HAYAMIN.ORG
חדשות ודיונים => דיון כללי => נושא נשלח על ידי: Rafoe על מרץ 04, 2015, 16:13:29
-
בס"ד
הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד על פורים (מתוך "צופה ומנהיג")
חז"ל אומרים על המן שהיה כפוי טובה, שהרי שאול חמל על אגג והמן לא חמל על ישראל.
שומו שמים! הרי יש דין "מחה תמחה", ושאול הלך ומחה את כולם, והשאיר רק אחד.
כל עמו של המן נהרג, ואגג חי עשר דקות יותר - על זה יש טענה להמן שהוא כפוי טובה?!
לכאורה, לא מובן למה המן נחשב כפוי טובה. אלא, זה שהשאירו את אגג בחיים, זה כבר טובה לו, שיגיד תודה!
ערבי שהוא חי, זה כבר זכות לו, שיגיד תודה.
"גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב" (מגילה יד.).
כלומר, ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות קמו, הטיפו מוסר, זעקו והזהירו, אך לא הועילו.
רק ברגע שהגוי הסיר את הטבעת וגזר השמדה, הכל זז.
אחשוורוש גוזר מוות, וחוזרים בתשובה.
מצד אחד יש כאן גנאי ליהודים: כשנביא בא ואמר "רבותי, תחזרו בתשובה", לא שמעו בקולו, אבל כשבא גוי, חוזרים בתשובה!
מצד שני, יש בכך מעט שבח: תארו לכם שהיום הייתה מרחפת על העם סכנת מוות ח"ו - האם העם היה חוזר בתשובה?
הנה, באה שואה על עם ישראל באירופה, ואדרבה, יותר יהודים חזרו בשאלה מיהודים שחזרו בתשובה.
אם כן, חייבים להעריך את הדור ההוא. הם לא ראו אז נסים (ויש לזה רמז: בכל המגילה לא מוזכר שם ה'), ובכל זאת, כשהייתה סכנה, הם חזרו בתשובה. יש לדור כזה מסירות נפש.
לצערנו, אנו לא הגענו למדרגה של אותו דור. חייב אדם וחייב דור לפשפש במעשיו.
מטילים אשמה על פרס ושמיר, אבל כל יהודי חייב לפשפש במעשיו. נכון ששמיר הוא שמיר, אבל הוא רק אמצעי.
להבדיל, ערפאת הוא "אשור שבט אפי".
"כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם, שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'" (מגילה טו.).
וקשה: האם משום שכך היה אצל אסתר, כך יהיה אצל כל אחד? אלא, הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יכוף את יצרו.
הקב"ה עשה יש מאין, ואנו צריכים לעשות אין מ"יש", לכוף את היצר ולהיכנע.
כתוב במסכת בבא מציעא (לב:): "אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו".
הגאווה, היצר, ה"אני", האנוכיות - אבי אבות הטומאה, מקור כל החטא והפשע והרע.
אסתר הייתה יכולה פשוט לומר: "שמעתי על כך", והמלך היה אוהב אותה יותר.
אבל היא כופפה את יצרה, ולכן באה הגאולה. אדם שאומר דבר תורה בשם אומרו, כי זה לא אמת אם לא יאמר זאת בשם האומר.
אדם כזה מביא גאולה לעולם, כי זו מטרת העולם. "'לא מרבכם... חשק ה' בכם... כי אתם המעט מכל העמים' - אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: 'ואנוכי עפר ואפר'; למשה ואהרון, אמר: 'ונחנו מה'; לדוד, אמר: 'ואנוכי תולעת ולא איש'" (חולין פט..).
מצד אחד, אנו עם ה', עם גדול ורם ונישא, ומצד שני, צריך ענווה. לכל יהודי יש שני צדדים: צד העם וצד הפרט.
מצד העם - יש גאווה, ומצד הפרט - שפלות. וזה קו לכל התורה: מצד אחד גדלות, ומאידך גיסא, בתור פרט, עפר ואפר.
ואם עושים את זה, מביאים גאולה לעולם.
טוענים: 'מה נעשה?' 'אין סיכוי', 'אין תקווה'. נכון, קשה. אז מה? יש לנו תפקיד, יש לנו מטרה.
מי יודע? אולי הסרת הטבעת של האינתיפאדה תעזור. בסודות של הקב"ה למה לנו? אנו חייבים לעשות - לא לשם תודה ולא לשם הצלחה.
מעולם לא שאל הקב"ה אדם בעולם הבא "מדוע לא הצלחת?" השאלה ששואל הקב"ה היא "מדוע לא ניסית?"
"לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה" (אבות ב, טז).
כדאי לעמוד על כמה לקחים מפורים.
על פי הגמרא במגילה (יא.). נאמר שם שבכל פעם שתנאים היו פותחים בלימוד המגילה, כל אחד היה פותח בפסוק מסוים שיש קשר בינו לבין המגילה.
ר' לוי פתח בפסוק (במדבר לג:נה): "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם", ופירש רש"י (במגילה שם): "אף אלו נענשו על שחמל שאול על עמלק". הרי המן היה מעמלק, ואם שאול היה משמיד את כל עמלק, לא היה נולד המן, ועכשיו ששאול חמל, נולד המן.
וכך גם בכנענים: "ואם לא תורישו... והיו לשכים בעיניכם...". אנחנו רואים שהמסר של פורים הוא שהצרה נגרמה בגלל חוסר קבלת עול מלכות שמים מצד שאול שחמל על אגג.
בין המידות שהקב"ה נטע בנו יש רחמנות ויש נקמה.
פורים הוא החג של המידות - ישראל יושבים בפורים ושותים יין ושמחים על שתלו גוי בשם המן שנברא בצלם אלוקים, ולא רק שתלו אותו אלא תלו גם את בניו. וישראל שמחים בזה ומנציחים את זה.
יש המביאים ראיה שאסור לשמוח במפלת הגויים מן המדרש על מלאכי השרת שרצו לומר שירה על קריעת ים סוף, והקב"ה אמר להם: "מעשי ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר שירה?" אך במקור כתוב כך (מגילה י:): "ר' יהושע בן לוי פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: 'והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם... כן ישיש להרע אתכם' (דברים כח:סג) - ומי חדי [שמח] הקב"ה במפלתן של רשעים?... בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר הקב"ה: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?"
אמר רבי אלעזר, הוא אינו שש, אבל אחרים משיש. ודיקא נמי כתיב 'כן ישיש', ולא כתיב 'ישוש', שמע מינה".
איך אפשר להביא זאת כהוכחה שאסור לנו לשמוח במפלתם של רשעים? הרי כתוב "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות טו:א), אלא הפירוש הוא כך: הקב"ה, שהוא אבא של כל הנבראים, למרות שהרג את המצרים והטביעם בים כי זה מגיע להם בהיותם
רשעים, אינו שש כשעושה זאת, כי הוא אבא שלהם. אך למשה אמר שישראל יאמרו שירה.
ובמכילתא (בשלח, מסכתא דויהי ב): "אמרו ישראל למשה רבנו: משה, מה עלינו לעשות? אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים ונותנים שיר ושבח וגדולה ותפארת למי שהמלחמות שלו".
היטלר נברא בצלם אלוקים, ובכל אופן אנו אומרים עליו "ימח שמו". הקב"ה מעניש אותו והורג את הנאצים ללא היסוס כי הם רשעים, ואחר כך יושב באבל כי אלו בניו. אנחנו צריכים להבין שרשע הוא רשע ומגיע לו העונש, וצריך לומר שירה על זה.
האם מי שאמר את המדרש של "מעשה ידי..." לא חגג ולא שתה בפורים? ודאי שחגג.
אותם יהודים שאולי למדו בישיבה קצת, ולמדו באוניברסיטה, אינם מסוגלים לקבל על עצמם עול מלכות שמים כאשר יש ניגוד בין מוסר ההלכה למוסר המקובל בעולם המערבי.
יש מצווה של שנאה ויש מצווה של אהבה, לא אהבת חינם ולא שנאת חינם.
כשיש מצוות שנאה - שונאים, וכשיש מצוות אהבה - אוהבים, לא "בחינם".
"ואהבת לרעך כמוך" אינה חינם אלא מצווה, ובהלכה מוגדר מתי כן ומתי לא.
תארו לעצמכם שמישהו היה אומר: 'מוטב להיכשל בחילול שבת בחרישה מאשר בזריעה' (כמו האמרה 'מוטב להיכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם').
אם יש איסור של אהבת חינם, אסור להיכשל בו. לא 'מוטב להיכשל', אלא אסור להיכשל.
יש קושי בקבלת מוסר או מידה שלא מקובלת על המדינה, על החברה, על התרבות.
העונש בא על היהודים בשושן כי הם שכחו שהם בגלות. הם הפסיקו להתאבל על ירושלים ועל בית המקדש, והלכו לארמון של אחשוורוש, לבית הלבן, לוושינגטון. הלכו למשתה בשמחה: הנה אנחנו פרסים ככל הפרסים.
"הרצים יצאו דחופים בדבר המלך, והדת נתנה בשושן הבירה, והמלך והמן ישבו לשתות, והעיר שושן נבוכה. ומרדכי ידע..." (אסתר ג:טו-ד:א).
מה הפירוש של "והעיר שושן נבוכה"? "נבוך" פירושו מסופק וחסר ידיעה, ולכאורה מה הנבוכות כאן? הרי אמרו להם בבירור שעוד כך וכך חדשים הם מתים.
מה שייך להיות נבוך בזה? ומדוע נכתב "ומרדכי ידע"? הרי כולם ידעו, לא רק מרדכי. אלא, מעשה אבות סימן לבנים.
שושן בימיהם הייתה כמו ברלין בשנות העשרים. בברלין ישבו היהודים וחשבו שהם גרמנים לכל דבר כמו כל הגרמנים הגויים, שאין הבדל ביניהם, שיש שיויון זכויות, עד שפתאום קם היטלר.
תגובת היהודים הייתה: איך זה יכול להיות? הרי אנחנו גרמנים! והעיר ברלין נבוכה. כך היה גם בפרס. היהודים בשושן היו נבוכים:
מדוע נגזר עלינו מוות? הרי אנחנו פרסים, ואין לנו שום קשר ליהדות. אנחנו בדיוק כמוכם!
אך "מרדכי ידע" והבין שאנו יהודים, לא פרסים, ואין לנו שייכות לעם הפרסי!
מרדכי הוא הסמל של מסירות נפש. מרדכי לא היה מוכן להשתחוות להמן, כי המן היה מסתובב עם עבודה זרה על ליבו, ואפילו במקום פיקוח נפש אסור להשתחוות לעבודה זרה. אך נשאלת השאלה: מדוע מרדכי היה צריך להגיע סמוך להמן?
הרי היה יכול להישאר בישיבה ואז לא היה מגיע למצב של חובת השתחוואה.
כשחנניה, מישאל ועזריה שמעו שהמלך גזר להשתחוות לפסל, הם באו ליחזקאל הנביא ושאלו אותו מה לעשות.
הוא אמר להם: "שבו בבתיכם ואל תגיעו לשם". אך הם בכל אופן הגיעו, והגמרא מסבירה שהם דנו דין לעצמם: "אם אנו לא נבוא ולא נשתחוה, למחרת יופיע בעיתון 'כל היהודים השתחוו', ויהיה חילול השם גדול".
הם למדו קל וחומר מהצפרדעים במצרים שהיו מוכנים למסור את נפשם. אך לכאורה, הרי על הצפרדעים היה צו אלוקי, ואיך אפשר ללמוד מהם? אלא, הצו היה (שמות ז:כח): "ושרץ יאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך... ובתנוריך ובמשארותיך".
כל צפרדע הייתה יכולה לומר: 'אני הולכת למיטה, ובזה קיימתי את ציווי ה'''. אך הם הבינו שאם אף אחת לא תלך לתנור, יהיה חילול השם. ואת זה למדו מהם חנניה מישאל ועזריה (מדרש תהלים כח;).
הם באמת היו יכולים להתחמק, אבל היה נגרם חילול השם. מאותה סיבה גם מרדכי קידש את שם ה' ולא התחמק.
מדוע במגילת אסתר לא מופיע שמו של הקב"ה? אלא, היה שם נס גדול ועצום שאנו לא מודעים אליו.
המן גזר גזרה, ומרדכי בא אל העם ואמר להם: הגזרה באה כעונש על שחטאנו, ואנו צריכים לחזור בתשובה על ידי צום ותפילה.
תארו לעצמכם אילו דבר כזה היה קורה היום, אילו הרבנים היו קמים ואומרים: צום!
איזה צחוק ולעג היה. יוסי שריד היה קם וצועק שזו כפייה דתית.
כאשר הרב פרץ אמר שתאונת הרכבת [בצומת הבונים] קרתה בגלל חילול שבת (אני לא יודע אם זה דווקא בגלל חילול שבת, אבל ודאי שייתכן שזה בגלל זה), התחילו לצחוק עליו ולצעוק: "פרימיטיבים, ימי הביניים". אך אז, בימי מרדכי, היהודים שמעו בקולו וחזרו בתשובה.
וזה מה שאומרת הגמרא: "אסתר מן התורה מנין?" - הלקח של אסתר ושל התענית שהתענו בימיהם,
מנין? "שנאמר: 'ואנוכי הסתר אסתיר פני'" - היה הסתר פנים, ומכל מקום עשו תשובה, וזהו דבר עצום וגדול.
בואו ונראה מהו יהודי עם אמונה. מרדכי ידע שיש גזרה על עם ישראל, ובכל זאת המשיך לא להשתחוות, ולא רק זאת, אלא גם את מרדכי עצמו רצה המן לתלות על העץ. הוא עצמו ימות - היום!
אומר המן: שומו שמים, היהודי הזה יודע שהוא עומד למות, ובכל זאת הוא יושב ולומד, ומה הוא לומד? דבר לא רלוונטי - הרי היום אין מנחה ואין בית המקדש ואין קומץ.
וזה מה שאכן מחזיק את עם ישראל. מרדכי ידע שאת עם ישראל אי אפשר להשמיד!
את חלקו ניתן להשמיד, אך לא את כולו. חייבים לשבת וללמוד הלכות קרבנות, שהרי יהיה בית המקדש.
ואם יש לנו היום מדינה, זה רק בזכות העובדה שיהודים ישבו ולמדו גם קדשים וסנהדרין, כי האמינו שיהיה. זו אמונה!
מצוות פורים חלה על כל אחד ואחד, ואפילו על נשים, למרות שזו מצווה שהזמן גרמא, כי יש בה עניין של פרסומי ניסא. ולכן הן חייבות גם במצוות חנוכה.
בעניין פורים יש כללים חשובים: עול מלכות שמים, אכזריות לרשעים, אין קיום לעם ישראל בגולה, מסירות נפש, תשובה ואמונה!