דבורה הביטה מפינת החדר על המפה שפרושה על הקיר וידעה בלבה עד כמה זרה היא ושונה ואיך מישהו העיז פעם לקרוא לה בפנייה מבלי להניד עפעף של בושה את אישה "מתוסבכת" נורא ואם לשפוט על פי מראה שלא היה בו הדר או יופי חיצוני ולא השיק האירופאי שהיה לחברותיה אכן ניראתה היא בדיוק כמו אלבום התמונות המצהיב שהחזיקה בידה.
פרוש הוא לפנייה ומחשבותיה נודדות אל ימים אחרים, ימי בית הספר הנפלאים ואל אותם שיעורי התנ'ך שחיכתה להם ימים רבים.
הנה כבר נכנס אל הכתה המורה יחיאל ובקולו העמוק מקריא את הפסוק "הבט נא אל השמיים אברהם וספור הכוכבים" ויאמר לו האלוהים כה יהי זרעך כי לך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת.."
כמה כאב צער ודמעות טמונים במשפט הזה הרהרה לעצמה וכמה דמעות נשפכו מאז אותו היום בו הובטחה זו ההבטחה, האם ידע או לא ידע האלוהים מה יקרה כאשר נתן אותה,האם ידע אילו דברים יקרו בגלל ובזכותה?
דבורה מביטה באלבום התמונות הישן מלטפת את דפיו ונזכרת בדבריו של סבא כשישבו בליל הסדר "שפוך חמתך על הגויים שלא ידעוך" ולאחר מכן כשהחלו לקרוא את סיפור יציאת מצריים סיפורו של עם קטן שבסך הכל רצה למצוא את אותה פינה קטנה שהובטחה לו על מנת שיוכל לחיות ולהתקיים ודבריו של סבא שלוחש הוא על אוזנה בשקט שאיש לא ישמע דבורה זיכרי אין לנו מדינה אחרת ויודעת את שלנו היא ניתנה ואנו פה בזכות אבות.
כן סבא זכות או חובה אך למה זה רודפים אותנו כל כך הרבה זמן? ואם לנו הארץ ניתנה וכולם יודעים על
"החוזה" הזה אז למה צריכים אנו למצוא עצמנו מגינים עליו בכוח הזרוע ובחרב?
וסבא שותק ודבורה יודעת עד כמה קשה לו לדבר ולספר לה על על דברים שידע והרי ילדה היא וקטנה ושאלותיה וקושיותיה מרובות ונדמה אפילו שמביכות הן מעט אותו, והיא לוקחת ידו מלטפת הקמטים מחייכת אל פניו ושתקה.
והיום כשמביטה היא באלבום התמונות שאספה יודעת היא שגם היא עדיין מחפשת את אותם התשובות שאולי גם סבא לא ידע אותם לפני שנים.
דבורה למה את בוכה? מביטה בה בתה ומציצה בה נכדתה ודבורה שותקת מה תוכל לספר להן?
על אנוסי ספרד שחיפשו מקום מפלט לחיות בכבוד את חייהם לא נרדפים בגלל לבושם ויהדותם,ואולי לספר על אותו קומץ קטן של פליטים שברחו אחרי שנרדפו בפולין ברוסיה,ובכל פינה באירופה גם כן מאותם הסיבות,ואולי לספר על אותו קומץ שניסה להתיישב בירושלים,חיפה ואפילו בצפת הרחוקה ולו רק כדי לחיות ולקיים את מצוות התורה,אך שוב מצאו עצמם מפריעים לרומאים ליוונים,לנוצרים,לטורקים ולאנגלים ובעיקר ותמיד לערבים.
ערבים הרהרה דבורה לעצמה בניו של ישמעאל בנו של אברהם,אותו אברהם שהיה אביו של יצחק שהובטחו לו אותם הדברים עצמם,ולמה בעצם? האם חפץ האלוהים לגרום לסכסוך ומריבת אחים? האם לא הספיק לו לראות מה קרה בין קין והבל שהיו אחים בדם,ולא אחים חורגים?
האם לא ראה מה גרמה הקנאה והסכסוך על ירושה ואדמה?
ומבטה נופל על הכינרת השקטה אותה כינרת שלפני שנים הילך בה אדם שהחליט לפרש ולהבין את התורה אחרת ולגרום לסכסוך בין אחים ולמהומה על לא מאומה ובמעשיו לגרום לשערורייה שטבחה ורצחה את אותו העם שממנו הוא בא.
לא היה יום שקט אחד בחייו של אותו העם שהובטחה לו הבטחה גם לא אחרי אותו היום הנורא שבו התגלה האסון הכבד ביותר לאנושות בו אדם אחד החליט שאת מה שלא הצליחו לעשות במצריים וספרד ושום צורר לפניו יצליח הוא לעשות ושלח שישה מליון אל המשרפות ותאי הגזים.
ולאחר שהעולם ראה והבין החליטו לנקות מעט את מצפונם ולתת לאותו העם לבנות את ביתו אי שם במדבר הנטוש אך גם עם החלטה זו הם לא הסכימו בלב שלם ואף החליטו ללמד את הקומץ שעלה ורצה להתיישב ללמדם לחיות לצד אחים שמעולם לא אהבו ומעולם לא קיבלו אותם.
אך האם לרגע אחד לא חלפה במוחם המחשבה שלמרות היותם קומץ קטן של אנשים שהיה מורכב מגברים ונשים לא ייולדו להם צאצאים?
האם לא השכילו ללמוד ולדעת את פרקי בראשית, האם לא שמעו מעולם על שנאתו של ישמעאל ליצחק,על ריב הבכורה,על מריבת האדמה?
ואכן לא חלף זמן רב ומצאו עצמם פירות האהבה שכדרך אבותיהם כך גם הם על מנת לקיים את חייהם ולשמור על אמונתם ולחיות על אדמתם יאלצו הם להשתמש בכוח הזרוע ובחרב.
דבורה מלטפת את פני בתה ונכדתה ואצבעותיה מלטפות את אלבום התמונות יודעת היא שקרבה שעתה להיאסף לאבותיה ומה תוכל להשאיר אחריה? איזו בשורה ואיזו הבטחה?
האם תוכל להעניק להם תשובות לשאלות שגם היא מעולם לא מצאה,האם היא תוכל להעניק להם את הביטחון שלעולם לא יהיו ילדים נכדיה ונינינה נרדפים וסוף סוף יוכלו לחיות הם את חייהם בכבוד ובמנוחה.
והאם אותה אישה קטנה שם על הקיר שמכירה היא כל סנטימטר בגופה תוכל יום אחד לנוח לחבק וללטף את ילדיה ולרוות קצת נחת אחרי עשרות מאות שנה?
דמויות רבות עולות מול פנייה הנה הרצל בנאומו בבזל,"כאן ייסדתי את מדינת היהודים" ולפניו יהודה הלוי ושירתו על געגועיו אליה מבבל והנה הוא השר מונטיפיורי שלא חוסך ולא נח לרגע ובכספים בונה הוא פינות חמד ושש לכל קרב ולכל משא ומתן להמשיך ולבנות את המדינה הקטנה.
והנה בן גוריון ופולה חוצים עוברים כל תל וגבעה לאורכה ורוחבה ומלטפים ראשי הילדים מחזקים ונוטעים עוד מעט אמונה שיום אחד עוד יהיה פה טוב ואולי אפילו נפלא.
ולוי אשכול נלחם בכל הכוח כדי לשמור עליה,וגולדה מגיעה מרוסיה ארץ הצאר הידוע לשמצה כדי לנסות גם כן כוחה.
וממשלה באה וממשלה יורדת וכולם עד האחרון מנסים לשמור על אותה אישה קטנה "ומתוסבכת" או כפי שלפעמים קורא לה הדוד האהוב שלה סאם,יקירתי את כאב ראש שאפילו אם אקח שני אופטלגין עדיין כאב הראש יישאר וילווה אותי לתקופה ארוכה.
אך תסבירי לי למה אני אוהב אותך? ולמה אני מתגעגע אלייך כשאני לא בקרבתך? האם רק בגלל החלב המתוק שיש בך? ואולי בגלל הדבש שמרפא את כאב הגרון שלי לפעמים?
ואולי כי ריח הבשמים שמגיע מירושלים משכר חושיי ואני יודע שרק שם בין כנסייה למסגד וכותל אני מוצא את השלווה האמיתית.
אז אולי יקירתי "המתוסבכת" פעם אחת תפסיקי להיות כאב ראש אלא תהיי כמו שוויץ או פריז ואולי כמו כל מדינה אחרת על הגלובוס הגדול,מה דעתך האם זה יכול לקרות?
והיא רק מהנהנת בראשה מזילה דמעה,וחושבת האם היא לא חפצה בכך? האם היא לא מבקשת זאת כבר אלפי שנה?
האם אלוהים לא הבטיח לאברהם יצחק ויעקב שהארץ הזו תהיה שלה ורק שלה?
דבורה מחייכת לעצמה גם היא היתה כאב ראש לא קטן, גם היא ניסתה להבין הרבה מאוד דברים,אך מעולם לא הצליחה להבינם כשורה.
ועוד מעט היא צריכה ללכת כי מחכים לה,והיא כל כך רוצה ללכת בידיעה שהכל יהיה טוב אך עוד שאלה אחת עולה על דל שפתיה,למה אלוהים העניק ליצחק ולאחיו ישמעאל אדמה אחת לחיות בה וגרם לסכסוך הזה הנורא?
ואולי הכל היה על מנת ללמדה שמדינה לא ניתנת על מגש של כסף אך היא כבר עצמה עיניה כשדמעות זולגות על לחייה יודעת היא בתוכה גם ילדיה יאלצו להמשיך ולשאול את אותה השאלה,אך אולי פעם אם מישהו יצליח לפתור עבורה את זו החידה האם יסכים לבוא לבקרה בין עצי האקליפטוס לכינרת שם היא מחכה.
גל
