הצילו, אין התקפה על איראן/גדעון לוי
ישראל נבונה ולא שטופת מוחות ופחדים היתה צריכה לשמוח השבוע. יום חתימת ההסכם עם איראן היה צריך להיות יום חג, חג מניעת המלחמה הבאה, הנוראה מכולן. וכי מה צריך לשמח מדינה (שלטענתה, היא נמצאת בסכנה קיומית) יותר מהסיכוי למניעת מלחמה?
אבל מסתבר, שבישראל עצם הסיכוי — שעליו אין עוררין — למניעה של מלחמה הוא אסון. שואה 2. אפוקליפסה נמנעה, בוודאי נדחתה בעשור, ובישראל הוכרז מצב חירום. הצילו, אין התקפה על איראן, כל התוכניות המתוחכמות והמתחכמות לסל — וחסל.
כמה השתוקקה ישראל לראות את המטוסים ממריאים עם שחר, ומפציצים, ומפציצים, כמו שהתאמנו במשך שנים. כמה התאוו בנימין נתניהו ושופריו הלא מעטים בעניין זה בתקשורת, לחזות בזה, להפציץ ולהפציץ, רצוי ממפציצים אמריקאיים, אבל אפשר גם ישראליים. איזו חדוות הפצצה. איזו קבלת פנים היינו עורכים להם בשובם ממבצע אנטבה הנועז הזה בבושהר. ואיזה אסון נורא היה עלול להתרגש אחר כך. אבל בישראל הקטסטרופה היא, שכל זה נמנע. המשת"פים יצחק הרצוג ויאיר לפיד כבר מגויסים.
התגובה הישראלית על ההסכם עם איראן מצביעה על הלכי נפש עמוקים. ישראל הושחתה כל כך במשך השנים, ודעת הקהל שלה נשטפה בתעמולת הפחדות רבה כל כך, עד כי הסכם, כל הסכם, המושג בעקבות מאמץ דיפלומטי לא אלים נחשב לא לגיטימי. אולפנו כל כך לחשוב שהכל בכוח, רק בכוח, ואין דבר זולת השימוש בכוח, עד שכבר שכחנו שיש לפעמים גם דרכים אחרות. הן לא נמצאות עוד באוצר המלים הישראלי, בוודאי לא בארסנל שיטות הפעולה שלה.
ככה זה כשמדינה מתנהלת על חרבה ומשוכנעת לחשוב שאין דרך אחרת זולתה. ככה זה כשכל סכנה, אמיתית או מדומה, נענית מיד בתגובה אלימה, תמיד כתגובה ראשונה ויחידה, ולא אחרונה. מח"ט היורה למוות במיידה אבנים וישראל הששה להפציץ את איראן מדברים בדיוק באותה השפה. כשהשפה הזאת היא השפה היחידה השגורה בפי ישראל, והיא ממאנת לשמוע על קיומן של שפות אחרות, בוודאי לא לנסות ללמוד אותן — יש למדינה בעיה, אולי הבעיה הקיומית שלה: שום מדינה בהיסטוריה לא התקיימה לאורך שנים רק על חרבה.
ישראל התעטפה בחרדת אסון לא בגלל תוכן ההסכם עם איראן, שמעטים קראו אותו. היא התנהגה כך בגלל עצם השגתו. כל הסכם, גם הסכם כניעה של איראן, כולל החלפת דגלה בדגל לבן, היה נתקל בישראל בתגובה דומה.
נסו לטעון, ששום הפצצה לא היתה משיגה רווח זמן של 10–15 שנים, כמו ההסכם. נסו לטעון, כי שיבת איראן למשפחת העמים וצמיחתה הכלכלית הן בשורות טובות הרבה יותר מדחיקתה אל הקיר ובידודה. אלו נחשבות בישראל לדעות הזויות. כאן כולם הרי מומחים, היודעים שאיראן — בניגוד לישראל, אגב — מצפצפת על החלטות המוסדות הבינלאומיים ואינה מכבדת הסכמים. שם המשחק שלנו הוא: חשדהו וחשדהו. וכשאין דבר אחר זולת החשדות האינסופיים, כל העולם נגדנו, כל העולם עסוק רק בקידום השמדתנו, אין לו בכלל עניינים אחרים לעסוק בהם זולת השמדתנו — כי אז מדובר בפרנויה, בשלב מתקדם ומבהיל של המחלה. שאלו כל תרמילאי ישראלי החוזר מסוף העולם: הוא ראה אנטישמיות.
הדברים חמורים במיוחד כשהתגובה נעשית אחידה ומקהלתית, כזאת שאינה מותירה מקום לקולות אחרים. מול איראן או מול עזה, זה שיר שלא נגמר כאן לעולם: להפציץ.
נושא: אתר התעמולה "אל בלאד": "איראן צריכה לייצר פצצת אטום בשביל איזון" (נקרא 2312 פעמים)