כתב: יעקב שטרנברג
עברנו את התופת במלחמת העולם השנייה, אחרי שנות השפלה, דיכוי, גירוש, סבל ופחד; שרדנו ונשארנו בחיים. אחרי המלחמה חיפשנו את שארית המשפחה בתקווה שאולי נותרה בחיים.
ומה הלאה? לאן נלך ומה נעשה?
מחשבתנו הראשונה היתה: לחזור לעיר מולדתנו צרנוביץ', שנכבשה על ידי הצבא האדום.
הצבא והשלטון לא התייחסו יפה לפליטים, והיה קשה מאוד לחזור לעיר. כל הדירות של היהודים בעיר היו תפוסות בידי האוכלוסייה המקומית, ואף יחסה כלפינו לא היה טוב. כל אחד ניסה להתקבל לעבודה כלשהי כדי שנוכל לפרנס את
עצמנו.
משפחתי הייתה תמיד פעילה בתנועות הציונות, וגם אני הייתי חבר בתנועת הנוער הציוני מגיל עשר. מאחר שלא ראינו את המשך עתידנו במקום, חשבנו להגשים את חלומנו להגיע לפלסטינה (ישראל). חיפשנו דרכים להגיע לרומניה שהייתה דמוקרטית וחופשייה יותר בזמנים ההם. רק עברתי את הגבול לרומניה ופגשתי בעיירת הגבול "סירט" את החברים מתנועת הנוער הציונית. השלטונות שלחו אותי עם משפחתי לעיר אוראדיה, שבטרנסילבניה. שם, היה לי תפקיד מטעם התנועה: לצרף לתנועה הציונית בני נוער יהודיים, שהיו ברובם פליטים מאזורי הכבוש הסובייטי, על ידי הקמת תא של התנועה. הייתי פעיל מאוד, וגם הצטרפתי להכשרה שהכינה אותנו לעלייה לארץ ישראל.
בסוף שנת 1947 התארגנו לעלייה בלתי חוקית לפלסטינה. נסענו ברכבת בקרונות משא
לכיוון "בולגריה", שם חיכו לנו האוניות "פאן יורק" ו"פאן קרשנד". הדרך נמשכה
זמן רב. היה חורף וקר מאוד. מצאנו פחים גדולים של שימורים, ובתוכם הדלקנו אש להתחמם. אחרי זמן רב נעצרה הרכבת בהרבה מקומות לזמן ארוך, לבסוף הגענו לעיר הנמל "וורנה".
בכל אונייה נכנסו כ-8,000-7,500 פליטים. במחסני האוניות סידרו דרגשים אחד על גבי האחר, וכל אחד קיבל מקום לשכב בו.
על הסיפון עלינו רק על פי תור, ולא עלינו בבת אחת אנשים רבים יחד שלא יזהו אותנו. רוב היציאות אל הסיפון היו בלילה. אחרי שלושה או ארבעה ימי הפלגה מצאנו את עצמנו מוקפים באוניות מלחמה בריטיות. בלילה התעוררנו בבהלה מיריות תותחים. לאחר מכן התברר שהיו אלה יריות שמחה במסיבת "סילבסטר" לשנה האזרחית החדשה 1948.
מוקפים באוניות מלחמה הובלנו היישר למחנות מעפילים שבקפריסין, ולא נתנו לנו אפילו לראות מרחוק את חופי ארץ ישראל.
כאן התחילה פרשה חדשה של הסגר וסבל בתוך מחנות המוקפים בגדר תיל ומגדל שמירה.
