HAYAMIN.ORG
חדשות ודיונים => דיון כללי => נושא נשלח על ידי: Rafoe על מרץ 03, 2014, 17:36:21
-
לכבוד ראש חודש אדר ב'.
תרומה / שמחה
במסכת תענית (כט.) כתוב: "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה".
שואל הרבי מקוצק: מדוע לא כתוב "כשם שמשנכנס אב מרבים בעצבות, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה"? מדוע נקטו "ממעטין בשמחה"? הרבי תירץ ביסוד גדול: ביהדות אין עצבות. יש רק שמחה, השמחה היא נקודת המוצא. לפעמים יש יותר שמחה ולפעמים יש פחות שמחה, אך תמיד נקודת האפס היא שמחה.
וכן נחמיה (ח:י) אומר לעם: "ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" - חדוות ה' היא המעוז של עם ישראל.
עניינה של התרומה שמביא כל אחד מעם ישראל הוא לרומם את הכסף שהוא נותן ולרומם את הנותן. כך אמרו חז"ל (בבא בתרא י:): "אמר רבי אבהו, אמר משה לפני הקב"ה: במה תרום קרן ישראל? אמר לו: ב'כי תשא'".
ומשמעות הדבר היא, שכאשר בני ישראל מביאים תרומה לפני הקב"ה, הם מתרוממים, מרימים את קרן ישראל. "מי שאינו רוצה ליתן צדקה [מעשר - עשירית - או עין יפה - "עשר תעשר" – חמישית] או שייתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופים אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שייתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו, ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ז:י).
אנו רואים מזה שמצוות הצדקה היא חובה מצד הדין (שהרי בית דין כופים אותו) ואינה עניין של חסד לפנים משורת הדין. אין כאן עניין של "כשאדם רוצה הוא נותן וכשאינו רוצה אינו נותן", אלא הוא חייב לתת. "צדקה" מלשון "צדק" - דין.
"לא ככל העמים בית ישראל". אצל הגויים יש כמה סוגים של חברות: קפיטליזם (שלי שלי, שלך שלך), סוציאליזם (הכל שייך לכולם מבחינה מוסדית, אך יש רכוש פרטי כגון מכונית ובית), קומוניזם (הכל של כל החברה – קיבוץ). בכל השיטות האלו קיימים המושגים "שלי", "שלנו", "שלך", ואין אתה רשאי לגעת בדבר שאינו שלך (אם אינך חבר קיבוץ או קרוב משפחה וכו').
לעומת זאת, ביהדות הכל שייך לקב"ה בלבד - "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד:א). ברצונו הוא נותן לנו רשות להשתמש במה שנמצא כאן, אך עדיין ה' הוא הבעלים. האוכל בלי ברכה נקרא "מועל" בדומה למעילה בקדשים, כי הוא כביכול גוזל את הקב"ה שהכל שייך לו. וכיוון שהכל שייך לקב"ה, הוא גם מחייב אותנו לתת צדקה לעניים, כי הכל שלו.
אם כן, כשאדם נותן תרומה הוא צריך לתיתה בשמחה, כי הוא צריך לדעת שבין כך ובין כך הכסף אינו שלו. בנתינה הוא מקיים מצווה, ולכן הוא צריך לתת אותה בשמחה, כמו שאמרו חז"ל: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד:א). זה המצב התקין של היהודי: אצלו לא שייכת עצבות.
מספרים שפעם בא יהודי לפני החוזה מלובלין ושאל אותו: כיצד ייתכן שאדם עני יהיה שמח כאשר מצבו עגום? ענה לו החוזה שייסע לעיר פלונית, לר' זושא. נסע אותו יהודי לאותה עיר ושאל היכן גר ר' זושא. אמרו לו שהוא גר בבית האחרון שבעיר. הגיע אותו יהודי לסוף העיר, אך לא היה שם בית, אלא בקתה רעועה. הוא נכנס פנימה ולא ראה כלום בגלל החשכה. לאחר שהתרגלו עיניו לחשכה, ראה יהודי יושב על כיסא, ושולחן לפניו, וזה כל ביתו. אמר לו: החוזה שלח אותי אליך כדי לראות מהו יהודי עני השמח בחלקו. אמר לו ר' זושא: למה שלח אותך אלי? מה חסר לי? אני עני? ואז הבין אותו יהודי מה פירוש "שמח בחלקו", מי הוא עשיר באמת.
את התרומה צריך אדם לתת מעצמו ולא לחכות עד שהעני יושיט את ידו ויבקש. מסופר על הרב סולובייצ'יק, שבאה אליו אישה ושאלה אותו אם אפשר לצאת ידי חובת שתיית ארבע כוסות של ליל הסדר בשתיית חלב. הבין הרב שאין לה כסף לקנות יין, והוציא חמישים ושניים רובל ונתן לה. שאלה אותו אשתו לאחר מכן: הרי שני רובל מספיקים לקנות יין. מדוע נתת לה כל כך הרבה? ענה לה: "אם היא שאלה על חלב, סימן שגם בשר אין לה, ובשביל לקנות בשר צריך הרבה כסף". מכאן אנו רואים שצריך להבין על פי המצב מתי העני זקוק לכסף, ולא לחכות עד שהוא יבוא אלינו. כך אמר הקב"ה: "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיהו סה:כד), והרי אנו צריכים להידבק במידותיו של הקב"ה:
תרומה באה מהשורש "רום" - אדם יכול להתרומם על ידי נתינת תרומה. אך מצד שני גם המילה "רימה" באה מאותו שורש (כתוב במן (שמות טז:כ): "וירם תולעים ויבאש") - האדם יכול לרדת לשפלות על ידי התרומה. הכל תלוי מה עושים בכסף. אם עושים בו דברים חיוביים, הכסף מתרומם ומתקדש, ולהפך.
כאשר אדם נותן תרומה, צריך שייתן אותה בשמחה, כי הכל של הקב"ה, ובזה יזכה להרים את קרן ישראל.