במקרה אונס בתולה ביהדות, על הגבר שאנס היה לשלם לאבי הנערה חמישים כסף, והיא הייתה הופכת להיות אשתו לצמיתות (רק אם רצתה בכך). כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים שאינן נשואות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה לכל חייה. צריך להבין שבאותה תקופה, הגברים והחברה בכלליותה סלדו מנשים שאינן בתולות וודאי סירבו להתחתן עמן ומכאן משמעותו של חוק זה (דברים פרק כב כח). בנוסף לקנס (כפי שתשלום 50 השקלים מכונה בשפה המקראית) על האונס לשלם גם פגם (שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לעבד ושוויה לאחר בעילתו אותה בתור אשה לעבד), בושת (הבושה וההפסד הכלכלי הכרוך באונס הנערה) והנאה (כמה אותו אדם היה משלם על נערה דומה אם הייתה משמשת בתור זונה). דינים אלו תלויים במקום האונס. אם האונס אירע בשדה רק האונס אשם כי סומכים ש"צעקה הנערה ואין לה מושיע" ואם היה שם מישהו הוא היה מושיעה. אם האונס אירע במקום מיושב והנערה נאנסה, גם היא וגם האונס חייבים משום שהיא הייתה חייבת לצעוק ואם היא לא צעקה כנראה שלבסוף נכנעה לאונס והסכימה לקיים איתו יחסי מין.
הקריטריון שהתורה קובעת הוא הצעקה, וכדי להבין את הקריטריון הזה, יש לשים לב שכל הפרשה מדברת על נערה בתולה . מכיוון שהנערה בתולה, המעשה גורם לה לכאבים עזים, והתגובה הטבעית שלה היא לצעוק. כדי שלא לצעוק, היא צריכה להתאמץ. אם היא לא צועקת, סימן שהיא מתאמצת להסתיר את המעשה, כלומר היא משתפת פעולה עם הנואף.
דבר דומה כתב ר' יעקב בעל הטורים: אישה לא בתולה יכולה לטעון שהיא לא צעקה כי פחדה מהאנס; אך אם היא בתולה, האנס בכל מקרה מצפה שהיא תצעק מכאב, ולכן אין היא יכולה לטעון שפחדה, אלא, אם היא לא צעקה, זוהי הוכחה שהיא שיתפה פעולה.
הקריטריון הזה בתוקף רק אם אכן ברור שהנערה לא צעקה - אם המעשה היה בעיר, במקום שאם הנערה היתה צועקת היו שומעים אותה. אך אם המעשה היה בשדה, אי-אפשר לדעת אם הנערה צעקה או לא: ייתכן שהיא צעקה ואף אחד לא שמע (" כי בשדה מצאה; צעקה הנערה המאורשה, ואין מושיע לה "), ולכן, מספק, מניחים שהנערה נאנסה ולא מענישים אותה, כפי שכתב רמב"ן : " ואם יראו אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה, הרי זו בחזקת אנוסה ופטורה. וטעם 'צעקה' - יתכן שצעקה. או טעמו - אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל: אם יש לה מושיעים, בין בעיר בין בשדה, חייבת; אין לה מושיעים, בין בעיר בין בשדה, פטורה; שלא דבר הכתוב אלא בהווה: ".
קריטריון הצעקה הוא, כמובן, רק דוגמה, כפי שכתב רמב"ן בהמשך דבריו: " אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק - למה תסקל? אלא גם הצעקה בהווה, לדון בה מן הסתם בעיר מפותה ובשדה אנוסה ".
המסר העיקרי שהתורה מלמדת בפרשה זו הוא, שבכל מעשה של ניאוף יש שתי אפשרויות - ניאוף באונס או ניאוף מרצון. לא תמיד האישה היא הקרבן, ולא תמיד האישה משתפת פעולה;
לכן שני המצבים אפשריים, ויש להבחין ביניהם לפי העובדות בשטח, ומקרים כאלה יש להשאיר לדייני ישראל המורים הלכה לרבים מתורת משה במשך 3000 שנים ויש לסמוך עליהם שה' נמצא איתם, כפי שאומר דוד המלך בתהילים: "ה' ניצב בעדת אל", עדת אל - אלו הדיינים.
תורת משה אמת ונבואתו אמת, בברכת אהבת ישראל - ערן.
