יש מחלוקות רבות בענין,אני לא אתחיל להתווכח איתך בנושא כי זה לא יגמר לעולם.
"איש איש באמונתו יחיה"
אני לא מכיר את ה"ציטוט" שלך. לעומת זאת, אני כן מכיר את הפסוק:
(חבקוק ב:ד) צדיק באמונתו יחיה. הרשה לי להביא דבר תורה רלוונטי בנושא (
דגש שלי בכחול):
http://www.neviim.net/index.php?p=86התנ"ך ונפלאות העבריתפרלמנט — מאת אורי פז
23/12/2005
"אם אני קורא את התנ"ך בעברית, אני כמעט לא מבין מה כתוב שם", הצהיר השבוע
שמעון פרס במשדר הצהריים בגלי צה"ל, כשהסביר מדוע הוא מעדיף לקרוא תנ"ך באנגלית. שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. ההקשר היה איזשהו כנס לספרות עברית מתורגמת לצרפתית, ופרס רמז בחן, כי בצרפתית קל יותר לקרוא ספרות עברית. מי שמאמין שפרס קרא אי-פעם בכל מרומי שנותיו כסופות-השיער ספר עברי בצרפתית, שיקום!
והנה, מצאתי בדיוק השבוע את חובב התנ"ך, הסופר והפובליציסט
מאיר שלו (מחבר הספר 'תנ"ך עכשיו', הוצ' שוקן 1985, 175 עמ’), מגיב בטורו תגובה הולמת לדבריו אלה של "הלוזר הנצחי" הזה כמעט בחיזיון נבואי, שכן ככל הנראה כלל לא התוודע אליהם:
אינני יודע איך זה אצל הסינים, אבל אם תיתן ליווני או לאנגלי טקסטים שנכתבו בימי אגממנון או המלך ארתור – הם לא יבינו מילה מהכתוב. לעומת זאת, דוברי העברית עדיין מסוגלים להבין חלק גדול מכתביהם העתיקים. וכך קרה שאנחנו חיים בתקופה מעניינת מאוד, שבה השפה המדוברת והשפה הכתובה עדיין חיות בשלום יחסי,
ולא אחת אפשר לגלות שסלנג עכשווי ופסוקי תנ"ך רועים יחדיו ונער קטן נוהג בם בכיף. הדבר התאפשר משום שבמשך זמן ממושך מאוד לא שימשה העברית את דובריה כשפה יומיומית, התפתחותה הואטה מאוד.
את כל זה אני מספר משתי סיבות. האחת – שאני מתברך בלבבי על הזכות לחיות בתקופה הזאת, לקרוא ולדבר ולכתוב בשפה עם כל כך הרבה רבדים חיים. והשנייה, שאני מבקש לספר על דוגמה למה שזה עתה ניסיתי לומר: עמדתי השבוע ליד מעבר חצייה והמתנתי לאור הירוק. פתאום התעורר עלי רוגזה של גברת אחת, שגם היא חיכתה לאותו אור ירוק עצמו, והחליטה לפאר ולהלל באוזני את ציבור המתנחלים.
"אלה אנשים טובים", היא אמרה לי.
"נפלאים", מיהרתי להסכים.
"אני עבדתי אצלם בניקיון", המשיכה הגברת, "והם עזרו לי מאוד.
אני הייתי במה זה מצוקות, והם – מאשפתות הם הרימו אותי".
כמו שאמרתי, אני לא חושב שיש עוד שפה בעולם שבה שירת-חנה ו"מה זה מצוקות" מסוגלים לחיות יחדיו. אפשר להניח שמדובר במצב זמני בהחלט, וכיוון שהשפה העברית מתפתחת בקצב מסחרר, גם אצלנו תתרחש בקרוב ההפרדה בין השפה המודרנית והשפה הקלאסית. אבל נכון לעכשיו זה עוד לא קרה, ואפשר להתענג וליהנות (המוסף לשבת, “ידיעות אחרונות", 16.12.05, ט"ו בכסלו תשס"ו, עמ’ 7).
(ואיך זה בדיוק קשורים דבריו אלה של מאיר שלו כתגובה לבורות המכאיבה שראוי להתבייש בה שמעון פרס? אני כבר סומך על האינטליגנציה של קוראי היקרים, שכן כל ניסיון להסבר שכזה ייהפך למגוחך למדי.)
ושמא, מה יש לצפות בכלל מפוליטיקאי ישראלי ממוצע? הלא כבר מצאנו בתוכם כאלה שלא יודעים בכלל לחבר משפט כתוב בעברית ללא טעויות כתיב למכביר? מה, גם כאשר מדובר בזְקן חברי הכנסת של ארצנו הקטנטונת? מסתבר שגם כאשר מדובר בזקן פוליטי כמתושלח.
שהרי, הרי רווח בקרב מועמדים לצטט פסוקים ולשלבם בחינניות לתוך נאומים. מועמדים אחדים נוטים לשלב בנאומם בפאתוס כיכרות אינטלקטואלי בין השאר פסוקי תנ"ך, מובאות מהתלמוד וציטוטים משירי ביאליק. אלא שהנואם הישראלי הממוצע אמנם פותח או חותם נאום חגיגי בפסוק מהתנ"ך, אבל זו עטיפה ריקה; התנ"ך אינו חלק, לא מחיי הנואם ולא מחיי השומעים אותו. ולעתים אף מביך לשמוע כיצד משבשים פסוק, או עושים בו שימוש לא נכון.
כמו למשל ב"פסוק מן התנ"ך" במירכאות כפולות ומכופלות: "איש באמונתו יחיה". מי שחושב שמקור הקלישאה במקרא, חוטא לאמת. נורא נאיבי לחשוב שהתנ"ך יכול להכיל פסוק כה פלורליסטי; וכי אין ליהדות אמת אחת, בשורה אחת לכלל האנושות, בשעה שלבנותיה-מֵנָכְסֵיה, הנצרות והאיסלאם, ישנה כזו?! אין זה אלא עיוות מהותי של הפסוק: "צדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד), ומיהו אותו צדיק, אם לא מי שמשתדל להיות אמון על תורת ישראל במעשיו הטובים בחיי היומיום.דוגמה נוספת מביאה הסופרת הבריטית
דוריס לסינג בהקדמה לספר קהלת במהדורת King James Bible האנגלית (דווקא), שראתה אור בסוף המאה הקודמת:
"בימינו, כשמישהו שומע כי ‘עת ללדת ועת למות’, אנשים חושבים שזה בוודאי שייקספיר, כי התנ"ך בימינו הוא נחלתם של מעטים בלבד".אכן, מעטים בלבד, לצערנו הרב. ואם אכן בקומץ יחידי סגולה עסקינן, הכיצד זה נחשב דווקא התנ"ך האבוד ל"ספר הספרים", שהוא המודפס ביותר בהיסטוריה של המערב, ושמרוב היותו רב-מכר בינלאומי אינו נספר עוד בחישובי טבלאות רבי-המכר? הלא מאז חתימתו פרץ ספר התנ"ך מתחום היהדות, ובאמצעות הנצרות ומאוחר יותר גם באמצעות האיסלאם, השפיע על העולם, והפך ליצירה האוניברסלית הנפוצה ביותר שידע עולם התרבות, בהיותו מתורגם כמעט לכל לשונות האדם – כיצד זה הפך באמת ל"נחלתם של מעטים בלבד"? אלא שגם כאן כמו בהרבה דברים במעגל חיינו בעולם, יש להבדיל בין הכמות לאיכות, בין היות התנ"ך רב-מכר כמותי לבין היותו נחלתם של מְתֵי מספר.
כפי שהיטיב לנסח זאת אומן-ההגדרה, הפרופ’
ישעיהו ליבוביץ המנוח: "התנ"ך פופולארי באותו מובן שהוא תורגם לכל הלשונות, אולם מבחינת תוכנו ומהותו, הריהו זר לרוב רובה של האנושות בכל הזמנים בכל הדורות ובכל התקופות; וכיום הוא אף זר במידה רבה גם לרובו של אותו קיבוץ אנושי של כ-14 מיליון בני אדם המוחזק להיות העם היהודי" (ישעיהו ליבוביץ, "שיחות על חגי-ישראל ומועדיו", הוצ’ המשפחה, ירושלים 1999 ה'תש"ס, עמ’ 109).
ואכן, הישראלי הממוצע יעדיף לבלוע גחלת לוהטת מלצטט ציטוט מקראי; הוא אינו בקיא בפסוקים בעל-פה (למעט בשחוקות שבקלישאות). שורש רתיעתם של רבים מן התנ"ך כחלק חי מעולם האסוציאציות הישראלי – כמו גם התרחקותם הגדלה והולכת מכל היבט של החיים והתרבות הנושא גוון יהודי כלשהו – נובעת בין השאר מתפיסתם שהנאורות והקידמה עצמן ראוי שיתבטאו רק בעברית "מאונגלזת" דלה.
אלא שההתרחקות מן התנ"ך מביאה להתרחקות מן השפה העברית המקורית. הגם שבתנ"ך אין שמות תואר ואין אפיונים, והמילים פשוטות ופּוּריטָניות (תוצאה של צניעות ופשטות של אורחות חיים והתנהגות מוסרית חמורת סבר) – הוא מגיע לתחום ביטוי נרחב ביותר. והגם שנכתב בשפה עתיקה, מי שקורא את התנ"ך מגלה להפתעתו את עושרו הלשוני שלא איבד מכוחו ולא ייאבד מיופיו, והוא בהיר ומנוסח להפליא וצלילו כובש גם אוזן בת-זמננו.
שומה על הישראלי הממוצע להכיר את הטקסטים המקראיים ואת עולם האסוציאציות של התרבות היהודית שמשתקפת בתנ"ך ואף בתלמוד, ולו בשביל שלא יהיה בבחינת
"גוי דובר עברית".אילו היית לומד כל יום מתוך פרוש המכבי, היית יודע את הציטוט הנכון ("צדיק באמונתו יחיה"), את המקור (חבקוק הנביא), והיית מבין ש"יחיה" פירושו אינו סתם "יחיה" אלא אך ורק אם היהודי מתנהג כצדיק ומתהלך תמים את ה', אז הוא יחיה בעולם הזה ("ואתן להם את חוקותי ואת משפטי הודעתי אותם. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" [יחזקאל כ:יא]) ולעולם הבא ("ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" [ישעיהו ס:כא]).