בתוכנית "שאלו את הימין האמיתי" האחרונה (01.01.08) חיים נשאל על ידי המשתמש מר מקלדת: "מה דעתך בנושא מדיניות האפרטהייד שהייתה בזמנו בדרום אפריקה?"
חיים עונה בתגובה שדעתו ברורה - אם משהו טוב ליהודים, הוא בעד, ואם משהו לא, הוא נגד. לדבריו, כשהמיעוט הלבן בדרום אפריקה שלט ברוב השחור, "כל העולם היה נגדו", ולכן סחר עם מדינת ישראל וזה היה "טוב ליהודים" משום עושרה של דרום אפריקה.
בהמשך הוא גם אומר ש"כל עם נורמלי חושב על האינטרסים שלו".
לגבי האינטרסים של עם ישראל, לדבריו של חיים, לישראל היו קשרי ם טובים עם שלטון האפרטהיד, אולם זה לא מדויק:
דרום אפריקה היא המדינה מדינה בשטחה הדרומי של היבשת (קיבלה עצמאות מאנגליה בשנת 1910) ואחת הגדולות והעשירות שביבשת אפריקה.
בשנת 1948 עלתה לשלטון "המפלגה הלאומית" הימנית והחלה לעגן תחיקתית את ההפרדה הגזעית כמדיניות שנקראה "אָפַּרְטְהַיְד" (מילה בשפת האפריקאנס שפרושה "הפרדה").
האפרטהיד הייתה מדיניות ומשטר גזעניים והתקיימה משנת 1948 ועד שנת 1990. מדיניות זו הושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעוניים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לאלו הלבנים.
בשנות החמישים והשישים, מדיניות החוץ של ממשלת ישראל התמקדה במדינות אפריקה השחורות ולכן נטתה להתעלם מדרום אפריקה שנחשבה אויבת מסורתית של אותן מדינות. גם הידיעה שרבים רבים ממנהיגי האפרטהייד תמכו בגרמניה הנאצית בזמן מלחמת העולם השנייה לא סייעה ליחסים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמעט כל המדינות באפריקה שישראל סייעה להן במשך שנים, חקלאית וצבאית, החליטו לנתק את קשריהן עם ישראל. השגריר אלון ליאל, איש משרד החוץ הישראלי, הסביר כי אפריקה השחורה ראתה בהאחזות בסיני על ידי ישראל כיבוש קולוניאליסטי של מדינה זרה על שטח אפריקה. בישראל רווחת הסברה כי מדינות הנפט הבטיחו סיוע נרחב לכל מדינה אפריקאית שתנתק את קשריה עם ישראל, אף שסיוע כזה לא ניתן. הניתוק נתפש בישראל כבגידה, וכך, מדיניות החוץ של ישראל פנתה אל זרועותיה הפתוחות של דרום אפריקה, שכבר נחשבה כמצורעת בעקבות האפרטהייד.
באפריל 1976 ביקר בארץ נשיא דרום אפריקה ג'ון פורסטר, כאורחו של ראש הממשלה יצחק רבין. היה זה כמובן ביקור נדיר של פורסטר במדינה זרה, בשל הסנקציות. ביקור זה סימל את תחילת ירח הדבש בין שתי המדינות. בימי התחזקות הסנקציות על משטר האפרטהייד בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים, שתי המדינות המערביות היחידות שקשריהן כמעט ולא נפגעו היו ישראל וטייוואן.
הנה למשל תמונה של שלט רשמי במדינת דרום אפריקה אשר מבטא את רוח תקופת האפרטהייד:
(http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/1/12/ApartheidSignEnglishAfrikaans.jpg)
(תרגום: "שטח ציבורי זה על מתקניו שמור לשימושם הבלעדי של אנשים לבנים. בפקודת מזכיר המחוז")
ועוד שלט מהתקופה:
(http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/81/DurbanSign1989.jpg)
(תרגום: אזור רחצה זה שמור לשימושם הבלעדי של חברי קבוצת הצבע הלבן)
חוקי האפרטהייד
חוקי האפרטהייד נוצרו והתפתחו בהדרגה, מרביתם במשך העשור הראשון למשטר תחת הנהגתו של ראש הממשלה הלאומן הקיצוני דניאל פרנסואה מאלאן, ואחריו יוהנס סטריידום והנדריק פרוורד (Hendrik Verwoerd) שנודע כ"אדריכל האפרטהייד". אלה עיקריהם:
חוק איסור נישואי תערובת (1949) – אסר על נישואים בין-גזעיים
חוק המוסר (תיקון משנת 1950) – אסר על יחסי מין בין לבנים לבני גזעים אחרים
חוק מרשם האוכלוסין (1950) – חייב כל אזרח להרשם כלבן, שחור או צבעוני
חוק דיכוי הקומוניזם (1950) – איפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" ולהוציא מחוץ לחוק כל ארגון, תנועת אופוזיציה, או התאגדות שלא היו לרוחה
חוק אזורי הקבוצות (1950) – הקצה את אזורי המחיה העירוניים בין הגזעים השונים, ולמעשה התיר ללבנים בלבד להתגורר בתוך הערים
חוק המעבר (1952) - חייב כל שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר, שבה הוטבעו אשרות מהמשטרה או המעביד המתירות או מגבילות את התנועה
חוק שמירת מתקנים נפרדים (1953) – חייב הפרדה במתקני שעשועים, גנים ציבוריים, שרותים, חופי רחצה וכדומה, ובפועל מנע מלא-לבנים את השימוש במרביתם
חוק חינוך הבנטו (1953) – קבע את רמת שירותי החינוך שזכאים שחורים לקבל, וברמה נמוכה משמעותית מזו של הלבנים
חוק המכרות והעבודה (1956) – מיסד את האפליה בתעסוקה וקיבע את העסקת לבנים בלבד בתפקידים בכירים
חוק עידוד שלטון עצמי שחור (1958) – הציג חבלי ארץ חלקיים במדינה כ"בנטוסטן" לשחורים, שם יוכלו ליהנות מאוטונומיה לכאורה
חוק אזרחות ארצות המולדת השחורות (1971) – שלל את האזרחות הדרום-אפריקנית מתושבי אותם בנטוסטנים
טבח שארפוויל
טבח שארפוויל (Sharpeville Massacre) הוא השם שניתן לאירועי יום ה-21 במרץ 1960 בעיירת השחורים שארפוויל בדרום אפריקה. במהלך אירועים אלה התעמתו כוחות משטרה חמושים עם מפגינים שחורים שביקשו לקיים מצעד מחאה לא אלים, והרגו ופצעו רבים מהם.
בדצמבר 1959 הכריז הארגון שעמד בחוד החנית של המאבק באפרטהייד, הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC), על שורת מצעדי מחאה בני יום אחד כנגד "חוק אישורי המעבר", אחד מחוקי האפרטהייד המקשים והמגבילים ביותר על שחורי המדינה. ארגון ההתנגדות המתחרה, הקונגרס הפאן אפריקניסטי (PAC), קרא לעומת זאת למאבק רציף יותר אשר כלל סירוב לשאת אישורים והתייצבות המונית בתחנות המשטרה על מנת להיעצר. כל זאת כחלק ממדיניות המאבק הלא אלים שנקטו תנועות ההתנגדות באותה עת. ANC תכנן להתחיל בצעדי המאבק ביום 31 במרץ 1960, אך היריבים ב-PAC ביקשו להקדימם, והזדרזו לקבוע את תחילת מערכתם לתאריך מוקדם יותר ב-10 ימים.
זהו הרקע למצעד השקט שנע לכיוון תחנת המשטרה בשארפוויל ב-21 במרץ 1960. השוטרים איבדו את עשתונותיהם לנוכח המוני הצועדים ופתחו באש לעברם. כתוצאה מהירי נהרגו 69 מפגינים ו-180 נפצעו, מהם רבים שנורו בגבם בידי כוחות המשטרה.
הירי בשארפוויל היווה נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה של דרום אפריקה. גל של שביתות והיעדרויות מעבודה שטף את המדינה, הממשלה הכריזה על מצב חירום ביום 30 במרץ 1960. מנהיגים של ה-ANC וה-PAC נעצרו, וב-8 באפריל 1960 הכריז ראש הממשלה הנדריק פרוורד (Hendrik Frensch Verwoerd) על שני הארגונים הללו כלא חוקיים (Unlawful Organizations Act No. 34 of 1960).
להשקפת תנועות ההתנגדות, האירוע ותוצאותיו המחישו את כישלונה של דרך ההתנגדות הבלתי-אלימה שהתבססה על דרכו של מהטמה גאנדי. מבחינתם נוצר הכרח למצוא גישה חדשה ומיליטנטית יותר למאבק ההתנגדות לאפרטהייד, וכתוצאה הוקמה הזרוע הצבאית של ANC בראשותו של נלסון מנדלה.
(* מקור לפסקה זאת: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%97_%D7%A9%D7%90%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%95%D7%99%D7%9C)
מהומות סווטו
ביוני 1976 פרצו מהומות בעיר השחורים סווטו שבפאתי יוהנסבורג. המהומות החלו כהפגנות תלמידים על רקע כוונת השלטונות להנחיל את שפת האפריקאנס של שלטון המיעוט הלבן כשפת לימוד בבתי הספר השחורים, אך במהרה התפתחו להתנגשויות אלימות בכל ריכוזי השחורים ברחבי המדינה. למעלה מאלף איש קיפחו את חייהם באותן התנגשויות בין כוחות הביטחון למפגינים שחורים, ודעת הקהל העולמית נזעקה. רבים רואים באותן מהומות את נקודת המפנה, שציינה את תחילת התמוטטותו של האפרטהייד.
(http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/a/a0/Soweto_Riots.jpg)
סווטו 1976
האפרטהייד והקהילה היהודית
ככלל, לא סבלה הקהילה היהודית הגדולה של דרום אפריקה מגזענות האפרטהייד. היהודים, ברובם יוצאי אירופה (ואף ה"מזרחיים" וכהי העור שביניהם), היו חלק אינטגרלי מהאוכלוסייה האנגלו-סכסית הגדולה במדינה, סווגו כ"לבנים" והיוו חלק מהאליטות, אם לא השלטוניות אזי לפחות החברתיות והכלכליות. עם זאת, מספר יוצא דופן של יהודים נמצא בין ראשי המתנגדים למשטר האפרטהייד - במסגרת החוק ובמחתרת. יהודים שעסקו באופן פעיל ב"מאבק", נעצרו ונשפטו - לא על רקע יהדותם, אלא בשל פעילותם הפוליטית. הקהילה היהודית הוקיעה באופן גורף ועקבי את היהודים שתמכו בקונגרס הלאומי האפריקני ובדרך כלל התייחסה אליהם כבוגדים.
אישים יהודים בולטים במאבק נגד האפרטהייד
הלן זוסמן - חברת פרלמנט יהודיה מהמפלגה הפרוגרסיבית, שהייתה הקול העקבי הבודד בפרלמנט נגד האפרטהייד, בתקופה שאופוזיציה כזאת הייתה לא פופולרית בקרב הלבנים. כמו כן, זוסמן הייתה חברת הפרלמנט היחידה שנפגשה עם מנדלה בכלאו.
יהודי ריבוניה - ב11 ביולי 1963 נעצרו, ומאוחר יותר הועמדו לדין, 17 ראשי הקונגרס הלאומי האפריקאי, כולל נלסון מנדלה, בעת שתכננו לארגן מערכת גרילה כנגד המשטר. אירוע זה נודע כ"משפט ריבוניה" (Rivonia Trial) על שם השכונה שבה הם ישבו. בין העצורים היו 5 לבנים - כולם יהודים: ארתור גולדרייך, ליונל (ראסטי) ברנסטיין, הילארד פיינשטיין, דניס גולדברג ובוב הפל. גולדרייך ורעייתו היו בעלי החווה שבה נתפסה הנהגת המאבק. צוות ההגנה כלל עורכי דין יהודים שהתמחו בזכויות האדם.
ג'ו האיום - מבחינת הקהילה היהודית, הדמות השנואה ביותר מקרב היהודים תומכי "המאבק" הייתה ג'ו סלובו, מנהיג הזרוע הצבאית של מפלגת הקונגרס הלאומי. סלובו נחשב באותם ימים לטרוריסט וכונה "ג'ו האיום".
רוני קסריל - חניך תנועת הנוער של בית"ר שבעקבות הטבח בשארפוויל הצטרף לקונגרס האפריקאי, השתתף בפעילות טרוריסטית ומונה לימים לראש אגף המודיעין הצבאי. "תמיד הייתי יהודי גאה", אמר שנים אחר כך לעיתונאית נעמי לויצקי. קסריל העיד אחר כך כי כלוחם נאבק מול נשק ישראלי פעמים רבות. מחבר האוטוביוגרפיה "חמוש ומסוכן" ולימים סגן שר הביטחון בממשלת מנדלה.
לאחר סיום האפרטהייד, אותם אנשים שנודו הפכו ברובם לסמלים לאומיים ולמקור גאווה בעיני הקהילה היהודית.
לסיכום, אני מגלה כי חיים מצדיק דיכוי גזעני של רוב שחור ע"י מועוט לבן אשר מחוקק נגדו חוקי גזע.
והתירוץ? "הם לא חשבו עלינו" אומר חיים. מה חיים מצפה שאדם שחור במרחק של אלפי קילומטרים יחשוב על מדינת ישראל אשר עושה עסקים ומקיימת קשרי מסחר ונשק עם משטר אשר מדכא אותו בצורה גזענית?
האם הצדקת דיכוי גזעני כזה ע"י משטר אשר תמך בגרמניה הנאצית, וחוקק בגלוי חוקי גזע ברורים הוא לא גזענות?
האם כל סרטוני הלעג והבוז שחיים עושה כנגד שחורים הם מקריים? ואל תטעו לחשוב שמדובר ב"יהודים" מול "לא יהודים" - בחלק מסרטוניו, כשחיים מספר על אוכלוסיית ארה"ב, הוא "מדרג" ומציין לטובה את ה"אירופאים הלבנים" לעומת "בני העולם השלישי" (כשאז הוא מונה רשימה של מהגרים, שחורים, וזרים) להם הוא בפרוש קורא "טינופת" ושאר מחמאות.
השחורים היחידים שחיים טוען שהוא אוהב הם שחורים יהודים ממוצא אתיופי, האם זה בלית ברירה? לדעתי, אם שחורים אלו לא היו יהודים, בהתחשב בקשיי הקליטה העצומים שלהם, חיים היה אומר גם עליהם שהם "כושים חסרי תרבות שלא פיתחו והשיגו שום דבר". האם לקרוא להם "האחים שלנו" זה עלה תאנה לגזענותו המוכחת? (כאמור חיים מצדיק במו פיו משטר שהחיל חוקי גזע ברורים).