקים חיים הן [42ב], וכולם ניתנו מרועה אחד, מפי אדון כל המעשים [42ג] -- כך יש לראות בשילובים שונים של תורה ומדע, דרכים שונות בעבודת הבורא, וכולם אמת. אכן, ברור לכל השיטות, שיש עדיפות ללימוד התורה, אלא שכלל הציבור זקוק גם ללומדי תורה בלבד, וגם למשלבים תורה ומדע, כי אחרת לא יהיה קיום לעולם; ברם, נחלקו בשאלה מה היא הדרך העדיפה לכל יחיד ויחיד.
להלן יובאו מקורות ודעות נגד עיסוק בפרנסה, לעומת מקורות ודעות בעד עיסוק בפרנסה.
ב. נימוקים נגד עיסוק בפרנסה
אף כי מעיקר הדין אסור לעשות התורה קרדום לחפור בה, וצריך להתפרנס ממלאכה91, יש מהפוסקים שהתירו ללומדי התורה להתפרנס מהציבור, והרי זה בבחינת כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ [92].
יש מי שכתב, שזקן או חולה מותר ליהנות מתורתו, והציבור יספקו לו צרכיו; ויש אומרים, שאפילו בבריא מותר, ולכן נהגו בכל מקומות ישראל, שפרנסתו של רב העיר צריכה שתהיה מאנשי העיר; ויש מקילין עוד לומר, שמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים, כדי להחזיק ידי לומדי תורה. ומכל מקום, מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה -- מידת חסידות הוא, ומתת אלקים היא, אך אין זו מידת כל אדם, שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו93.
וכן יש מי שכתב, שכל שאין לו ממה להתפרנס, מותר ליטול שכרו ללמד -- בין מהתלמידים עצמם, בין מן הציבור, וכן מותר לו ליטול שכר מן הציבור לדון, או מבעלי דינין, וכל מקום שהלכה רופפת בידך, הלך אחר המנהג, וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן הרמב"ם ואחריו, נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, וגם כי נודה שהלכה כדברי הרמב"ם, שאסור להתפרנס מן התורה, וחייבים לעסוק במלאכה המפרנסת94, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך95, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת ח"ו, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר96. ויש מי שהוסיף, שאם לא כן, כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה, וגם להתפרנס ממעשה ידיו, ולכן יותר עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים, אפילו יודע חכמה ומלאכה, שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו, בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה, כי אי אפשר שיבטל מלימודו97.
ועל כן יש מי שכתב, שדין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות, שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס, או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים, או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להימנע מזה, אפילו ממידת חסידות, ואלה המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם98, הוא בעצת היצר הרע, כדי שיפסיק מללמוד, ויעסוק במלאכה ובמסחר, עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו, ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה99. ועוד יש מי שכתב, שלשיטת הרמב"ם מחוייב כל אדם ללמוד כל התורה ולידע אותה, ורשאי אף להתפרנס מהצדקה, באם כשיעבוד לפרנסתו במלאכה איזה שעות לא יוכל ללמוד בהבנה ישרה ונכונה כל מה שלומד ... אבל אם כבר למד עד שעבר הזמן שבו יוכל ללמוד כל מה שילמוד בהבנה ישרה ונכונה, אסור ליטול מצדקה כשהוא ראוי מצד כוחותיו לעבוד איזה שעות במלאכה כדי חייו וחיי בני ביתו. וכן אם כשרונותיו נמוכים ... גם כשלא יפסיק מלימודו לא יוכל להבין בעצמו, ולא יפסיד כלום באיכות לימודו, צריך לעשות מלאכה לפי מה שצריך לו ולבני ביתו [99א].
ג. נימוקים בעד עיסוק באומנויות ובמלאכות לפרנסה
ג1. מצינו בחז"ל וברמב"ם מאמרים רבים בשבח המלאכה והאומנות, כגון:
אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות262; כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה [263]; שיהא אדם אוהב את המלאכה וכו', ומי שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה, או שדה חרבה, ילך ויתעסק בה [264]; אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, ואף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה264; כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית [264]; חביבה מלאכה מזכות אבות265, וזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכולה זכות אבות לעמוד266; גדול הנהנה מיגיעו, יותר מירא שמים267; כל אחד ואחד ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, ועשה הקב"ה כן, שלא יחסר העולם אומנות267 א; פשוט נבלה בשוק וטול שכר, ואל תאמר כהן גדול אני, ואין זה נאה לי268; גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה269; גדולה מלאכה שמחממת את בעליה270; והודעת להם271, זה בית חייהם272, ללמד להם אומנות להתפרנס בו273; ובחרת בחיים274, זו אומנות275; כל האומנויות אדם הראשון למדם276; פרנסה שווה לגאולה, ויש אומרים שפרנסה גדולה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך, והפרנסה על ידי הקב"ה277; גדולה היא הפרנסה, שגורמת לתחיית המתים לבוא שלא בעונתה277 א; קנה לך אומנות עם התורה278; מעלה גדולה היא למי שמתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים ראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא279; לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער, ואפילו באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך עצמו על הציבור, ומוטב לפשוט עור נבלות בשוק, ולא יאמר לעם _ חכם גדול אני, פרנסוני280.
ג2. חייב אדם ללמד את בנו אומנות283. כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות284; לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקיה285; מותר לסדר בשבת בן אצל אומן ללמדו אומנות, כי זה נחשב כחפצי שמים286; האב שיסר את בנו כדי ללמדו תורה, או חכמה, או אומנות, ומת הבן -- פטור האב מגלות287; החיוב על האב ללמד את בנו אומנות הוא אחד מחמישה חיובים שיש לאב כלפי בנו, וכולם הם מן התורה288. יש שכתבו, שמותר ללמד תינוקות של בית הכנסת כתב ערבי וחשבונות, אגב לימוד תורה, והטעם שזה נקרא צורך מצווה, והוא בכלל החיוב ללמדו אומנות, שכשיגדלו ימצאו פרנסתם לכל ימי חייהם289.
דעת רוב המפרשים והפוסקים, שחיוב זה על האב ללמד את בנו אומנות הוא לפי כל דעות התנאים290.
ולפיכך, יש מי שכתב, שהנמנעים מללמד את בניהם אומנות, ומסתמכים על ר’ נהוראי291, לא הבינו שזה הוא מעשה יצר הרע, כדרכו להלביש ולכסות הדברים אשר לא טובים בכסות חסידות וכו', בלי ספק שכל העובר על דברי חכמינו ז"ל בדבר הזה, ואינו מלמד בנו אומנות, עתיד ליתן את הדין לפני בית דין של מעלה וענוש יענש וכו', וכלום יש חילול השם וסכנות הכלל והפרט יותר מזה292.
ג3. אסור לעשות התורה קרדום לחפור בה293, מפני שהוא מועל בקדושת התורה, שנהנה מן ההקדש294, ומפני שגורם על ידי כך לחילול השם, לבזיון התורה, לביטול כבוד התורה, ולזלזול בתורה295.
יש מי שכתב, שהביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה, שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים ותלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן, וזה הכל טעות, ולא נמצא בתורה, ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגלים שישען עליהם כלל, שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל, לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם, ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות וכו', אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה, אם בריווח אם בדוחק. ולא מצאנו חכם מן החכמים עניים, שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשרים אותם וכו', והיו רואים שלקיחתו היה חילול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם, ותתבזה בעיניהם296; וכן -- כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא297; ועל כן צריך אדם לראות ולהמציא לעצמו מלאכה או איזה עסק, שממנו תהיה פרנסתו ופרנסת ביתו, ולא יסמוך לידי מתנת בשר ודם ח"ו, ולא לידי הלוואתם298; והאדם לא רק שרשאי, אלא גם מחוייב לעסוק במסחר ובעבודה לפרנסתו, ואסור לו לומר, שאף אם לא יעשה כלום, יזמין לו השם יתברך פרנסתו באיזה אופן299. וכן יש מי שכתב, שכבר האריכו הראשונים למצוא היתר להתיר הנאה לתלמיד חכם בשביל כבוד תורתו, ואחרי כל ההיתרים לא נמצאה תרופה שלמה, ובעבור זה תלמידי החכמים נבזים בעיני עמי הארץ [299א].
אין ספק, שמי שחננו השם יתברך שיתפרנס ממלאכתו, אסור לו ליטול מהציבור300.
לכל הדיעות, מי שלומד תורה כדי שיהיה לו איזה הנאה מכך, בין אם ההנאה היא לשם כבוד, או שההנאה היא לשם פרנסה, הדבר אסור301.
ג4. מכמה מקורות משמע, שמה שהתירו בדורות מאוחרים להשתמש בתורה ולהתפרנס ממנה, הוא על דרך הדחק, הוראת שעה, וענין עת לעשות לה' הפרו תורתך302, או שהוא רק משום שכר בטלה303.
ג5. יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עוון305.
במערכת היחסים שבין תורה ודרך ארץ מצינו כמה שיטות:
· יש שפירשו, שהתורה היא העיקר306.
· יש שפירשו, שדרך ארץ היא העיקר307.
· יש שפירשו, שגם בעת שעוסק בדרך ארץ יהא מהרהר בתורה וחוזר על תלמודו308.
· יש מי שחילק בין שתי קבוצות בישראל -- אלו ההולכים לסחורה בדרך רחוקה, אצלם דרך ארץ היא העיקר, אבל גם הם צריכים תורה עמה; ואלו היושבים בביתם ולומדים תורה, אצלם התורה היא עיקר, ובכל זאת צריכים לעסוק לפרנסתם במלאכה כלשהיא309.
· יש מי שחילק בין שתי קבוצות אחרות, קבוצה אחת שעושים מלאכתם עיקר ותורתם עראי, והם כל המון ישראל, ויש שרידים אשר ה' קורא, שתורתם קבע יומם ולילה310.
ג5. יש מי שכתב, שאף על גב שפשוטו של מקרא בספר יהושע (א ח) הוא ללמוד תמיד בכל היום ובכל הלילה, אך דבר זה הוא דווקא ליחידים שבכל דור ודור, וכדוגמת דור המדבר שעליהם נאמר 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' [310א], היינו דור שלא היו טרודים בפרנסה, אבל כגון אנו החיוב לקבוע עיתים לתורה, היינו עת ביום ועת בלילה, ושאר השעות צריך לעסוק בפרנסה [310ב]. ולפי זה יתפרש הפסוק 'והגית בו יומם ולילה' במובן של גם ביום וגם בלילה, ולא במובן של כל היום וכל הלילה [310ג].
יש מי שכתב, שיש מצות עשה מן התורה לעסוק במלאכה ששת ימים311, ושצריך האדם לעמול במצות בוראו, שציווה לאדם להתעסק בסיבות העולם, בעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה312. וכן יש מי שכתב, שמצווה מן התורה ללמוד אומנות, כדי ליהנות מיגיע כפיו313; ויש מי שכתב, שהחיוב ללמוד אומנות ולעסוק במלאכה הוא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא314.
יעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה, ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו וכו', כל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עוון, וסופו ללסטם הבריות, וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו, או בדרך ארץ קצת, ולהחיות עצמו315.
יש שפסקו להלכה כשיטת הסוברים, שיש להנהיג דרך ארץ עם לימוד התורה, ואין לסמוך על אחרים שיפרנסוהו, והעצה ללמוד תורה יומם ולילה, היא מצווה גרידא מפני ביטול תורה316, והעיקר התכליתי שתינהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי, וזה כי יקצרו ויאספו דגנם, וצריך להתנהג בהנהגה טבעית [317], ותקופת משה וחזקיה היו בבחינת 'שקר החן והבל היופי' [317א], כי זה מצב לא טבעי ולא אידיאלי.
ואמנם, יש מהראשונים שכתבו, שהגדרת תלמיד חכם שתורתו אומנותו318, היינו מי שעושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, והוגה בתורתו תמיד, ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים, אך לחזר אחר פרנסתו, כי זו היא חובתו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו', ואינו מבטל מדברי תורה אלא מעט ולכדי חייו319, והיינו לאו דווקא כדי חייו בצמצום, אלא כל שיהיה מתעסק כדי להחיות את נפשו נקרא כדי חייו320.
יש מי שכתב, שבארץ ישראל היא כמו מצווה עלינו וכו', שיהא אדם זהיר בנטיעה וכו', הרי שהזהירו שלא יבטל אדם מהרבות ישוב הארץ321, שכן מתחילת ברייתו של עולם, לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה וכו', אף אתם כשתיכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה321 א; ועוד יש מי שכתב, שבארץ ישראל יש חיוב מיוחד לעסוק בדרך ארץ, ולא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שאר אומנויות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצווה. ולא לבד עבודת הקרקע, אלא לימוד כל האומנות, משום ישוב וכבוד ארץ ישראל, שלא יאמרו לא נמצא בכל ארץ ישראל סנדלר ובנאי וכו', ויביאום מארצות רחוקים; אבל בחוץ לארץ, שיש שם אומנים רבים מהנוכרים, לא צריך לנו, ולכן אין העיסוק אלא משום פרנסה322.
סדר היום של אדם מישראל מתחיל עם תפילה בבית הכנסת, ואחר כך לימוד תורה בבית המדרש, ואחר כך ילך לעסקיו, שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עוון וכו', ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע323, וזוהי מידה טובה, שלא תאמר למה אתה אומר ילך לעסקיו, יותר טוב היה לו שילמוד לעולם בתורה, לכך נאמר שמידה טובה היא שילך לעסקיו [323א]. אלא שגם אלו המחלקים זמנם בין לימוד תורה לבין עיסןק בפרנסה, צריכים להיזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרווחה זו, והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח אמיתי שאי אפשר בלעדו, ואז יוכל להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר [323ב].
עוד יש מי שכתב, שהחיוב הגורף ללמוד תורה בלבד, או אפילו ברוב-רובו של היום הוא דווקא בתלמיד חכם שמצליח בתלמודו ויוכל ללמוד היטב את התורה וההלכה, אבל מי שלא הגיע למידה כזו מחמת קוצר דעתו, אינו חייב לחיות חיי צער ולעשות מלאכתו עראי כדי להרבות בלימוד שאינו מבין על כל בוריו, וגם עתיד לשוכחו, והוא יוצא ידי חובתו בקביעת עתים לתורה בדברים המביאים לידי מעשה, ובשאר היום יעסוק בפרנסה [323ג].
ואמנם היו מחכמי ישראל שהיו משלשין היום _ שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה, והם נקראים עדה קדושה324. וכן היו מגדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים, ומהם שואבי מים325, וכן היו מהם עוסקים בכמה מלאכות אחרות326.
העוסקים במצוות מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה, כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי, והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלימה שם; והעוזבים כל עניני העולם הזה, ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד וכו', יחיו לעד בגופם ובנפשם327.
אכן, גם כשעוסק בפרנסה יש לזכור את הכלל שקבעו חז"ל, שלימוד התורה יהא קבע והעיסוק בפרנסה יהא ארעי ומועט328.
יש שכתבו, שהשיטה הדוגלת בלימוד תורה בלבד, ללא עיסוק אחר, טובה רק ליחידים329. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מבאי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללויים330.
מידת כל אדם ללמוד תורה עם מלאכה שיתפרנס ממנה, אבל יחידים שהם זריזים וצדיקים צריכים ללמוד רק תורה331.
אין כל הכוחות שווים בענין זה, שהדבר תלוי, אם ליבו סמוך ובטוח בה' באמונה שלימה שיזמין לו פרנסתו, צריך לבטוח בה' וללמוד תורה בלבד, אך מי שאין מבטחו חזק, אין לו לסמוך על הנס, ויעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי332.
מקורות והערות
[1א] הרמב"ם, רבנו יונה, ורע"ב על המשנה אבות ב ב, וכך גם משמעות מושג זה באבות ג ה, ובברכות לה ב; [1ב] רבנו דוד הנגיד, נכד הרמב"ם בפירושו לאבות ב ב; [1ג] תפא"י אבות ב ב; [1ד] פיהמ"ש לרמב"ם קידושין סופ"א; [1ה] חזור ויטרי אבות ג יז; [1ו] קידושין מ ב; [1ז] יומא עד ב; [1ח] תנחומא, צו, יג, תפא"י אבות ו ה; [1ט] רש"ר הירש בסידורו, פירוש על אבות ב ב; [1י] וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, ע' דרך ארץ, עמ' תרעב-תשו באריכות; [1יא] ראה סיכום דעות ומקורות רבים בספרי -- אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, כרך ג, תשנ"ג, עמ' 468-399; [31] דברים יא יד; [32] יהושע א ח; [33] ברכות לה ב; [34] 03 יהושע א ח; [34א] מכילתא שמות טז ד; [35] ראה להלן הע' ,232-219 בביאור מושג זה; [36] יהושע א ח; [37] מנחות צט ב; ירושלמי פאה א א; ירושלמי סוטה ט טו. וראה בירושלמי שם, שהגירסא היא רבי יהושע ולא רבי ישמעאל; [37א] ירושלמי, שם; [37ב] מכילתא שמות טז ד; [37ג] זית רענן, ילקוט שמעוני שמות, רמז רנח, אות פח. וראה בעמודי ירושלים על הירושלמי פאה א א; ]38] ראה תוספות רבי יהודה החסיד, ברכות שם; תוס' הרא"ש, ברכות שם; ר"ן נדרים ח א; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תטז; עיון יעקב, מנחות, שם; רבי חיים אבולעפייא בעץ החיים פר' וילך דף קלד ע"א; ברכי יוסף יו"ד סי’ רמו סק"א; מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות, מ' תכ-תכא; הגהות מהר"ץ חיות, ברכות שם; שד"ח מערכת וא"ו כלל טו; קרן אורה, נדרים ח א; שו"ת שאגת אריה סי' א; הרב עובדיה יוסף, תחומין, א, תש"מ עמ' 299 ואילך. וראה סיכום התירוצים השונים במאמרו של י. לוי, המעין, טבת תשל"ז, עמ' 25 ואילך. ולענין הלכה כמי -- ראה בשד"ח שם. וראה עוד להלן בחלקים ג-1 ג; [39] משנה קידושין פב א. ובגמ' שם, דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. וראה במשנה ובגמ' שם, עוד דעות ודוגמאות בענין; [40] ראה מהרש"א קידושין פב א; היעב"ץ בלחם שמים אבות ג יז; שו"ע הרב הל' ת"ת פ"ג, קונטרס אחרון ד"ה והנה; פנ"י סוף קידושין; כסא רחמים לחיד"א, מס' סופרים רפט"ז; נחל אשכול ח"ב דקל"ז; אור חדש סוף קידושין. אמנם ראה בביאוה"ל סי' שו ס"ו כתב, שיש מחלוקת ביניהם, אך לא הביא כל הדעות הללו. וראה על כך מאמרו של י. לוי, המעין, תמוז תשנ"א, עמ' 15 ואילך; [40א] עירובין יג ב; [40ב] חי' מרן הגרי"ז, על פר' חיי שרה, בשם הגר"א; [41] רמב"ם פיהמ"ש אבות ד ה; [42] ראה במדבר רבה יג טו; שו"ת הרדב"ז ח"ג סוסי' תרמג; [42א] ע"ז יט א; [42ב] עירובין יג ב; גיטין ו ב; ירושלמי ברכות א ד; ירושלמי קידושין א א; [42ג] חגיגה ג ב; [91] ראה להלן בחלק ג [92] אבות ג ה, על פי פירוש הרע"ב והגר"א שהכוונה דרך ארץ במובן של פרנסה, אך הרמב"ם פירש טורח הזמן; [93] שו"ת התשב"ץ ח"א סי' קמב-קמט; רמ"א יו"ד רמו כא. וראה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קטז;
[94] ראה להלן הע' ; [95] תהלים קיט קכו; [96] כס"מ תלמוד תורה ג י. אמנם ראה בשו"ע או"ח
קנו א, שמשמע שפסק כדעת הרמב"ם, וראה על שיטת המחבר בנידון במאמרו של הרב פ. וילמן, המעין, ניסן תשמ"ו, עמ' 26; [97] יש"ש חולין פ"ג סי' ט; ש"ך יו"ד סי' רמו סק"כ. וראה עוד בב"ח יו"ד סי' רמו; [98] ראה להלן הע' ; [99] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קטז. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סוסי' פב; [99א] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' לו, באריכות רבה; [262] אבות א י. ואפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה, ולא יאמר, אדם גדול אני, וגנאי לי לעסוק במלאכה -- מגן אבות, ורע"ב שם; [263] מכילתא דרשב"י כ ט; [264] אבות דר"נ יא א; [265] תוספתא קידושין א יא; בראשית רבה עד יב; [266] תנחומא ויצא יג; [267] ברכות ח א. וראה פיהמ"ש לרמב"ם אבות ד ה; [267א] ברכות מג ב, וברש"י שם ד"ה יפה; [268] פסחים קיג א; ב"ב קי א; [269] נדרים מט ב; [270] גיטין סז ב; [271] שמות יח כ; [272] ב"מ ל ב; [273] 03 רש"י שם. אמנם ראה רש"י ב"ק ק א ד"ה בית, שפירש שהכוונה לתלמוד תורה; [274] דברים ל יט; [275] ירושלמי פאה א א; [276] בראשית רבה כד ז; [277] בראשית רבה צז ג; [277א] שה"ש רבה ב טז; [278] קהלת רבה ט ז. וראה קידושין ל ב. וראה עוד על גדולת המלאכה בירושלמי מעשרות ב ד; מכילתא דרשב"י יתרו יט ט; [279] רמב"ם תלמוד תורה ג יא, על פי ברכות ח א; [280] רמב"ם מתנות עניים י יח, על פי פסחים קיג א; [283] קידושין כט א. וראה קידושין ל ב, שנלמד מהפסוק בקהלת ט ט; ובירושלמי פאה א א, נלמד מהפסוק בדברים ל יט; [284] קידושין כט א; [285] ברכות סג א; קידושין פב א; [286] שבת קנ א; רמב"ם שבת כד לה; טושו"ע או"ח שו ו. וראה רש"י כתובות ה א, שמצווה ללמדו אומנות; [287] מכות ח ב; רמב"ם רוצח ה ה. וראה מכתבו של הגר"י רוזין מרוגצ'וב, פורסם בחוב' המעין, ניסן תשל"ו, עמ' 4 ואילך; [288] מכילתא בא פי"ח. וראה כתובות נב ב; [289] ס' העתים סי' עה, בשם רב האי גאון; שו"ת ויאמר יצחק חיו"ד סי' צט. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' טו-טז; [290] ראה מהרש"א קידושין פב א; לחם שמים, אבות ג יז; שו"ע הרב הל' ת"ת פ"ג, קונטרס אחרון ד"ה והנה; פנ"י סוף קידושין; כסא רחמים מס' סופרים רפט"ז; נחל אשכול ח"ב דקל"ז; אור חדש סוף קידושין. רק בביאוה"ל סי’ שו ס"ו כתב, שיש מחלוקת תנאים בין רבי מאיר לרבי נהוראי (קידושין פב א), אך לא הביא כל הדעות הללו -- ראה על כך מאמרו של י. לוי, המעין, תמוז תשנ"א, עמ' 15 ואילך. וראה בישרי לב חיו"ד מערכת חי"ת ד' טז ע"א, מה שציין על דבר ההשמטה שהשמיטו הפוסקים דין זה; [291] קידושין פא א; [292] ס' הברית, ח"ב, מאמר יב פ"י. וראה בשד"ח מע' אל"ף סי' רל, ופאת השדה שם סי' קס, שהביא דברי ס' הברית הללו, וכתב בשבחם. ובס' לב העברי, ח"ב, ד' עב ע"ב, האריך בתוכחת מגולה על הצורך ללמד בנו אומנות; [293] אבות ד ה. ובנדרים סב א, הגירסא קורדום להיות עודר בו; [294] רע"ב אבות שם. וראה מה שכתב עוד בגדרי האיסור הזה; [295] ראה רמב"ם בפיהמ"ש אבות שם; רמב"ם תלמוד תורה ג י; מהר"ל דרך חיים א י; קרן אורה נדרים סב א; [296] פיהמ"ש רמב"ם אבות ד ה. וראה שם, שמביא דוגמאות מחז"ל, שעבדו לפרנסתם והיו עניים מרודים, ולא הניחו שיפרנסום. וראה בכס"מ תלמוד תורה ג י, מה שכתב על דברי רמב"ם אלו; [297] רמב"ם תלמוד תורה ג י; [298] של"ה, שער האותות, דרך ארץ, מ"ו; [299] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קיא; [299א] קרן אורה נדרים סב א; [300] כס"מ תלמוד תורה ג י; [301] כס"מ תלמוד תורה ג י; [302] ראה כס"מ תלמוד תורה ג י; נחלת אבות, אבות ד ה; יש"ש חולין פ"ג סי' ט; שו"ת חת"ס חחו"מ סי' קסד; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קטז; [303] שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמד-קמח; [305] אבות ב ב; במדבר רבה יג טו; קהלת רבה ז כב; רמב"ם ת"ת ג י; סמ"ג עשין ב; טושו"ע או"ח קנו א; טור ורמ"א יו"ד רמו כא. וראה באריכות בפירוש האלשיך עה"ת פר' תזריע דף קעו; [306] ר"ש טהרות ז ד; ה"ר אלחנן בתוס' ישנים יומא פה ב ד"ה תשובה; טושו"ע או"ח קנו א; תויו"ט אבות ב ב; [307] תוס' ישנים יומא פה ב ד"ה תשובה, בדעת ר"ת. וראה הגהות מיימוניות ת"ת פ"ג אות ב, ותוס' רעק"א אבות ב ב. ולכאורה ראיה מענין זבולון ויששכר, שהלוא יששכר גדול מזבולון, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו, לפיכך קדמו -- בראשית רבה צט יא; ויקרא רבה כה א. וברבנו בחיי, דברים לג יח -- ואף שיששכר גדול מזבולון, כי נולד תחילה, הקדים זבולון ליששכר, לפי שהוא הסיבה לתורתו של יששכר, ואם לא היה מחזיק, אי אפשר לו לעסוק בתורה וכו', וייחס השמחה לזבולון, לפי שהוא סיבה לתורה. וראה ברבנו ירוחם סוף נתיב ב; רמ"א יו"ד רמו א. וראה בענין ההסדרים של יששכר וזבולון בשו"ת מנחת יצחק ח"ז סי' פז. ובאופן דומה ענינם של האחים שמעון ועזריה, ששמעון היה גדול מעזריה, אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא, ונותן בפיו של שמעון, לפיכך נקראת הלכה על שמו -- ויקרא רבה כה א; וראה סוטה כא א. ומכאן נפסק להלכה שיכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר -- רמ"א יו"ד רמו א. וראה בקובץ אגרות החזו"א איג' מז. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ק; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ג; [308] אלשיך עה"ת פר' תזריע ד"ה והוא מאמרנו; נפש חיים לר"ח וולאזין ש"א פ"ח; [309] ב"ח או"ח סי' קנו; [310] אלשיך, אבות ב ב; [310א] מכילתא, ויסע, ב; [310ב] ערוה"ש יו”ד רמו ז; [310ג] י. ליברמן, בדד, 1, תשנ”ה, עמ' 63 ואילך; [311] ס' אבות הראש, לבנו של מרן החביף, הובא במכתב לחזקיהו לבעל השד"ח, חי' פסחים ד"ן ע"א תוס' ד"ה מקום. וראה באבות דר"נ יא א, שלומד מהפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ח), שיש חובה לעסוק במלאכה; [312] חובות הלבבות, שער הבטחון, סופ"ג; [313] שו"ת בית יעקב סי' לה. ומקורו מב"מ ל ב; [314] שד"ח במכתב לחזקיהו, שם; [315] שו"ת התשב"ץ ח"א סי' קמב-קמט; רמ"א יו"ד רמו כא. וראה שם, שבזמן הזה נהגו שרבני עיר ותלמידי ישיבות יקבלו פרנסתם מהציבור; [316] תוספות רבי יהודה החסיד ברכות לה ב, ובתוס' הרא"ש ברכות שם. וראה טושו"ע או"ח סי' קנו, על פי הסוגיא בברכות לה ב; [317] משך חכמה דברים י כ; שם יא יג; שם לב ג; [317א] סנהדרין כ א; [318] שבת יא א; [319] שו"ת הרא"ש כלל טו סי' ח; טור יו"ד רמג. וראה נמוק"י ב"ב ח א ד"ה בלו; [320] שו"ת מהר"ם אלשקר סי' יט; [321] היעב"ץ, מגדל עוז, עליות הבנין; [321א] ויקרא רבה כה ג; [322] החת"ס בחי' סוכה לו א ד"ה דומה לכושי, ובתורת משה פר' שופטים כ ה ד"ה מי האיש; [323] טור או"ח סי' קנה-קנו; [323א] ב"י שם; [323ב] מ”ב סי' קנו סק”ב. וראה עוד בשו"ע הרב, יו"ד הל' תלמוד תורה, סי' ג ס"ב; [323ג] שו"ע הרב שם ס"ד; [324] 03 קהלת רבה ט ז; [325] רמב"ם ת"ת א ט; [326] ראה בפיהמ"ש רמב"ם אבות ד ה; כס"מ תלמוד תורה ג י. וראה רשימה מפורטת באנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ע’ דרך ארץ, עמ' תרפט, הע' 305; הירושלמי המבואר לאאמו"ר, ביצה, הערות וחידושים, אות כח; [327] רמב"ן ויקרא יח ד; [328] אבות א טו; אבות ו ה -- אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם הוא מיעוט דרך ארץ, וראה תוס' ישנים יומא פה ב ד"ה תשובה, שהכוונה לעיסוק בפרנסה, אך בתפא"י באבות שם פירש, שהכוונה לתשמיש המיטה; ברכות לה ב; יומא יט ב. וראה מאמרו של י. לוי, המעין, תשרי תשל"ז, עמ' 12 ואילך, בגדרי קבע ועראי בנידוננו; [329] ברכות לה ב ובמהרש"א שם; שבת לג ב; סוכה מט ב. כן כתב בנפש חיים לר"ח וולוז'ין ח"א ס"ח, והובא בביאוה"ל סי' קנו ד"ה סופה; [330] רמב"ם שמיטה ויובל יג יג. אמנם ראה ברדב"ז המספיק לו, ולא ישליך עצמו על הציבור. וזה מתאים לשיטת הרמב"ם בנידון -- ראה פיהמ"ש לרמב"ם אבות ד ה; רמב"ם תלמוד תורה ג י; [331] פני יהושע קידושין פב ב; [332] ספר המקנה קידושין פב ב.
-
בס"ד
ישר כוח! :dance: