כאמור, עזמי בשארה עצמו הוא לאומן ערבי ידוע המנהיג מפלגה לאומנית, חסרת כל אופי חברתי/כלכלי.
לגבי האירוע האחרון מו השב"כ, אני באמת ובתמים לא יודע מה היה שם. אני משער שעזמי מלבין כספים, משום שאני רואה את האמצעים שיש למפלגתו בימי הבחירות השד יודע מאיפה.
אבל לגבי הבגידה, נראה לי ולעוד רבים אחרים בציבור הישראלי, כי מדובר ברדיפה של השב"כ, השב"כ ידוע בכך שהוא נוהג לדווח למערכת המשפט שיש בידיו "ראיות חסויות", והשופטים אוכלים את זה לרוב בלי לראות כלום. אתה חלק מתנועה שגם היא נרדפת ע"י השב"כ, שאל את חבריך למה הם מסוגלים.
ולהלן מאמר מעניין של אמנון לוי בנושא, שהוא פחות או יותר תואם את עמדתי (
לקוח מכאן):
האמת? כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על פרשת בשארה, להגיד שכל העסק לא נראה לי, שאני לא מאמין לשב"כ, שקו אדום נחצה כאן ביחסים עם נבחרי הציבור הערבי. אני רוצה להגיד את כל זה, אבל אני חושש. מניין לי לדעת? ראיתי חומר סודי? ראיתי מה עלה בהאזנות הסתר? אני יודע מה מצאו שם בדיוק? מדברים על כך שהוא קיבל כסף בשביל למסור מיידע ביטחוני לחיזבאללה בשעת מלחמה. אם זה נכון, זה חמור מאוד. יכול להיות שאני אכתוב כאן משהו בעד עזמי בשארה, ובסוף יגיעו הוכחות חד-משמעיות שבאמת באמת האיש בגד?
החלטתי להתגבר על החשש ולכתוב. יותר מדי זמן אפשרנו למה שקרוי "נימוקי ביטחון עלומים" להפחיד אותנו. יותר מדי פעמים השתתק הדיון הציבורי בגלל תיק ראיות סודי שאיש לא ראה, אבל גורמי ביטחון שנופפו בו מול עינינו הבטיחו שיש בו הוכחות חותכות לעבירה קשה.
עזמי בשארה היה חבר-כנסת. נבחר ציבור לגיטמי. אם יש הוכחות, יובאו מיד. אי-אפשר לנהוג בח"כ כאילו היה שטינקר קטן. ובכלל, הגיע הזמן להתגבר על החשש ולהגיד את מה שנראה די ברור מהרגע הראשון: אני לא מאמין שבשארה מסר חומר מודעיני לאויב.
ראשית, בשביל למסור חומר מודעיני, צריך הבוגד שיהיה לו חומר כזה ביד. מישהו מאמין שבשארה ידע משהו שלא התפרסם בעיתונים? מישהו חושב שאיזשהו גורם בטחוני מסר לו אי פעם מידע רגיש? שיש לו גישה לחומר כזה בלי שיתנו לו? הרי עד היום מודרים הנציגים הערבים בפוליטיקה מכל מקום שיש בו מידע רגיש. במשך שנים היה המפתח לכניסה לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, נקבע לפני הנוסחה הבאה: מספר הח"כים בסיעה הערבית הגדולה ביותר - פלוס אחד...
יתר על כן: השב"כ, אומרים לנו, האזין לבשארה. אילו היה נמסר חומר מודיעיני, בצורה הברורה ביותר של המושג הזה, ברור שהיה נעצר מיד. ברור שלא היו נותנים לו לצאת מהארץ. הפרשנות, כאילו הניחו לו לצאת משום שהוא ח"כ, מגוחכת: האזינו לו למרות שהוא ח"כ - ואפשרו לו לצאת מהארץ משום שהוא ח"כ? איפה ההיגיון? סביר יותר שלא נמצאה בהאזנות הוכחה חד-משמעית לכך שבשארה מסר חומר מודיעיני לאויב.
ואם בשארה לא מסר מידע, מה כן יכול היה למסור? אני מנחש שהוא דיבר פוליטיקה, נתן הערכות, פרשנות, עמדות. איך צריך להתייחס לשיחה כזו בזמן מלחמה? כאן אנחנו נכנסים לסוגיה רגישה מאוד: מהו הגבול הלגיטימי של מגע בין נבחר ציבור ערבי לבין גורם ערבי עוין? מה היה בשיחה של בשארה עם חיזבאללה?
אין לי מידע מדויק על מה שנאמר שם. אני גם לא מתלהב משיחות עם האויב בזמן שנפלו כאן טילים. ראוי היה שאפילו ח"כ ערבי לעומתי כל-כך יפגין סולידריות מסוימת עם המדינה בה הוא גר. ואולם על טעם רע, איש לא יכול לעמוד לדין.
לעומת זאת, הפרשנות כאילו שיחות כאלו הן בגידה, היא פרשנות מסוכנת מאוד. הח"כים הערבים משמיעים בכנסת קול אותנטי חשוב מאוד של נבחריהם. זה אולי לא נעים לשמוע - אבל זה הכרחי. במסגרת תפקידם, הם מייצגים את הציבור שבחר בהם לא רק כלפי מוסדותיה של מדינת ישראל, אלא גם בעולם, ובמיוחד בעולם הערבי. זהו תפקידם. לשם כך נבחרו. ככה זה עובד בדמוקרטיה.
עזמי בשארה היה הדובר הרהוט והמאתגר ביותר של הערבים הישראלים בשנים האחרונות. חסימת פיו והברחתו מהארץ היא לא רק חציית קו אדום, היא גם מעשה אדיוטי: יש כאן ניסיון לרדד את הוויכוח הפוליטי הרעיוני הקשה עם בשארה, לעימות ביטחוני בנוסח הימים של הממשל הצבאי מפעם. במקום להתעמת איתו מעל דוכן הכנסת, החזירו גורמי הביטחון את הוויכוח אל חדר החקירות. וכך חזרנו לתפקיד הקלאסי של הערבי הישראלי: לא בר שיח, רק אויב. לא שותף, רק בוגד. לא אדם שיש לשכנע, רק ערבי שיש לכלוא.
