הארץ רחבת-ידיים וקודרת. היא משתרעת מן ההרים המושלגים ועד הים האינסופי. ביערות שוכנים דובים, זאבים ודרקונים. מעוקל וענק, קמוט וזעף, זוקף האלון את ראשו כלפי השמים ואומר לחבוק את הכוכבים.
קילוח-דם זורם בעידן-קדומים, בפלג שחור ודביק. על גבי הדרקון הקטול עומד ענק ומצייר בחרבו גלגל חמה מאיר. זיגפריד, "האדם העליון" הגרמני הראשון, הַאגֶן הקדורני מפלח את גבו בחץ בוגדני, ואשתו של זיגפריד, קרימהילדה, נישאת לאטילה, שליט ההונים. במזרח אין לגרמניה גבולות, הנהרות ניתנים למעבר חילות רגלים, יערות וערבות דומים כולם, מן האלבה במערב ועד הדנייפר במזרח; טטרים, הונים וסלבים פולשים לגרמניה וכובשים את נשותיה. וכשם שקרימהילדה היא שגל לאטצל בעל העיניים הטרוטות, כן נאנסות ונבעלות הנשים הגרמניות, דור אחרי דור, על ידי ערב-רב מן המזרח.
האגן הקודר הולך עם המון הניבלונגים, 1000 אבירים ו-9000 רגלים, אל המשתה שאטצל עורך לכבודם. שעה שכולם בגילופין, נשלפות החרבות מנדניהן, הניבלונגים מושמדים בידי ההונים, אך הם נלחמים עד האחרון שבהם, נאמנים למנהיגיהם עד מוות.
זה אפוס הניבלונגים, שכל נער גרמני, בכל דור ודור, קרא או שמע בלחיים לוהטות. הוא רואה את הקורות הבוערות מתמוטטות בפצפוץ באולם המשתאות; הוא שומע איך לועטים הגיבורים הצמאים את דם חבריהם ההרוגים, כמוהם כזיגפריד שטבל בדמו של הדרקון. הוא בן תשע, הנער, והוא שוכב לישון בעיניים דומעות, בנפש שוקקה ונרגשת. כי הנה למד את מושגיו הראשונים: טרויא, גאפולגשאפט, האלדנטוט – נאמנות, ריעות, מות-גיבורים.
הוא אינו יודע גבורתו של מי רבה יותר: של זיגפריד המאיר, או של האגן הקודר, הערמומי; הוא משתכר בעשן ובדם, ובמחשבתו מתמזגים שניהם לדמות אחת בעלת חרב גדולה המבקעת את קדקודיהם של כל שאינם בני הגזע הגרמני; הוא חש שנצר הוא משורש בני אור, ושר ההיסטוריה גזר עליו לעשות מעשים אפלים. הנצרות באה, ומקבלים אותה בקנאות: הנוצרי הוא גבר בלונדי המגרש את החלפנים היהודיים מן המקדש בלהב חרבו. הנוצרים החדשים חוגרים צינה וחרב ורוכבים מזרחה, להעביר על דתם את הפולנים והליטאים עובדי הכוכבים. לפנים היו הם עצמם מקריבים את קרבנותיהם בלב ביער. עתה נהפך האלון, שביקש ללפות את הכוכבים בזרועותיו, לקתדרלה, המסתערת על השמים. בשום מקום אין המבנה הגותי תלול כבגרמניה, מעולם לא מת הנוצרי בעינויים קשים כבציוריו של מתיאס גרינוואלד.
(הנער הקטן מתבונן באצבעות המעוותות, בגוף השסוע בסדיזם ובאלף פצעיו, הוא בוכה למראה ציור זה, כשם שעיניו מתמלאות דמעות למראה שקיעת-פז מאחורי גבעות תכולות. אך שעה שהוא בוכה, נקמצים אגרופיו, כמו אז, כשבכה במיטתו על מותם של הניבלונגים; יש לו נפש של אישה בגוף של גבר. הכנסיות מתנשאות אל על; אך עלי אדמות מושלים היונקרים, הברונים, הרוזנים, הדוכסים והנסיכים, איש איש בנחלתו הקטנה או הגדולה. הנסיכים, לבושים בקטיפה מבריקה, שוכרים זמרים נודדים שישירו באזני גבירותיהם; האבירים-השודדים מתנפלים על הסוחרים. זיגפריד והאגן גם יחד מושלים בכיפה בארץ גרמניה. האיכרים יודעים מה הועיד להם הגורל: לעמול בפרך ולציית בדומיה, לספק את פרי השדה ואת בשר הבהמות לטירות ולארמונות, לתת את בניהם לאדונים שישמשו להם גייסות רגלים ומחזיקי-משוורות. אין להם בידור אלא הזמרים הנודדים; נשמת דלת העם מולידה את השירים הקטנים על תשוקה, עולז-אהבה ותוגה: כלניות העולות בצל אלון הניבלונגים. נסיכים, דוכסים, רוזנים והגמונים עוטי צנה נאבקים על הבכורה. יחד הם מכוננים ממלכה הנאבקת במזרח ובדרום-מזרח בפולנים ובהונגרים, ובדרום היא מגיעה עד מעבר לרומא. שמה: דאס הייליגא ראמישה רייך דויטשר נאציון (הקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית).
(שעה שהנער הקטן קורא עליה, הוא כלה, בערפלי הצפון, בלהט התשוקה לדרום שטוף-השמש, ועם זאת עולץ לבו בגאווה: גרמנים מסוגלים היו להרחיב את גבולות ממלכתם עד מעבר לרכסי האלפים; והאלפים הם הגבוהים שבהרי אירופה. מה שעלה בידיהם פעם אחת, יכול לחזור ולהצליח בכל עת. העיקר הוא ללכת אחרי גיבורי ימי קדם, נאמנים עד המוות: הרמן הכרוסקי, שמיגר את הרומאים ביער הטויטובורגי; פרידריך אדום-הזקן (ברברוסה) שכבש את מחציתה של איטליה, ועדיין הוא חי אי שם במערה שבהרים; כאשר גרמניה תהיה זקוקה לו, יקיצוהו שני העורבים השחורים אשר על שכמו. הנער אינו נותן דעתו על הקיסר הגרמני, שהתדפק בתחנונים, כשאך כותנתו לעורו וברכיו המעורטלות קופאות בשלג, בשער הארמון האפיפיורי; אין הוא מהרהר עוד בנוצרי הבוכה של גרינוולד. אם הקיסרות מכונה קדושה, אין זה אלא מפני שהשררה קדושה. מליצות נשגבות כאלה לא נוצרו על מנת שינתחון, אלא רק על מנת שישתכרו בנועם צלילן, ברטט תאווה על-טבעית).
הרייך הראשון מתפורר. גרמניה מושמדת במלחמות-דת. המגפה השחורה ממיתה את העם מוות מוגלתי מנוול; ביערות שוכנים אוכלי אדם. בשלושים שנות מלחמה נספים 25 מתוך 30 מליון גרמנים.
אך תמיד יורש לוחם חדש את החרב הישנה. מקץ מאה שנה מצווה פרידריך מלך פרוסיה על אחד מגרנדירי העשת שלו לקפוץ בעד החלון, והאיש דוהר קדימה בעיוורון – פקודה היא פקודה. בנו של פרידריך זוכה בתואר: הגדול. הסכיזופרן הראשון היושב על כסא מלכות. בארמונו, סאנוסי, עומדת מכתבה מעשה משבצת. באחת ממגירותיה נמצא החליל, שבו הוא מנגן את אחת הרביעיות של מוצארט; במגירה השנייה מונח אוסף אגרות-הלעג השנונות שהוא מחליף עם וולטייר; בשלישית החוזים וההסכמים עם ארצות שכנות, שהוא מפירם לעת מצוא. פוליטיקה מאקיאבליסטית, אמנות וספרות יפה מונחות במגירות נפרדות. אפשר לשלפן או לסגרן לפי הצורך ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה.
אך אין הוא חזק די הצורך כדי לחזור ולכונן את הרייך. עדיין יש בה, בגרמניה, ארבעים חצרות נסיכים. באחת מהן, בוויימאר, יושב גדול משורריה של גרמניה. בלילות ארוכים מחבר גיתה את הטרגדיה בת האלמוות של הנשמה הגרמנית המתלבטת: פאוסט, הניצב בין אלוהים ושטן ומוכר את נשמתו לאחרון כדי לזכות בשליטה על שאר בני האדם. אין ברירה אלא אחת: זו שבין קדושה ואבדן-עולם. תמיד מחפשת הנפש הגרמנית את הקיצוני.
כששומע גיתה את שאגת תותחי המהפכה הצרפתית ליד ואלמי, הוא מבין שמטח זה קטל לנצח את עולם האבסולוטיזם. אך הנסיכים הגרמניים אינם מבינים זאת, והעם רועד כשהוא מעלה בזיכרונו איך דוכאו מרידות-הייאוש של העבדים עובדי האדמה. אחר הלם המלחמות הנפוליאוניות שוב נהפכים הנסיכים והנסיכונים לזרוע ההשגחה עלי אדמות, שרביטם הוא השבט האבהי היורד-מצליף על גב נתיניהם.
(הנער הקטן, שהתמוגג בדמעות-גאווה בקראו אודות הניבלונגים הוא עתה סטודנט באוניברסיטה גרמנית קטנה. חרבו של זיגפריד מבזיקה באגרופו הצעיר: הוא עורך דו-קרבות בחרב ובסיף, וכשהוא הולך אל המסבאה בראש מורם, כדי למלא את כריסו שיכר-שעורה של הטבטונים הקדמונים, הוא מפגין בגאווה, לעיני האזרחים פעורי הפה, את פרצופו הפגוע: מתחת לכל איספלנית דביקה צורבת אבחת-חרב. הצלוב של גרינוואלד הוא עתה בעיניו פחדן תמהוני, ואפילו יש בו אצילות כלשהי; הן ציווה על פטרוס להחזיר את החרב לנדנה).
בגרמניה קם אדם גדול, החולש על מחשבת המאה הבאה. מתוך המוח שבקדקודו מגיחה המדינה הגרמנית הגדולה, מוכנה ומזומנה, בחרב וצִינה, כמו שהגיחה לפנים האלה אתונה מקדקודו של זאוס אל הרעם. כאשר הוגה הדעות הֵגֵל כותב את המלה "מדינה" בדחילו ורחימו, מתמלאות עיניו דמעות-התרגשות. תורתו אומרת שהמדינה היא יצור מיסטי, פסגת כושר היצירה של האדם וההתגלמות הנעלה ביותר של ערך האדם וגדולתו. רק באמצעות המדינה יכול האדם להמחיש את עצמו. כל גרמני חייב לסייע בבניית הפירמידה האדירה של המדינה. כיוון שנסתיימה בנייתה, ממיינים את העם ומציבים אותו על מדרגותיה, על פי ההיררכיה. הכל נושאים עיניהם אל פסגת הפירמידה, שמשם באה הפקודה; לכל אחד ואחד גייסות רגלים, שכל עיקרם לא בא אלא כדי להעביר פקודה זו, בליווי בעיטה בעגבות, אל העומדים למטה. ככל שהפירמידה גבוהה יותר, אדירה יותר, כן מרובה צדקת המדינה, כי צדקת הצדקות היא השררה. (הסטודנט קרא את הֵגֶל, והגותו המעורפלת מתעבה סביב רעיונותיו המוצקים של הוגה הדעות, כמו שאדי המים מתעבים סביב אבק הפחם המרחף באוויר בשמי ערי החרושת.) נביא שני קם מקרב העם הגרמני, בעל מרה שחורה ושפם פרוע ועיניים קודרות: ניטשה. הוא מורה שאין מציאות אלא אחת; הרצון – ומדובר לא רק ברצון לחיות אלא גם ברצון לשלוט. במאבק הנצחי על השלטון שורדים אך ורק הגדולים והחזקים. וכגובה האדם של ימינו מעל לקוף, כן יהיה גובה אדם העתיד מעל לאנושות של ימינו. הוא יחיה בעולם חדש שאין בו לא טוב ולא רע; עולם האדם העליון העתיד לבוא. הוא ישתה דם דרקונים ולא ימות ממנו.
בו בזמן פורצת בעולם מהפכה שאפילו גיתה לא צפה אותה מראש. בנוסחאות, מיקרוסקופים ומכשירי מדידה מסתער האדם על הבריאה. בטלסקופים שלו הוא מציץ לתוך סדנתו המסתורית של אלוהים. מסתבר שאין מסתורין בנמצא. היקום הוא עוצמה וחומר; הקוסמוס הוא בית חרושת שכמותו יכול האדם לבנות עלי אדמות. קרום הארץ מתכסה פצעים מוגלתיים, מגרדים ברזל ופחם מן המכרות, המכונות מתחילות להניף זרועותיהן הנוראות בחד-קצביות חסרת-נשמה. פטישי הקיטור מוחצים את הנפש, את המיסטיקה, את האמונה, את אהבת הרֵע. ובשום מקום אין המהפכה הזאת משתוללת בעוז כמו בגרמניה, ארץ שבה גם האלונים עזים ומוצקים [יותר מאשר] בכל ארץ אחרת, ארץ צריחי הכנסיות התלולים ביותר, ארצו של פאוסט, ארץ האבסולוטי.
(הסטודנט היה בינתיים למהנדס. מעל פסגת פירמידת הפלדה של האמיתות המדעיות המדויקות הוא משקיף על יקום שכולו חומר ועוצמה. בתחתית הפירמידה שורצים המוני העם. לפנים היו מקרצפים את סוסיהם של האבירים; עתה הם עבדי המכונות. הם קומצים את אגרופיהם ודורשים את חלקם בחומר. הסוציאליזם הגרמני מטפח את הפרולטריון המאורגן ביותר באירופה; כשיושב-ראש המפלגה מדבר, מחרישים החברים ביראת כבוד. הם נהפכים לעבדים השבעים ביותר בעולם, לעמלים החרוצים ביותר במפחה השטנית של מלכי התותחים. הם מחשלים את כלי הזין הכבירים בעולם כולו. המשוררים הגרמניים כבר שרים על המאה הבאה שתקרא "דאס גרמנישע יארהונדרט" – המאה הגרמנית. המלחמה נגד צרפת בשנים 1-1870 אינה אלא מערבל צבאי גדול. כאשר המהנדס, הרכון על התרשים של תותח-מפלצת חדש, שומע את בשורת הניצחון, מתמלאות עיניו דמעות התרגשות, כמו בנעוריו בשמעו את השיר הניבלונגים. זיגפריד, גיבור-השמש, חפץ בקרימהילדה, אחותו היפה של גונתר, המלך חלוש האופי של הבורגונדים. גונתר מסכים בתנאי אחד בלבד: שזיגפריד יכבוש עבורו את הארוסה עליה הוא עצמו אינו יכול להשתלט, בת הענקים הכהה, ברונהילדה. זיגפריד מנצח אותה במאבק, מתגנב לחדר השינה שלה ומבתק את בתוליה בחנית-השמש שלו. מאותו יום ואילך בזים הגרמנים לפרנקים החלושים).
הפרולטרים החרוצים ביותר בעולם בועלים בשקידה את נשותיהם הששות-אלי-עיבור. בכל אביב ואביב מונחים חצי מיליון טירונים חדשים בעריסה ומרימים קולם בפעייה. בנעוריהם הם רוחצים בפלגים שמימיהם קרים כקרח. בבית-הספר מושל המורה בסרגל-ברזל. בכל אולמי האסיפות תלוי דיוקנו של ביסמרק, קאנצלר-הברזל. כל החיים הם ציות וארגון, קולוסאליים עד הפרט הקל ביותר. יאוול האר אוברלאנדסגריכט-פרזידנט (כן, אדוני אב בית-הדין המחוזי). צום באפאהל האר אוברסטלויטננט (לפקודה, אדוני האלוף-משנה).
(אלבריך, הגמד שחישל את חרבו של זיגפריד, נקרא עתה האר פון קרופ בוהלן. הוא יושב על ראש גבעה בארמון-שיש, מעל לעשן העולה מאלף ארובות. הוא מאכיל את הקיסר, את "אוברסטא קריגסהאר" (שר המלחמה העליון) מצלחות זהב. הקיסר חובש את קסדת הכסף של לוהנגרין, עם כנפי הברבור. מבעד לחלונות אולם האוכל יוקדות שלהבות הכבשנים. בשעת קינוח הסעודה מרשים למהנדס, זקן לבן-שיער, להיכנס כדי לפרוש את תרשים התותח בעל הטווח הגדול ביותר בעולם. ביום א' הוא שר בכנסיה: "מצודת מבטחים הוא אלוהינו". בדמיונו המעורפל הוא רואה מצודה, בנויה פלדת-שריון של קרופ; אלוהים בעצמו חבוש קסדה עם כנפי ברבור).
1918-1914. הרייך השני מסתער על אירופה. הבריטים הנוכלים בוגדים במאבק הכל-גרמני ומטילים הסגר על הצי הגרמני. הצרפתים נלחמים בשצף קצף, כדי לנקום את נקמת תבוסתם הקודמת. בשנה הרביעית באים האמריקנים הבוגדניים מעבר לאוקיינוס ומכריעים את הכף. (פיח המפחות האפיל את האופקים עד ששום גרמני לא ראה עוד את העולם הגדול. המהנדס סבור היה שתורת-מונרו פירושה שהאמריקנים יישארו לעולם ועד במחצית העולם שלהם. הבוקרים, סרסורי הבורסה ומחפשי הזהב מתרגזים כשאחת הצוללות המשוכללות שלו מטרפדת את ה"לוסיטניה". ולפתע מזדקרים מתוך רפש הארגונים שני ענקים: פול בניאן, חוטב העצים לבן-העור, הכורת יער במכת-קרדום אחת, וג'ון הנרי, הכושי, המניף מקבת בכל יד ומנתץ הרי עפרות שלמים בכל מהלומה ומהלומה. המהנדס מוכה תדהמת-פליאה: כל ימיו לא שמע אלא על שני אנשים עליונים - זיגפריד זהוב-השיער והאגן הכהה, שניהם גרמנים מגזע עתיק. עתה הוא מתבונן בתמיהה וביראת כבוד ב"סופרמן" הפרולטרי ומפנה את ראשו בחוסר אמונה).
הצבאות המנוצחים של הרייך השני משרכים דרכם חזרה אל מעבר לריין. כן, הרייך הגרמני עודו עומד על תלו בלא פגיעה, אך המפחות נסגרות. מארמון השיש שלו משקיף אלבריך על ישימון של חלודה. חלונותיהם של אולמי-המכונות מביטים אל העתיד בעיניים בוהות, ריקות. המדינה המיסטית של ביסמרק והגל שבקה חיים. ניטשה, יוצר ה"איברמענטש" [האדם העליון] נח על משכבו זה 18 שנה. הוא נבהל מפני עצמו ומת חולה רוח. איש בגרמניה לא שמע את צווחות האזהרה הפראית שפלט בדמי הלילה, עם גסיסתו. טרטורם הרועם של מפעלי הערגול החרישוהו; הרצון היוקד לשלוט שנקרש בלוחות פלדה אשר עוביים מטר.
כל האלים הודחו מכיסאותיהם. מתוך הריקנות הגדולה נולדת הרפובליקה הגרמנית. הגרמנים לובשים את החליפה הדמוקרטית ודומה הדבר כאילו זיגפריד היה לובש מקטורן קונפקציה.
(המהנדס של בית החרושת לנשק שנסגר, יצא לפנסיה. הוא גר על גדת הריין, בבית קטן מגודל גפני בר, הוא מנצח על תזמורת הכפר בידיים לאות וזקנות. לעולם אינו יושב בגינתו הקטנה אשר לפני ביתו. משני עברי הגשר שעל הנהר עומדים זקיפים, כושים ממרוקו. לפעמים, בלילות קיץ שקטים, הוא מחצצר בגן שמאחורי הבית, בצליל רוטט, את התהילה הלותראנית הישנה: "ולו מלאה כל הארץ שטנים". נשימתו קצרה, והתווים הגבוהים נשמעים כיבבה. לרוב הוא יושב בגורן קטנה, האסורה בכניסה לאשתו. הוא סייע בהכנת התרשימים לשריון האימונים, העשויים עץ לבוד, עבור הרייכסוואהר הקטן. רק מומחים יכולים להבחין בין תרשימים אלה לבין אחרים, המוצאים בלילות מאחורי מילואה של הכותל, ובהם הפך העץ הלבוד המגוחך לפלדה אצילה. במודעות המוות שלו נאמר שהיה בעל צלב הברזל דרגה א').
תמיד חוגר יורשו של לוחם חדש את החרב הישנה. זיגפריד והאגן מתחלקים בתפקידים. זיגפריד היה ל"ואנדרפוגל", ועורך מסעות בעולם, מצויד במנדולינה. זיגפריד מעלה על פניו חיוך מאיר ומשיג מלוות מידי האמריקנים המטומטמים. האגן מארגן את הרייכסוואהר השחור ובונה מפעלי-נשק בחוץ לארץ.
המהנדס הזקן מת, אך שוב ישנו נער גרמני קטן הקורא על הניבלונגים. כשהוא מסיים את חוק לימודיו בבית הספר המקצועי, אינו מוצא עבודה. יש כבר 7 מיליון מובטלים. הם משוטטים, נעים ונדים, בעולם שלפנים היה עשוי עוצמה וחומר ועתה נותר בו החומר בלבד. הם משרכים דרכם באבק של שביל-פחמים; מדי פעם בפעם מלקטים גושי פחם בין פסים מוחלדים. הכל חסר-תכלית ונטול-תוכן. לעתים הם אוכלים לשובע, אך גם לאחר הארוחה הדשנה ביותר, כשסנטרם נוטף שומן חזיר, נשארת תחושת הרעב הנבובה. הם רעבים לעולם שיש בו סדר ומשמעות, תחת תוהו ובוהו; לתכלית כל שהיא, תהא אשר תהא.
מבעד לריקות האין-כלום עולה פתאום קול אדיר, מלהיב, הצורח מתוך תיבות הרדיו; זהו קול שדי לו במה שיש לו בעצמו; קול המחפש, במונולוג צרחני ושריק, הד כלשהו כדי לשכנע את עצמו שהוא קיים. אי אתה יכול לשוחח עם אותו קול; יכול אתה להגיב באחת משתי דרכים בלבד –בצרור של מקלע, כדי להשתיק את הקול, או בשאגת הסכמה.
(הנער המתבגר יושב באולם, שכם אל שכם עם עשרים אלף נערים וגברים, נשים ונערות אחרים. אור זרקורים כמו מבטל את הכתלים בכוח-כישוף. דומה שההמון משתרע מעברים לתוך הלילה, מפני מלוא רחבה של הארץ המאזינה. באינסוף של הציפייה, הרווי דחיסותן של תשוקות סתומות, מנסר הקול כצפצופו הצרוד של ברק פוגע. הסיסמות מתגלגלות כהלם רעם. "דויטשלאנד ארוואכה (עורי גרמניה). איינקרייזוג (כיתור). יודיאו-בולשוויסטישר קאפיטאליזמוס (קפיטליזם יהודי-בולשוויקי). ראסנריינהייט (טהרת הגזע). דויטשה טרויא (נאמנות גרמנית). נורדישר מאנטש (האדם הנורדי). אזיאטישר בארבאריזסמוס (ברבריות אסיאתית).
הנער מקשיב בדחילו. לנגד עיניו סובב גלגל החמה. הוא נענה עם השאר, במקהלת-שאגה. כל העבר הגרמני מתערבל-קודח במוחו. פולחן השמש. זיגפריד. ניבלונגים. הייליגאס ראמישאס רייך דויטשר נאציון (קיסרות רומאית קדושה של האומה הגרמנית). טרויא ביסאין דאן טוט (נאמנות עד המוות). פרידריך הגדול. צלב הברזל. דם דרקונים. הקול יכול לצווח שעה תמימה: "יחי נשיא בית הדין המחוזי" – ועדיין היה בא בעקבות קריאה זו חסרת-המשמעות, המענה חסר-המשמעות – זיגהייל...זיגהייל...זיגהייל!!
מקץ שבוע מהלך הוא עם פגיון. על שרוולו תפרה אמו צלב-קרס אדום ושחור: דם ומוות. הוא מתבונן ברטט-של-מורא בגברים המגודלים במדיהם החומים; דומה כי הגופים והפרצופים אינם עשויים בשר ודם, אלא יוצרו במין צמג קשה, על גבי סרט נע. אין הם מסוגלים לצחוק, רק לגחך או לשאוג. הם גוררים עמם יהודי. לצד הדמויות המגודלות נראה היהודי כסמרטוט, כבובה, כמו בשר ודם לצד אנדרטאות של אבן. שעה שהם מורידים את אלותיהם על קדקודו של היהודי, לא אדם הם מכים, אלא בובה. אף על פי כן הכרח להם להכות, כי רק על ידי החבטה העמומה על ראשו של היהודי הם משתכנעים בקיום עצמם, כמו שהמכונה אינה קיימת אלא אם היא חורטת ומגלגלת, ותופסת וכותתת. כאשר הנער מלשין על חבר-למשחק, שכנו, שקרא עיתון של המחתרת, אין הוא בוגד בחבר, אלא במשהו שאינו קיים, מפני שאין צריך להיות).
בכל אתר ואתר משתוללות מכונות נעדרות-נשמה, המייצרות מוצרים בשביל תרבות ללא-תכלית בעולם ללא-אל-חי.
בגרמניה קומת האלונים גבוהה יותר, הסגנון הגותי נהפך ליער-בראשית, לפני פאוסט לא עמדה ברירה: אלוהים או מפיסטו. חוגים גרמניים המציאו את מושג המדינה כנעלה שבכל הצדקות, מיקדו כל רצון בצורת רצון-שררה, זעקו את זעקת ה"איברמאנטש", שנהפכה לחרחור קלוש בגרונו של חולה רוח. גרמניה מסיקה את המסקנה, שהעולם נרתע מפניה – עולם-המכונות הוא יוצר האדם, אין הוא תלוי באלוהים. המכונה אינה יודעת בין טוב ורע; אין עולם-המכונות יכול לראות אושר אלא במקום שאין אלוהים. תמיד מחפשת גרמניה את האבסולוטי. גרמניה בודדה בעולם. גרמניה מכרה את נשמתה לשטן; אלוהים אינו קיים עוד, וממילא לא יכול להשתתף במיקוח.
אך האדם זקוק למשהו שיוכל לסגוד לו; באין גרעין נשאר האדם הגרמני ערפל חסר ממשות. הגזע נהפך לאלוהים. הפיהרר הוא האלוהים. גרמניה היא האלוהים. ביום א' שואגים אנשי פלוגות הסער "מצודת מבטחים הוא אלוהינו" ודמעות חונקות את גרונותיהם הצרודים. הם שרים שיר תהילה לעצמם, לפיהרר, לגרמניה, השילוש המיסטי החדש שקם בצלו של צלב הקרס, אשר ניתץ את צלבו של הנוצרי.
אין בעולם אלא עוצמה וחומר, ועוצמת גרמניה כולה רוטטת בקולו של איש אחד. הקול צווח, הצווחה נקרשת ונהפכת לבנייני-מפלצת שכל תכליתם היא – לשמש להשמעת צווחות חדשות. הקול צווח, והצווחה נקרשת ונהפכת לאולמי חרושת. גרמניה כולה נהפכת לבית חרושת מפלצתי אחד, שבו טוחנות מכונות-מפלצת כל מה שמטילים לתוכן: אנשים ופלדה, יהודים ובטון, מוצרי תרבות וניקל.
המכונות פולטות נשק, שנה אחר שנה. יום אחד מתחילים הטנקים לנוע והמפציצים לטוס מאליהם. הקול צווח – והמעשה נעשה. שרשרות-הזחלים חורקות ומתגלגלות לתוף חלל שהוא ריק כביכול, אין בעולם אלא הרייך השלישי.
הרייך השלישי הולך וגדל וממלא את החלל, והחלל נשאר ריק, ואפילו הוא משתרע מן התעלה ועד קווקז ומן הכף הצפוני ועד מצרים. בחלל זה מושלים הסכיזופרנים. במשרד בברלין יושב הימלר מאחורי מכתבה בעלת מגירות מרובות, בדיוק כמו פרידריך הגדול בשעתו. לאחר שבמשך שעה תמימה חתם על פסקי דין מוות, הוא מסב לרבע שעה ליד פסנתר-הכנף ומנגן באך. המגירה "השמדה" נסגרת, המגירה "מוסיקה" נפתחת ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה. כי בעצם, גם זו וגם זו אינן קיימות. כל הדברים נטולי הנשמה אינם קיימים אלא למראית עין.
חמש שנות הכחדה הופכות את הרייך השלישי ממכונה נטולת-נשמה לערימה גרודת-ברזל. המשמידים נטולי-הנשמה מושמדים על ידי מכונות נטולות-נשמה שהן אדירות מהמכונות שלהם. הפיהרר מת בטירוף דעת. הימלר בולע ציאנקאלי. הטנקים הבריטיים-אמריקניים והרוסיים נפגשים באמצע שדה-חורבות ענקי. המפלצות נטולות-הנשמה ניצבות בתוך הישימון, חוטם אל חוטם. מעליהן טסים המפציצים, חרקי פלדה, המטילים את ביצי-המוות בתוך חורבות רוטטות ומתפוררות.
* *
*
הרייך השלישי הוא תל חרבות המשמש שטח-מריבה למי שהיו בעלי-ברית. כי תמיד יורש לוחם חדש את החרב הישנה. הנער הקטן המשוטט היום בעיי החרבות יוכל מחר לנהוג בטנק, מימינו או משמאלו של מסך הברזל.
(הנער הקטן של הרייך הרביעי פותר באצבעות כחושות בעיות חשבון בשוליים הלבנים של עיתון: שלוש שנים לאחר התמוטה עדיין אין מחברות או אפילו לוחות צפחה. מוריו מלמדים בעל פה; כמעט שאין ספרים. קשה לזכור את הכל במקצועות כגון גיאוגרפיה ובוטניקה; אך כל מורה זוכר מנעוריו את זיגפריד והאגן ופרידריך ברברוסה; הנערים הקטנים לומדים את אגדות העם הגרמני לפני שהם לומדים פעולות חילוק ארוכות המסתיימות בשבר חוזר; ובכלל, פעולות חילוק כאלה ארוכות מדי בשביל השוליים הצרים של העיתונים.
יש עוד נער קטן; הוא אינו מבקר בבית הספר. אביו מת, אמו נעלמה ואין לו בית, אם כי ישן הוא לעיתים קרובות על מיטת אבנים. צלחת האוכל שלו היא פח אשפה; הוא גונב מכל הבא ליד; אין הוא יודע להבדיל בין טוב לרע; אין הוא יודע מאומה על זיגפריד והניבלונגים, על פרידריך ברברוסה ועל ניטשה, אך הוא יודע יפה מה ערכם של בדלי סיגריות. אין לו עבר. לעיתים הוא שומע את המבוגרים מדברים על היטלר ועל הרייך השלישי המפואר, אך אין זה אומר לו ולא כלום; הוא רעב תמיד והוא נס מפני כל הלבוש מדים. ואף על פי כן הוא חייל מלידה; הוא למד לשנוא בעודו צעיר מאוד).
על כן יראים המנצחים לא רק זה את זה, אלא גם את הרייך השלישי; משכנו של עם, שעם לידתו נטבל בדם דרקונים, הזורם באפיק הדורות, בפלג שחור ודביק.
נושא: המיסטיקה בתרבות הגרמנית, או איך הגורם ההסטורי-מיסטי השפיע על עליית היטלר לשלטון. (נקרא 4554 פעמים)