http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=23419שישים שנה ודבר לא השתנהמדינת ישראל נגד מלכיאל
בשנת 1953 הסתובב בירושלים יהודי תמהוני וחילק עלונים. בעלונים אלה, שכותרתם הייתה "מכתבים לחברים במזרחי", היה אותו תמהוני, מלכיאל גרינוולד, מפרסם מאמרי פרשנות על עניינים מדיניים פרי עטו, רכילות ושאר דברים חסרי חשיבות. את העלונים היה מדפיס על חשבונו ומחלק מדי שבוע בבתי קפה בחינם. רוב האנשים היו לוקחים את העלון מתוך נימוס ומשאירים את העלון על השולחן כשהלכו לבתיהם מבלי להעניק לו מבט. איש לא התעניין במה שהיה למלכיאל גרינוולד להגיד. עד גיליון מספר 51.
בעלון זה כתב גרינוולד כך: "אני מחכה לרגע זה כדי להביא לדין… רודף קריירה זה, הנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר. על יסוד תחבולותיו הפליליות ובגלל שיתוף פעולתו עם הנאצים, אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחיי היקרים". הנאשם היה ד"ר רודולף קסטנר, דובר משרד המסחר והתעשייה, ומי שהיה ראש וועד ההצלה בהונגריה בזמן השואה.
האשמה הייתה חמורה. שיתוף פעולה עם הנאצים היה העבירה היחידה הגוררת בישראל עונש מוות. ממשלת ישראל החליטה להגיב. המדינה הגישה תביעת דיבה נגד מלכיאל גרינוולד.
הגלגל מתהפך
גרינוולד היגיע אל עורך הדין הצעיר שמואל תמיר. תמיר ראה כי לגרינוולד אין ראיות ולכאורה ההגנה חסרת סיכוי. אלא שמשהו בסיפור בכל זאת משך את תשומת ליבו: מדוע ממשלת ישראל טורחת להתעסק עם טרדן בלתי מזיק כמו גרינוולד? מדוע לא הגיש קסטנר את התביעה בעצמו? האם הממשלה מנסה לחפות על פרשייה חמורה בהרבה?
תמיר החליט לברר.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא מתעמת עם הממסד. הוא היה איש אצ"ל שעקב הלשנות מצד חברי ה"הגנה" הוגלה על ידי הבריטים לקניה. כשהוקמה המדינה אמנם הפך לעורך דין פרטי ומצליח, אך הוא לא שכח את שעוללו בן גוריון וחבריו לאנשי המחתרות כשהיו מנהיגי הסוכנות היהודית. עתה, כשנהיו לראשי המדינה ראה במשפט הזדמנות לנגח אותם. הוא עוד לא ידע בדיוק מה יש לו ביד, אבל הייתה לו הרגשה שסיפור קסטנר יביך את מפא"י.
המשפט נפתח באולם של 5 על 5 מטרים. התובע, אמנון תל, כבן 50, ניגש לתמיר ואמר בחיוך: "זהו משפט קל שאמור לארוך יומיים – שלושה, אך אתך הוא עלול להמשך שבוע שלם". הייתה זו מחמאה מפייסת של מנצח ודאי. תמיר, באותו זמן רק בן 31, לא היסס.
ד"ר קסטנר עלה להעיד. הוא סיפר את סיפורו של וועד ההצלה של יהודי הונגריה וגיבה את עדותו במסמכים ובאישורים רשמיים. הוא העיד בביטחון עצמי רב והקהל באולם והציבור הרחב התרשמו.
תמיר הקשיב היטב לעדותו של קסטנר. במהלך העדות סיפר כיצד הסתובב באירופה הכבושה, ואפילו בברלין, ודן עם גדולי הנאצים על הצלת יהודים. השאלה הגדולה שהחלה לנקר במוחו של תמיר הייתה: מדוע הנאצים, שכבר השמידו 5 מיליון יהודים, מראים יחס כבוד כזה ליהודי קסטנר ונותנים לו להסתובב ביניהם בחופשיות?
תשובתו הייתה: הנאצים היו צריכים את קסטנר כדי לסייע להם בהשמדת יהודי הונגריה. עתה נשאר לו רק להוכיח זאת. לא היו לו הוכחות, אך קסטנר עצמו סיפק לו אותן.
אחת הטענות שהעלה גרינוולד הייתה כי קסטנר נסע לנירנברג והעיד בבית המשפט הבינלאומי לחקירת פשעי הנאצים, לטובת קורט בכר. קורט בכר היה רוצח יהודים מצטיין, שלקראת סוף המלחמה התמנה להיות מפקד כל מחנות הריכוז. לאחר המלחמה נעצר על ידי האמריקאים וב – 1947 שוחרר. הוא הפך לסוחר ונהיה מולטי מיליונר.
בעדותו הכחיש קסטנר כי התערב לטובת בכר. בחקירה הנגדית הצליח תמיר להביא את קסטנר לידי כך שיודה שעדות לטובת פושע נאצי כמו בכר היא "פשע לאומי". אז הטיל תמיר את הפצצה: "ואני אומר לך ד"ר קסטנר, שבכר שוחרר הודות להתערבותך האישית". כהוכחה הציג תמיר מסמך שכתב קסטנר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ובו כתב: "קורט בכר… שוחרר ממאסרו בנירנברג הודות להתערבותי האישית". האירוניה הייתה שמסמך זה היה אחד מן המוצגים שהגיש קסטנר עצמו לבית המשפט.
האם שתיקה היא פשע?
קסטנר הסתבך. הציבור בישראל התחיל להתעורר. לא בכל יום נודע כי נציג הסוכנות היהודית התערב לטובת פושע נאצי בכיר. הגלגל התהפך. מתובע, נהפך קסטנר לנאשם. הממשלה ביקשה דחייה במשפט ואף החליפה את התובע הכושל בתובע מספר 1 של המדינה, היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן.
את ההפסקה ניצל תמיר לנסיעה לארצות הברית, שם מצא בארכיוני הפנטגון את ההצהרה המלאה שנתן קסטנר בנירנברג. כשחזר, מצויד במסמכים, הטיל את הפצצה השנייה. לא רק שקסטנר כתב כי בכר סייע להציל יהודים, ובכך הצילו ממוות בטוח, אלא שאת הצהרתו חתם כך: " אני מוסר הצהרה זו לא רק בשמי אלא גם בשם הסוכנות היהודית והקונגרס היהודי העולמי". בכך הצליח תמיר לסבך כהוגן את מפלגת השלטון שראשיה היו גם ראשי הסוכנות היהודית.
מכאן התחיל תמיר במלאכת פירוק שיטתית של עדות קסטנר. הוא הצליח להוכיח כי קסטנר ידע על ההשמדה הצפויה ליהודי הונגריה ובכל זאת היה שותף להטעייתם. סיפרו ליהודים כי הם הולכים למחנות עבודה שם יש אוכל טוב ואוויר צח. הגרמנים זייפו גלויות בהם מספרים המגורשים הראשונים לבני משפחתם על כך שטוב להם. קסטנר ידע שהם נשלחו לאושביץ. במהלך המשפט העידו כמה ניצולים בני עירו של קסטנר שאילו חזר לאחר המלחמה לעירו, היו הורגים אותו ברחוב.
מדוע לא סיפר כלום? זו הייתה השאלה הגדולה. האם ניתן היה להציל את יהדות הונגריה לו שבר קסטנר את קשר השתיקה?
הדעות בנוגע לשאלה זו, כרגיל, חלוקות. ישנם כאלה הרואים בקסטנר גיבור. לדעתם קסטנר עשה את המירב האפשרי במצב שנוצר. יהדות הונגריה הייתה מתבוללת לחלוטין – יותר הונגרים מהונגרים. היהודים היו מעורים לגמרי בתרבות ובאומנות. הליצנים גרסו כי 'בבודפשט חיים מיליון גויים – שליש מהם יהודים'. היהודים בלטו בקרב העיתונאים (42%), בקרב עורכי הדין (45%) ובקרב הרופאים (49%). לרוב המוחלט של יהודי הונגריה לא היה שום קשר לציונות. על רקע זה לא היה לקסטנר שום סיכוי לעורר את יהודי הונגריה להתנגדות. אם היה מנסה, היה זורע בהלה ולא היה מציל גם את המעטים. במקום זאת נשא ונתן עם אייכמן והצליח לקנות את חייהם של 1685 נפש. אלו נסעו ברכבת לשוויץ וניצלו.
מנגד באה הטענה כי בשלב הראשון היו הנאצים זקוקים לקסטנר. היה זה בזמן שהשלטון היה עדיין הונגרי עצמאי והנאצים חששו מ "מרד גטו וורשה שני". לכן תכננו להונות את היהודים כדי להקל את גירושם. הם נטעו אשליה בקרב היהודים שהם הולכים למקום טוב. כולם רצו, כמובן, להאמין בכך. אבל קסטנר היה יכול לפורר את האשליה הזו ואז היו הנאצים בבעיה. לא היו להם מספיק כוחות להתמודד עם התקוממות של מאות אלפי אנשים, כיוון שכוחותיהם ניגפו בכל החזיתות. בכך שקסטנר שתק, הוא נעשה שותף לפשע.
אבל בין אם ניתן היה לעשות משהו ובין אם לאו, קסטנר הצטייר במשפט כדמות שלילית ביותר. כששאל אותו תמיר מדוע לא התקשר בטלפון שעמד לרשותו כדי להזהיר את מנהיגי הערים על ההשמדה הצפויה, טען שהיה עסוק.
פרשה אחרת שנחשפה במשפט ולא הוסיפה כבוד לקסטנר הייתה פרשת הצנחנים הארצישראלים. בזמן מלה"ע השנייה הכשירה בריטניה 17 צנחנים יהודים מארץ ישראל למשימות הצלת יהודים בשטחי הנאצים. שלושה מהם: פרץ גולדשטיין, יואל פלגי וחנה סנש, צנחו ביוגוסלביה. חנה נפרדה משני האחרים ונתפסה בידי ההונגרים כשניסתה לחצות את הגבול. פלגי וגולדשטיין הצליחו ליצור קשר עם קסטנר וזה שיכנע אותם להסגיר עצמם לידי הגסטפו. שניהם נשלחו אחר כך לאושביץ. פלגי ברח. גולדשטיין לא. פלגי שנחשב לגיבור לאומי ופרסם ספר זיכרונות, לא הזכיר את פרשת ההסגרה. חנה סנש הייתה כבר מפורסמת בארץ בזמן המשפט. שיריה היו מוכרים וקיבוץ נקרא על שמה: "יד – חנה". לכן הזדעזע הציבור כשהעידה קטרינה סנש כי קסטנר הפקיר את בתה. היא סיפרה כי בזמן שהיה עדיין שלטון הונגרי עצמאי לא ניסה קסטנר לעזור לחנה למצוא עורך דין ולא הראה סימן של התעניינות.
אך קסטנר היה רק נקודת המוצא של המשפט ובוודאי לא נקודת הסיום. מישהו סיפר לתמיר כי בתל אביב מסתובב אדם ובפיו סיפור על קשר אפל בין מנהיגי הציונות להשמדת יהודי הונגריה. תמיר פגש את יואל בראנד והזדעזע מסיפורו. לזאת בדיוק ציפה: התקפה חזיתית על ראשי השלטון בישראל. אולם הייתה לו בעיה קטנה: באיזו עילה יביא את הסיפור לבית המשפט?
'מר יואל בראנד היקר'
שוב, האירוניה. בעדות התביעה עלה להעיד מנחם בדר שהיה בוועדת ההצלה של הסוכנות היהודית בארץ. בעדותו סיפר גם על עסקה שהיציע אייכמן למנהיגי יהדות הונגריה – סחורה תמורת דם. בדר סיפר על השתלשלות העניינים. וועד ההצלה קיבל מברק ששליח מהונגריה יבוא לתורכיה ובפיו הצעה חשובה בנוגע להצלת יהודי הונגריה. נציגי וועד ההצלה נסעו לאיסטנבול לפגוש אותו. השליח, יואל בראנד, סיפר כי אייכמן הציע לו עסקה: תמורת עשרת אלפים משאיות ואלף טון קפה ותה – ייתן מיליון יהודים. ההצעה נראתה לנו שטנית וזדונית, אמר בדר, אולם חיי מיליון יהודים היו על הכף. לכן יצרו קשר עם הארץ ונאמר להם שמשה שרת יבוא לתורכיה לדבר עם בראנד. שרת לא הצליח להיכנס לתורכיה ולכן נאמר לבראנד ששרת יפגוש אותו בסוריה, שהייתה בשליטה בריטית. בראנד נסע ברכבת לחלב ושם עצרו אותו הבריטים. הוא פגש אמנם את שרת, אך זה לא יכול היה לעזור. הבריטים שלחו את בראנד לכלא בקהיר למשך ארבעה וחצי חודשים. יהודי הונגריה הושמדו בינתיים וכך התמוטטה שליחות ההצלה.
מטרת סיפורו של בדר הייתה להוכיח כי וועד ההצלה נקט פעולות לטובת יהודי הונגריה, אלא שהנסיבות המצערות מנעו את הצלחתן. אך בדר "שכח" כמה פרטים בסיפור. תמיר, ששוחח ארוכות עם בראנד, ידע בדיוק אלו פרטים. עתה נמצאה לו העילה להביא את בראנד לעדות.
הגילויים במשפט הזיקו למפא"י והתובע קיבל הוראה לסיים את המשפט כמה שיותר מהר. הוא הכריז כי "מעולם לא היה צריך להתחיל במשפט, ומכאן ואילך עליהם למהר ולגמור את פרשת התביעה". בעקבות כך הודיע תמיר כי הוא רוצה לזמן את יואל בראנד לעדות למחרת. התביעה נלחצה וניסתה לדחות את המשפט ומשלא הצליחה, גרמה שבראנד יוכר כעד מטעמה. וכך חקרה התביעה את יואל בראנד:
התובע: האם היית חבר וועדת ההצלה בבודפשט, מר ברנד?
בראנד: הייתי.
התובע: בן כמה אתה?
בראנד: 48.
התובע: אין לי עוד שאלות לעד זה. הוא חופשי.
מטרת החקירה המוזרה הזו מובנת למשפטנים. בבית משפט הכלל הוא שאין אפשרות לספר סתם סיפורים אלא אם יש להם קשר לעניין הנדון. לכן זימנה התביעה את העד והכתיבה את מהלך הדיון. העד לא סיפק שום עובדה ולכן לא ניתן, לכאורה, לבסס חקירה נגדית. אבל כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שהתרגיל הזה אולי כשר ואולי לא – הוא בוודאי מסריח. בכל אופן, התרגיל נכשל. תמיר העלה את בראנד להעיד והמדינה הייתה בהלם.
סיפורו של בראנד היה דומה לסיפורו של בדר. הוא אכן הגיע לתורכיה ושם נאמר לו ששרת לא יכול להגיע ועל כן הוא צריך לנסוע לחלב. מה שבדר לא סיפר הוא ששליח הסוכנות היהודית ליווה את בראנד בנסיעתו ברכבת. במהלך הנסיעה עלו שני יהודים מישראל לרכבת ואלו הזהירו את בראנד כי הוא נכנס למלכודת וכי הבריטים יעצרוהו. השליח הרגיע את חששותיו של בראנד. אך כשהגיעו לגבול סוריה, נעלם לפתע השליח המרגיע וזמן קצר לאחר מכן עצרו הבריטים את בראנד.
בזמן שחקרו אותו הבריטים בכלא ראה בראנד את לורד מוין שאמר לו: "מה אעשה במיליון יהודים בפלשתינה, איפה אשים אותם?"במהלך המאסר, סיפר בראנד בעדותו, כמעט יצא מדעתו. הוא זעק והתחנן ופתח לבסוף בשביתת רעב. הוא ידע כי כל יום שעובר משמעותו שאייכמן שולח 12,000 יהודים להשמדה. לאחר ששוחרר, אסרו עליו הבריטים לחזור להונגריה. הוא נשאר בארץ וניסה לפנות לסמכות העליונה של המנהיגות הציונית אז, חיים וויצמן. בראנד כתב לוויצמן מכתב ארוך שגולל את פרשת הצעת אייכמן והמאסר. במפתיע, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית שלח לו תשובה:
מר יואל בראנד, תל אביב רחובות, 29 בדצמבר 1944
מר בראנד היקר,
אבקשך לסלוח לי על שהשהיתי את תשובתי למכתבך. כפי שוודאי ראית בעיתונות, הייתי נתון בנסיעות רבות ודרך כלל לא היה לי רגע חופשי מאז הגעתי לכאן. קראתי גם את מכתבך וגם את תזכירך ואשמח לראותך באחד הימים בשבוע שלאחר השבוע הבא – לערך בעשירי בינואר.
גב' אתין, מזכירתי, תתקשר אתך לקביעת הפגישה.
בברכה אדיבה, שלך בנאמנות רבה,
חיים וויצמן.
באותו תאריך לא ידעו בראנד וויצמן כי רוב יהדות הונגריה הפכה לאפר.
אני אומר עוד הפעם: לא!
לבסוף, נפל האסימון אצל בראנד: שרת ש "לא הצליח" להיכנס לתורכיה, השליח המרגיע שנעלם, גילוי עצם שליחותו לבריטים ולורד מוין ש "אין לו מקום" למיליון יהודים.
בראנד הבין כי המנהיגות הציונית שיתפה פעולה עם הבריטים. בריטניה רצתה לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון לאחר שתפנה את ארץ ישראל: יחסים טובים עם הערבים ובעיקר עם הנפט שלהם. הבריטים התנו את תמיכתם במפעל הציוני באי הבאת יהודים מאירופה. סדרי העדיפויות של מנהיגי הציונות היו חדים וברורים: קודם לכל, הקמת מדינה ורק במקום שני הצלת יהודי אירופה. ואם הקמת מדינה תלויה בבריטניה הרי שבלית ברירה יש לשתף איתה פעולה.
אם למישהו יש ספק באשר לסדרי העדיפויות של מנהיגי הציונות, הרי שהם לא ניסו כלל להסתיר אותם. להפך. הם הכריזו במשך שנים כי הם מעדיפים להעלות לארץ צעירים ובריאים שיוכלו לעזור בהתפתחות המדינה. אפילו ראש וועד ההצלה מטעם הסוכנות היהודית בארץ, יצחק גרינבוים, הכריז ב – 1943 : "וכששאלו אותי: הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה? אמרתי: לא. ואני אומר עוד הפעם: לא. לדעתי צריך לעמוד בפני גל זה הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה השנייה".
גם ניצולי השואה לא התקוממו. בשנים שלאחר השואה ואף אחרי קום המדינה, הייתה השואה נושא שלא מדברים עליו. מי שהיה שם העדיף לשכוח. מלבד זאת, על רקע גבורת הקמת מדינה יהודית נראתה השואה כמו סמל לניוון הגלותי. אנשים פחדו לדבר על הנושא ולהבליט את העובדה שבאו משם. המספרים על היד היו בלתי נראים, והסיפורים המזעזעים בלתי נשמעים. משפט גרינוולד – קסטנר שינה זאת. הוא נתן לגיטימציה לדון בנושא השואה. ישראלים "צברים" החלו להבין באיזה עולם חיו מיליוני יהודים בזמן השואה. הם החלו להזדהות איתם.
משפט קסטנר החל באולם קטנטן והסתיים באולם הגדול ביותר של בתי המשפט בירושלים. טובי העיתונאים של המדינה סיקרו את המשפט. השופט, בנימין הלוי, הסתגר למשך 9 חודשים וכתב פסק דין של 274 עמודים שקריאתו נמשכה יום שלם, עד הלילה. בין השאר כתב השופט כי קסטנר ראה את התקווה העיקרית להצלה בהסכם עם הנאצים. "אבל" כתב השופט " 'אפחד מן היוונים אף כשהם מביאים מתנות'. בקבלו את המתנה הזאת (רכבת ההצלה) מכר קסטנר את נפשו לשטן". המשפט הזה נחקק בתודעת הציבור. למחרת הוא הופיע בכותרות ענק בעיתונים.
פסק הדין ניתן בעיתוי הקשה ביותר מבחינת מפא"י – שישה שבועות לפני הבחירות. האווירה בציבור הייתה קשה וראש הממשלה שרת הורה, כבר בסיום הקראת פסק הדין, כי למחרת יכריז היועץ המשפטי לממשלה על הגשת ערעור. ד"ר עזריאל קרליבך, עורך מעריב, כתב על כך: "באחת עשרה בערב ניתן גזר הדין – ובאחת עשרה למחרת בבוקר… יוגש ערעור. איזו זריזות למופת. מאמתי יש לה לממשלה עורכי דין גאוניים כאלו, שביכולתם לשקול במשך לילה אחד את הסיכויים המשפטיים של ערעור על פסק דין מסועף ומסובך בן כ – 300 עמודים?".
דעת הקהל עשתה את שלה ובבחירות 1955, הפסידה מפא"י 5 מנדטים וירדה ל – 40. גם ראש הממשלה שרת הפסיד את כיסאו ל… בן גוריון. והיכן היה בן גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית ב – 1944? האם לא ידע על פרשת בראנד?
מסתבר כי מלחמה בממסד היא דבר מסובך. גם הסדקים העבים ביותר לא מפוררים את הבניין כל כך מהר. תמיר ייצג לקוח חסר רכוש כשמולו עומדים הכסף הבלתי מוגבל של המדינה, הנסיון של היועץ המשפטי לממשלה, ועוצמת השררה. הצדק היה נשקו היחיד במאבקו.
למעשה, לא היחיד. למאבקו של תמיר הצטרף עיתונאי מעניין – אורי אבנרי. אבנרי, איש השלום וידיד ערפאת, היה בעברו איש אצ"ל. הוא היה אדם אנטי ממסדי שתיעב את שלטון מפא"י. בעיתון שקנה, "העולם הזה", הרבה לתקוף את ראשי המדינה על שחיתויות או על חשיבה טיפשית ומקובעת. שיטת השיווק החדשנית שלו, שכללה גילויים מרעישים, "סקופים", ביחד עם תמונות של בחורות בעמוד האחורי, הביאה לו קוראים צעירים רבים. העיתון הזה הצליח להרגיז מאוד את השלטונות. מספר שיוצא בימים אלו, "רבותיי, העיתונות" מתברר כי איסר הראל, ראש המוסד אז, הקים עיתון בשם "רימון", שמטרתו הייתה להדוף את התקפות "העולם הזה". בזמן המשפט היה העיתון גורם רב השפעה לצד תמיר.
ולמרות זאת, נשאר בסופו של דבר אותו השלטון, בשינוי אדרת, על כנו. האם אף אחד מלבד אבנרי ותמיר לא הבין כי משמעות המשפט חורגת הרבה מעבר לפוליטיקה? האם אף אחד לא קלט את המשמעות המזעזעת של הגילויים במשפט קסטנר?
חלף עם הרוח
ובכן, מישהו קלט. ב – 1961 פרסם יהודי אמריקאי, בן הכט, את הספר "כחש" ובו מגילת האשמה חריפה ביותר כנגד ראשי השלטון בישראל. בן הכט טען בפירוש כי ראשי המדינה הפקירו את יהודי הונגריה לגורלם בזמן השואה. הוא לא טען כי עשו זאת בזדון. הוא ידע שלנגד עיניהם עמד האידיאל של הקמת המדינה וזו הייתה טענתו המרכזית: הפוליטיקאים רואים במטרה פוליטית הצדקה לביצוע כל מעשה. האידיאולוגיה מצדיקה את הדרך. המטרה מקדשת את האמצעים. כך, לטענתו, עשתה הסוכנות היהודית עם יהודי הונגריה וכך עשתה כשהורתה על ה"סזון" – מעצרם, עינויים והגלייתם של לוחמי אצ"ל לידי הבריטים- ועל הטבעת "אלטלנה", אניית נשק שהביא האצ"ל במלחמת השחרור. ראשי הסוכנות היהודית, אחר כך מפא"י, לא חשו רגשות אשמה בהורותם על פעולות כאלו. להיפך. הם התגאו בהם. בן גוריון אמר על הפגזת "אלטלנה":
"ברוך התותח אשר פוצץ האנייה. יבוא יום והוא יוצב במקדש". אנשי ההגנה קראו לו, לכן, "התותח הקדוש", אך לא בן הכט.
אך מי היה בעצם בן הכט? בן הכט נולד בארצות הברית ב – 1893, למשפחה יהודית. הוא כתב או היה שותף בכתיבתם של כ – 70 תסריטים וכונה "שייקספיר של הוליווד". בין הסרטים שהשתתף בכתיבתם היה הסרט המצליח "חלף עם הרוח". כאחד שבא מעולם האומנות, מלב הבוהמה, הייתה יהדותו של הכט בעיקר על הנייר. אך דווקא בשיא פרסומו, בזמן המאבק של האצ"ל בבריטים, החל להתעניין בזהותו היהודית ונרתם למאבק. הכט הזדעזע מן האדישות של נכבדי היהדות בישראל, אך גם בבריטניה ובאצות הברית, לנוכח ההשמדה. הוא לא הסכים לטענה כי לא ניתן לעשות דבר. להפתעתו ראה כי מה שמעסיק את העיתונות בארץ בזמן השואה הוא המאבק ב "טרוריסטים" של אצ"ל ולח"י. השואה קיבלה כותרות טרגיות כמו "הלכה לנו עוד יהדות". וזהו.
בשנת 1943, כשכולם כבר ידעו כי באירופה מתרחשת השמדה בקנה מידה עצום, נודע להכט כי ממשלת רומניה הציעה לממשלות ארצות הברית ובריטניה להרשות ל – 70,000 יהודים לצאת את גבולה במחיר 50 דולר לאדם, דמי נסיעה. הכט פרסם בעיתוני ניו -יורק, בגודל עמוד שלם, באותיות ענק את המודעה הבאה:
למכירה
70,000 יהודים
במחיר
50 דולר לראש
יצורי אנוש, באחריות
שלושה וחצי מיליון דולר כדי להציל 70,000 בני אדם. זה לא היה למעלה מכוחה של יהדות ארצות הברית.לתדהמתו, יצאו נציגי הציונות בארצות הברית בהודעת תגובה כי: "הקונגרס היהודי האמריקאי מבקש להבהיר כי לא נתקבל שום אישור להצעה… לפיכך אין כל הצדקה לעריכת מגבית למטרה זו". גם הסוכנות היהודית בלונדון הכחישה את ההצעה הרומנית. יהודי רומניה, כמובן, לא ניצלו.ומה היה קורה לו נרתמו הנכבדים למאבק? אין לדעת, אך לנוכח הרעש שהצליחו לעורר הבודדים, אפשר לשער כי תגובה ממוסדת, עקבית והמונית, הייתה משפיעה.
הכט היה מהבודדים שעשו משהו, אך זה לא הביא לו הוקרה. בבריטניה הקרינו את סרטיו בזמן המלחמה ללא ציון שמו. אפילו 5 שנים לאחר הקמת המדינה הוסיפו להחרים שם את סרטיו, דבר שפגע בהכנסותיו. בישראל היה אישיות בלתי רצויה בעקבות התקפותיו החריפות על ראשי המדינה.מה נשתנה?
כאומן וכיהודי שגדל מחוץ למוסדות היהודיים יכול היה הכט לראות את הדברים באור אחר. ומה שראה היה כיצד עם ישראל משתעבד מרצונו ל "כת השלטת". במשך 40 שנים, כתב ב " כחש", שולטת בישראל קבוצה שלא נבחרה, אלא מונתה על ידי הבריטים. וויצמן, בן גוריון ושרת מונו כדי לשמש "הקלסתר היהודי של השלטון הבריטי בא"י… מעין קריקטורה של שררה. כשם שהוקמה הסוכנות היהודית באומר פיהם של הבריטים, כן יכלה להיות מפוזרת על ידי סירוב בריטי". לכן, כשהתנגש האינטרס הבריטי עם הצלת יהודים, צייתו לבריטים. הכט לא ציפה שיוכל לשנות את המציאות בימיו אבל ראה בעצם כתיבת סיפור המשפט תקווה לעתיד.ומה התרחש בעתיד? שום דבר. סיפורו של הכט, כמו חלף עם הרוח. אמות הסיפים לא זועזעו והשלטון נשאר על כנו. אבל מה עם הסיפור? היה כאן סיפור מרתק שמצית את דמיונו של כל אומן: איש פרטי יוצא למלחמה לגילוי האמת מול הממסד, פרשה משפטית מרתקת, סערה ציבורית בעקבות הגילויים וניסיונות להשתיק את מגלה האמת על ידי הממסד.
אך בישראל, כנראה, הדברים עובדים קצת אחרת. לאחרונה שודרה בטלוויזיה (בשידור חוזר) סדרה שיצר מוטי לרנר על פרשת קסטנר. לרנר הציג את קסטנר כאדם גדול שנפל קרבן לאווירה ציבורית עוינת והתנכרות של פוליטיקאים. אצל לרנר איו זכר לעובדות שנחשפו שחור על גבי לבן באולם המשפט.
אין זכר לעוצמה שהופעלה על ידי הממסד כדי לסייע לקסטנר או להשתיק את בראנד. אפשר לומר כי בפרשת קסטנר בתודעה הציבורית נחקקו תמיר וגרינוולד התמהוני כרעים ואילו קסטנר ומפא"י כטובים.בימים אלו עומדת המדינה בפני הכרעות קשות. הממסד מנסה לפעול בדרך שאינה מקובלת על ציבור גדול. שוב נשמעות סיסמאות כמו ממלכתיות, אחדות העם, הסתה ועוד. נראה כי מישהו מכין את הציבור לאירועים בהם יהיה לא "תותח קדוש" אחד ולא שניים. למרות תקוותיו של בן הכט, חלפו כבר 40 שנה נוספות מאז כתב את ספרו וכלום לא השתנה. פרשת קסטנר הוכיחה כי בישראל יש כנראה רק שתי דרכים טובות להלחם את מלחמת הצדק: בית המשפט והעיתונות. אחרי המאורעות שוודאי יתרחשו יהיה אפשר להוציא את הצדק לאור בבתי המשפט. אבל זה יהיה מאוחר מדי. אולי פשוט עדיף לעשות עיתון טוב?
