שיחה לפרשת אחרי-מות

[דוקא_כך]

חברי החילוניים,
תטעמו את התורה---איזה תענוג, אילו מעדנים ערבים לחיך!  בזכות הנס של האינטרנט, אין צורך לחפשה כמטמונים--אתם נרשמים לרשימת תפוצה ומקבלים בדוא"ל דברי תורה מדי שבוע!  אשרינו שהקב"ה החיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה שבו התורה מחפשת אותנו!

שבת שלום ומבורך,
דוקא_כך

***

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ז
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

הרב אהרן ליכטנשטיין
שיחה לפרשת אחרי-מות

"במקום אשר יבחר ה'... שם תעלה עולותיך"

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' - דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"
(ויקרא י"ז, ב'-ז')

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה - כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ"
(דברים י"ב, י"ג)

בשתי מקומות, בפרשה שלנו ובספר 'דברים', מצווה עלינו התורה לא להקריב קורבן מחוץ לאוהל מועד. במבט ראשון, נדמה ששני המקורות הללו מדברים על אותו איסור. ואמנם, ע"פ מקורות אלו פוסק הרמב"ם שיש איסור להקריב קורבן בבמות:

"המקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר 'השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה'. ואם הקריב במזיד חייב כרת, שנאמר 'אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת מעמיו'"
(הלכות מעשה הקורבנות, פי"ח ה"ב)

אולם בהסתכלות שניה נדמה, שלמרות שאין הבדל הלכתי בין המקורות – מבחינה מחשבתית פעורה תהום בין שתי הפרשיות.

הציווי בפרשה שלנו ניתן לבני ישראל כאשר הם נמצאים במדבר סיני, השומם והצחיח – "יְלֵל יְשִׁמֹן" (דברים ל"ב, י'). בנוסף לכך, רק לפני שנה יצאו בני ישראל ממצרים, בה ראו את המצרים עובדים כל גרם שמיים למעלה וכל בהמה על הארץ, ומאלילים כל דבר טבעי שראו מסביבם. מתוך תודעה כזו מובן מאד הציווי של הקב"ה שלא לזבוח מחוץ לאהל מועד פן "יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". מי הם אותם 'שעירים'? האם אלו שדים וכוחות דמוניים למיניהם? האם אלו חיות מוזרות שפגשו בני ישראל במדבר? אין לדעת; אולם ברור שציווי זה בא על רקע העובדה שבני ישראל, המושפעים מאד מהווית המדבר ומתרבות מצרים, מחפשים רוחניות בכל מקום ובכל דבר.

דווקא במציאות כזו קובע הקב"ה בצורה חד משמעית – הביאו את הקורבנות לקב"ה. רוחניות היא דבר טוב, אולם החיפוש אחריה בכל מקום, וההשתעבדות לכל דבר בתור גורם רוחני, הוא תופעה רעה מאד שממנה יש להתרחק. את הקב"ה יש לעבוד, ובו צריך להידבק!

לעומת מציאות זו, עם ישראל שאליו מדבר משה בספר 'דברים' הוא שונה בתכלית. בני ישראל כבר עברו 40 שנה במדבר, והם כבר רחוקים מאד מתרבות מצרים ומהאליליות שחוו שם. בשנת הארבעים, עם ישראל נמצא בתודעה של עם מגובש העומד לכבוש ארץ ולהשתקע בה. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שהעם אינו נמצא באמצע שום מקום במדבר, כמו המציאות ב'ויקרא', אלא ב"ירדן ירחו" – במרחק נגיעה מהארץ ומתרבותה.

במציאות זו, אין סכנה שבני ישראל יחפשו גורמים רוחניים בכל גורמי הטבע שסביבם. הם כבר עברו שלב ילדותי זה, והם כבר יותר מדי 'רציונאליים' בכדי לחפש רוחניות בכל שעיר שהם רואים מסביב. בתודעת עם ישראל בשנת הארבעים, הסכנה היא שבני ישראל ישתקעו בארץ, יבנו ויפתחו אותה, ויאבדו כל רצון ושאיפה לרוחניות. במציאות זו הסכנה היא "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ" (דברים ל"ב, ט"ו). לכן, דווקא במציאות זו מצווה הקב"ה שוב לא להקריב מחוץ לאהל מועד. דווקא במציאות זו, ישנה סכנה שהאדם ישקע בפיתוח העולם ובפיתוחו האישי, וישכח את הקב"ה עד כדי כך שיוותר על כל שאיפה לרוחניות, ואפילו את קורבנותיו הוא יקריב בחצרות, מחוסר עניין לעלות למוקד רוחני במשכן. לכן, במציאות של עם המתכונן לגיבוש ונחלה, הקב"ה מצווה על בני ישראל שוב להקריב במשכן, ולא בכל מקום.

אם כן, אפשר לומר ששני הציוויים אמנם דומים הלכתית, אבל שונים זה מזה באופן קיצוני. בעוד שב'ויקרא' הציווי הוא ביקורת על מושא ההקרבה – השעירים; ב'דברים' הביקורת היא על תדירות ההקרבה וההשקעה בה. בעוד שב'ויקרא' העם סובל מעודף רצון לרוחניות, שגורם לו לעבוד כל דבר; ב'דברים' הוא סובל מחוסר רוחניות, עד כדי כך שאפילו למשכן הוא לא מטריח עצמו ללכת.

דברים אלו נראים רחוקים מאתנו מאד, שהרי מי מאתנו רוצה לזבוח לשעירים מצד אחד או להקים לו פסל בחצר מצד שני? אולם, מכאיב לגלות שאלו בדיוק הבעיות שאנו עוסקים בהם היום. הפער הקיצוני בין מצב העם ב'ויקרא' למצבו ב'דברים', דומה מאד לפער הקיים בין שתי תרבויות המוכרות לנו מימינו אנו: תרבות המזרח ותרבות המערב. בעוד שבמזרח ישנה רדיפה חסרת פשרות אחר רוחניות, הגורמת להם לקדש פרות ו'שעירים' למיניהם; בתרבות המערב הריחוק מהרוחניות כ"כ גדול, עד כדי כך שאין כלל מקום לדת – הפרדת הדת מהמדינה.

בשני הציוויים שסקרנו, התורה ממקמת את דרכה של היהדות כדרך אמצע. למרות שאנו שואפים לרוחניות, יש לשים לב מהו מושאה; ולמרות שאנו שואפים לפעול בעולם ולבנותו, יש לפנות מקום גם לרוחניות. שני הציוויים שנאמרו לעם ישראל במדבר, מהווים ביקורת נוקבת גם על מציאות ימינו, ויש ללמוד מהם את הלקחים המתאימים!
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ז
עורך: שאול ברט

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
דואל: [email protected]   * * * * * * * * * *