יש לי כמה טיעונים לוגיים בשבילך:
"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא" (ויקרא י"ח: כ"ב).
זאת האזהרה. והעונש מובא בהמשך:
"ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא כ´:י"ג).
מלבד עונש מוות בו מתחייב אדם המבצע משכב זכר (במקרה כמובן ויש התראה ושני עדים), מכבירה המסורת היהודית בחומרת פשע זה מבחינת ההשפעה הרעה שיש לו על עתיד העם ועל עתיד העולם כולו.
בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרט ט, ה"א, נאמר: "מפני מה באין זועות לעולם? אמר רבי אחא: בעון משכב זכר. אמר הקב"ה אתה זיעזעתה איברך על דבר שאינו שלך חייך שני מזעזע עולמי על אותו האיש".
חכמינו מלמדים אותנו שרעידות אדמה נגרמות כתוצאה ממשכב זכר. מדרש ויקרא רבה, כ"ג:
"מצינו שהכל הקב"ה מאריך רוחו חוץ מן הזנות בלבד... סדומיים, ר´ יהושע בן לוי בשם בר פדיה: כל אותה הלילה היה לוט עומד מדבר עליהם סניגוריה, כיוון שבאו ואמרו לו: "איה האנשים וגו´ ונדעה אותם" (בראשית יט:ה), בתשמיש, מיד: "ויאמרו האנשים אל לוט עוד מי לך" (שם י"ט:יב), עד כאן היה לך פתחון פה ללמד עליהם סניגוריא, מיכן ואילך אין לך פתחון פה ללמד עליהם סניגוריא, אלא "חתן בניך ובנותיך וגו´, כי משחיתים אנחנו וגו´" (שם י"ט:יב – יג)."
המדרש מלמד כי לוט כמעט והצליח ע"י הפצרותיו לחון את אנשי סדום מעונשם. אבל ברגע בו תבעו את אורחיו למשכב זכר, נחתם גורלם סופית להישמד. בראשית רבה, כ"ו:
"כל אותו הלילה היה לוט מבקש חכמים על הסדומיים והיו מקבלין מידו. כיון שאמרו ליה הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש, אמרו ליה: ´עוד מי לך פה´. עד כאן היה לך ללמד סניגוריא עליהם מכאן ואילך אין לך ללמד עליהם סניגוריא".
בהמשך לאזהרה בויקרא י"ח שלא לעבור איסור משכב זכר, ממשיכה התורה ומזהירה:
"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה. ושמרתם אתם את חוקותי... ולא תעשו מכל התועבות האלה... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". (ויקרא י"ח: כ"ד-כ"ח).
התורה מזהירה אפוא את הישראלים שאם יטמאו עצמם במשכב זכר יהיה גורלם כגורל הגויים שישבו בארץ ישראל לפניהם והם יגלו ממנה. ארץ ישראל איננה סובלת מעשים כאלו. אומות העולם היו שטופים בזימה, כולל משכב זכר, גם אז, לא רק בתרבות הקלוקלת העכשווית. וכמו עתה, כן גם אז, נהגו במנהג המחפיר של "נשואים" חד-מיניים. במדרש ספרא, אחרי מות, פרשה ט, מובא על הפסוק "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו":
"יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר: ובחקותיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה, האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים. לכך נאמר: "ובחקותיהם לא תלכו".
בראשית רבה, כו: "דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו גמומסיות (שירי זיווג) לזכר ולבהמה. אמר רבי שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלומסיאה באה לעולם והורגת טובים ורעים".
מדרש תנחומא, בראשית, כא: "אמר ר´ יהודה בר אידי לא נחתם גזר דינם של דור המבול, עד שכתבו גמיקיסוס (שטר נישואין ביוונית) לזכר ולבהמה". הכוונה לנשואי גברים עם גברים. ולהם היה גם מנהג שהחברה המערבית ה"מתקדמת" לא הגיעה אליו, בינתיים, להינשא גם עם חיות המחמד שלהם.
גם תושבי ארץ כנען נענשו בגירוש מן הארץ או בהריגה אם ילחמו בישראלים משום ש"התעיבו מעשיהם" (ילקו"ש תקפ"ו). ומה היו אותם מעשי תועבה? אומר המדרש:
"היו שטופים בע"ז, במשכב זכר" (שם. תק"צ). מעשי החטא של המצרים דומים לאלה של עמי כנען ולכן משווים אותם המדרשים אותם זה לזה: "מעשיהם של כנענים כיו"ב". חז"ל מלמדים אותנו אפוא שמשכב זכר הוא פשע שגורם להרס החברה ע"י עונשי שמיים. וכשם שנענשו הכנענים והמצרים, מלמדים אותנו חז"ל כי הקב"ה עתיד להיפרע גם מן הישראלים אם יעשו כמעשיהם (שם, תקפ"ו).
המסורת היהודית מזהירה את בני האדם כולם, יהודים ולא יהודים כאחד, מאסונות טבע גדולים שיתרחשו כתוצאה מהשחתת הטבע האנושי ע"י משכב זכר. כל מפרשי התורה הקלאסיים, בלי יוצא מן הכלל, עומדים על המיאוס והתיעוב של משכב זכר. אבן עזרא (ויקרא כ-יג):
"הזהיר הכתוב שלא תהפוך דברי השם... והזכיר ´תועבה´ (על משכב זכר) כי הוא דבר נתעב לנפש קדושה אפילו בתולדה". כלומר, לא רק על אדם האמון על תורת ה´ מהווה אקט זה דבר נתעב, אלא על כל אדם באשר הוא אדם, כי כך ברא הקב"ה את טבע האדם, שיהיה דבר זה נאמס אצלו.
"ספר החינוך" (מצוה שטו) אומר על משכב זכר שהוא: "עניין טרוף נמאס ומכוער מאוד בעיני המקום ובעיני כל בעל שכל".
משכב זכר, בהיותו בין עבירות גלוי עריות, הינו אחד הדברים שיהודי מחויב למסור נפשו על כך. ואכן, במהלך ההיסטוריה היהודית היו מקרים בהם יהודים מסרו נפשם למות ובלבד לא לעבור על עבירה זו. התלמוד הבבלי (גיטין נז ע"ב) מספר על ארבע מאות ילדים יהודים שהיו בין השבויים שלקחו הרומאים והסיעו בספינות לרומא. כאשר הבינו בהיותם בספינה כי שוביהם מתכוננים למסור את הילדות לפילגשים ואת הבנים למשכב זכר הפילו כולם עצמם לים במוסרם נפשם כדי לא לעבור עבירה זו.
אחד מגדולי הפוסקים של הדורות האחרונים, הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח, ד, קטו) דן בנושא זה בתשובה לשאלה שנשאל. בתחילת דבריו הוא מדגיש את חומרת איסור משכב זכר וכותב שאף בני נח (הלא יהודים) הוזהרו על כך. הוא מסביר את הסיבה מדוע התורה מדגישה את המלה "תועבה" לגבי איסור זה אף יותר מאשר שאר איסורי עריות, בכך שבעוד שאר האיסורים הללו נובעים מתוך תאוות היצר הטבעית, הרי כאן מדובר באקט לא טבעי:
"שבדרך הטבע יש לבני אדם תאווה למשכב הנשים, אבל "למשכב זכר ליכא שום תאוה מצד הבריאה, וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע".
מה אפוא מניע את החוטא בכך? תשובתו: "שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור, שהוא כמו להכעיס ח"ו".
אדם העובר על חטא זה עושה זאת אם כן לא מפני שמדובר בתאווה טבעית אלא משום: "שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון ה´".
אם בחטאים אחרים יש לחוטא תירוץ שפעל על-פי נטיית טבעו, הרי לגבי משכב זכר: "אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו, כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו".
כל העובר על איסור זה: "נעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות". "כל העולם, אף הרשעים מבזים לבעלי עבירה דמשכב זכר". "ואף בעיני הרשע השני שעושה עימו העבירה הוא מזולזל ובזוי".
