בס"ד
דבריו של מו"ר הרב מאיר כהנא ה"יד על חג הפסח מתוך "אור הרעיון" (פרק ג: ענוה, הכנעה ושפלות).
האדם בישראל מצווה להתעלות על ידי ענוה ושפלות ולשבור את האנוכיות שבו. הוא חייב להשתחרר משעבודו לעצמו, ולהיות בן חורין לכל, חוץ מאשר להקב"ה.
להיות עבד לבשר ודם או לעצמו הינו חטא עמוק. עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחופשי נרצע באוזנו, ומסבירים חז"ל (קדושין כב:): "מה נשתנה אוזן מכל האיברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כה:נה): 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע".
לא יקח בשר ודם אחר כאדון לעצמו, ולא הוא עצמו אדון על עצמו, אלא הוא עבד להקב"ה.
התורה ציותה עלינו חוקים ומשפטים, שמדותיהם ורעיונותיהם באו להזכירנו תמיד את גודל תועבת הגאוה והצורך בשפלות וענוה. ולמעשה, החוק והמצוה הראשונה שניתנה לישראל, כאשר יצאו מבית עבדים של בשר ודם, היתה מצוה שמטרתה היתה להשכין בהם את יסוד הענוה, והיא מצות ביעור החמץ בפסח: לא יראה ולא ימצא שאור וחמץ בכל גבוליך. והחמץ, השאור, מנפח את העיסה הוא סמל הגאוה והאנוכיות המנפחות את האדם, המשעבדות אותו וההורסות אותו.
כי האדם המשועבד לתאוותו ולגאוותו, גס הרוח המורד בתפקידו בעולם, מורד בסיבת יצירתו ויצירת העולם, מורד בבוראו. ואילו מי שכופה את יצרו, שמתגבר על גאוותו ותאוותו, מקיים את תפקידו בעולם. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יג:יט): "תאוה נהיה תערב לנפש, תועבת כסילים סור מרע".
והרלב"ג ומצודת דוד שניהם מפרשים את המילה "נהיה" מלשון שבירה, כמו "נהייתי ונחליתי" (דניאל ח:כז), וז"ל הרלב"ג: "תאות האיש הנהיה ונחלה (כלומר, נשבר) שלא נמשך אליה, תערב לנפש המשכלת כשהיא גברה על הנפש המתאוה". וזה כל האדם. זאת סיבת יצירתו: לדעת את ה' ולהדבק במדותיו ולקיים מצוותיו. ובידיעה בדבקות עצמה יש שבירת ה"יש" של האדם, שעבוד וכפיפת וכפיית היצר והכרזה שה' הוא האלקים ואין עוד - ובודאי אין אני - מלבדו.
ולכן הקב"ה ציוה דוקא בזמן חרותנו, זמן הגאוה הלאומית של העם היהודי, חג החרות משעבוד הגאים והמתגאים, שלו נאה ויאה ההתרוממות, את השפלות והענוה, וכדי שיזכור שלגבי הקב"ה ישראל נשארים לעולם עבדים, ועבדו לעולם, וכן אמרו חז"ל (ספרי, שלח קטו): "כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו לא פדאם לשום בנים אלא לשום עבדים, כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, אמר להם: עבדי אתם. כיון שיצאו למדבר התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות... התחילו ישראל להיות מנתקים. אמר להם: עבדי אתם, על מנת כן פדיתי אתכם שאהיה גוזר ואתם מקיימים".
בודאי שעם ישראל, בתור עם ואומה, עמו של הקב"ה, הוא עם נבחר ועם סגולה, ובתור עמו הנבחר של מי שאמר והיה העולם, נאה ויאה לו הגאוה, ובכך הוא דומה לה' יתברך, שעליו נאמר (תהלים צג:א): "ה' מלך גאות לבש", וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתמז): "א"ר חנינא: יש לך אדם שהוא נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו; או לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו, אבל הקב"ה נאה ללבושו ולבושו נאה לו, שנאמר: 'ה' מלך גאות לבש', וכן הוא אומר (ירמיהו י:ז): 'מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה'".
כלומר - בדרך כלל הלבוש של גאות וגאוה מגונה הוא, ואין ראוי ואין נאה לאדם ללובשו. אך כל זה משום שלא יעלה על הדעת שיעיז האדם השפל והריק מכל תוכן להתגאות, בלבוש שאינו שלו ושאינו נאה לו.
אבל הקב"ה שהוא כל יכול ומלך מלכי מלכים, הוא כולו גאות ולכן נאה לו לבוש הגאות. ובאמת כ"כ רבינו בחיי (כד הקמח, ערך גאוה): "כי המשתמש במדת הגאוה הוא משתמש בלבושו של מלך, שנאמר 'ה' מלך גאות לבש', כי הגאות לא תאות כי אם אליו ולא לבשר ודם".
וכיון שהגאות יאה לה', גם לישראל בתור עמו של "ה' מלך גאות לבש", נאה ויאה להתהדר בגאות ובגאון, כמו שנאמר (נחום ב:ג): "כי שב ה' את גאון יעקב כגאון ישראל", וכן (ישעיהו ס:טו): "ושמתיך לגאון עולם". ומשום כך, ראוי אצל ישראל להשתמש במושג של "נצב". וזאת, על אף שבדרך כלל מושג זה קשור לגאוותנות מכוערת ולאנוכיות ולחירוף ולגידוף ה' רח"ל, כמו שנאמר (במדבר טז:כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם", וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח:יב): "כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפים ומגדפים, שנאמר 'יצאו נצבים', ולהלן כתיב (שמואל א יז:טז): 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב, ויתיצב ארבעים יום'". פירוש: כל מקום שכתוב אצל רשע הלשון "נצב", הכוונה לקומה זקופה ו"ניצבית" של גאוה ואנוכיות, כמו שגליית בא בגלוי פנים לחרף את ה' (כמו שנביא בע"ה) ואצלו כתוב "ויתיצב", וכך גם בדתן ואבירם שהיו גאוותנים (וכמו שאמרו במדרש שם, במדבר רבה יח:י, "וכשראה משה שעמדו בגאותן..."). וכן אמרו (נדרים סד:): "כל מקום שנאמר 'נצים', 'נצבים', אינם אלא דתן ואבירם", והכוונה יותר רחבה, שכל מקום שכתוב "נצבים" מדובר בגאותנות וחרוף, כגון זה של דתן ואבירם.
אך כאשר מדובר בעם ישראל שהוא עמו של הקב"ה, ושלו יאה המדה של גאות, בודאי נאה גם לו המדה של קומה זקופה, והכבוד של נצבים, כמו אצל אדונו הקב"ה, שעליו נאמר (תהלים פב:א): "אלקים נצב בעדת א-ל", וכן (ישעיהו ג:יג): "נצב לריב ה' ועומד לדין עמים". לכן גם אצל ישראל נאמר (דברים כט:ט): "אתם נצבים היום כולכם". ואמנם לגבי ישראל כעם ה' ואומה קדושה וניצבה נאה הגאות, אך לא לישראל הפרטי, היחיד.
ולכן, דוקא בזמן חרותנו נתן לנו הקב"ה מזכרת עולם להיבדל מן הגאוותנות והאנוכיות ובכך להתקדש, כי לא נאה לישראל שזה עתה נולד כעם ה', שידבקו בו כלל הגאוה והאנוכיות הפרטית.
מזכרת עולם זו היא מצוות ההתבדלות מהחמץ ומהשאור, שנאמר עליה (שמות יב:טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור בתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל...", וכן (שם:יט): "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא...".
הקב"ה קבע שיצאו ממצרים ללא חמץ, שנאמר (שם:לט): "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים". ואין זה בא לתת טעם מדוע לא יצאו עם חמץ, שהרי באמת לא גורשו ממצרים, לפי רצון המצרים, אלא אע"פ שפרעה דרש שיצאו מיד, כמו שנאמר (שם:ל-לא): "ויקם פרעה לילה... ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי", מ"מ לא יצאו בלילה אלא ביום, כמו שנאמר (שם:מא): "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים", ואמרו חז"ל (שמות רבה יח:י): "אמר לו האלקים [לפרעה]: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא את בני בלילה אלא יצאו בראש גלוי בחצי היום". אם כן בודאי היה להם פנאי לאפות לחם רגיל, חמץ, אלא שהקב"ה ציוום שלא לאפות חמץ, כדי שאותו פרעה שחרף את הקב"ה באמרו (שמות ה:ב): "מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל", עכשיו ינסה לגרש אותם, כל כך נפל עליו פחד ה'. והעיקר שה' אומר בזה לישראל - שלעולם אל תתגאו בזה כעם, שהרי רק הקב"ה הציל אתכם ואתם לא הייתם מסוגלים לגאול את עצמכם, ובודאי שלעולם אל תתגאו כיחידים כי אין מידה יותר מגונה ממידת הגאווה ליחיד. שהרי החמץ והשאור הם סמל יצר הרע והגאוה, שהשאור מנפח את העיסה ועושה אותה לחמץ, ו"שאור" בא מהמלה "סער", שמניע את העיסה ומביאה לידי נפיחה. כך היצר והאנוכיות מנפחים את האדם השפל למחשבות של גדולה ושל כח ושל גאווה, וכן נאמר (תהלים יב:ד,ו): "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות... משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', אשית בישע יפיח לו". הגאוותן המדבר גדולות מנופחות, "יפיח לו".
על כן הרשעות והגזל, שהורתם בגאווה, מכונים "חומץ", שנאמר (ישעיהו א:יז): "דרשו משפט, אשרו חמוץ [החזיקו את הגזול]", וכן (תהלים עא:ד): "פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ". וברור ש"חומס" ו"חמסן" באים מלשון חומץ.
וכל זה משום שהחומץ מקולקל, כמו יין מקולקל שנקרא חומץ, וכן כינו חז"ל רשע בן צדיק "חומץ בן יין", כמו במעשה דרבי אליעזר ברבי שמעון, שהיה מוסר עבריינים יהודים למלכות הגוים, ואמר לו רבי יהושע בן קרחה (ב"מ פג:): "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה?" ובכלל, משמש "חומץ" כלשון של קלקול, כדברי רש"י על הפסוק (ישעיהו סג:א-ב): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה... מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת", המדבר על נקמת ה' באדום לעתיד לבוא, שבגדי הקב"ה כביכול יהיו צבועים ומטונפים מדם נקמתו, וכתב רש"י (שם): "ובא חמוץ בגדים, צבועים בדם, וכל דבר שהוא מתנאץ בריחו ובמראיתו, נופל בו לשון חימוץ".
ויש כאן מידה כנגד מידה: אדום שהתגאה והתנפח כחמץ, והרשיע כחומץ (עיין יחזקאל לה, לו, וכן עובדיה), נענש בכך שביום נקמת ה', כשנוקם את דם ישראל שנשפך, דמו של אדום מתחמץ. ובגלל "חמץ" זה של אדום ושל הגוים, משלם להם הקב"ה ב"מחץ" שלו, כמו שנאמר (תהלים קי:ה-ו): "ה' על ימינך מחץ ביום אפו מלכים, ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה". וז"ל ילקוט שמעוני (תהלים תתסט): "'ידין בגוים מלא גויות', אמרו רבותינו, כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל, כביכול נטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פורפוריון שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותו, לובש אותו פורפוריון ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר: 'ידין בגוים מלא גויות', באותה שעה מתנקם הקב"ה ממנו שתי נקמות, שנאמר (תהלים צד:א): 'א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע'" (ועיין לקמן על אותו עונש לאדום בענין החלב).
וראיתי לנכון להעתיק כאן את דברי רבינו בחיי, מגדולי ההוגים והמפרשים, פה קדוש, ממה שכתב בספרו הגדול "כד הקמח" בענין חמץ, וראוי לכל ירא שמים לחורטו על לוח לבו, וז"ל (ערך פסח א): "והנה לשון חמץ מלשון: 'כי יתחמץ לבבי' (תהלים עג:כא), כי הלב הנוטה להרשיע יקראוהו רז"ל 'החמיץ', כענין שאמרו בכורש (ר"ה ג:): 'כאן קודם שהחמיץ, כאן לאחר שהחמיץ', כן היין הנפסד נקרא 'חומץ', וכן אמרו בפירוש (ברכות יז.): 'גלוי וידוע לפניך שרצוני לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה', כלומר יצר הרע, הרי שהמשילו יצר הרע לשאור. ואמרו במדרש (בראשית רבה לד:יב): '"כי הוא ידע יצרנו" (תהלים קג:יד), אוי לה לעיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה'. ועל כן היה החמץ מרוחק מן המזבח והזהירה עליו תורה שלא להקריבו כל עיקר, הוא שכתוב: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' (ויקרא ב:יא), לפי שהמזבח היה לריח ניחוח ומקום מיוחד לכפרה ולרצון, והחמץ לא לרצון, ומה שהיה חמץ בקרבן תודה (ויקרא ז:יג), לא היה ראוי להקריבו קרבן כי אם להניף אותו תנופה.
ועל זה אמרה תורה: 'ולא יראה' ו'לא ימצא' (שמות יג:ז; יב:יט), לא יראה במעשה, ולא ימצא במחשבה, אלא שיבטלנו בלב... וכיון שהחמץ יש בו רמז ליצר הרע, מכאן יש לנו רמז שכשם שאנו מצווים לבטל החמץ בלב מן התורה, כך אנו חייבים לבטל יצר הרע מהלב ושלא ימשול בנו, וזה שאמר הכתוב: 'תשביתו' (שמות יב:טו), ודרשו ז"ל (פסחים ד:) דהיינו ביטול בלב, דכתיב: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' (בראשית ח:כא). וכשם שבאה הקבלה לבער החמץ ולבדוק הבית בחורין ובסדקים, כך אנו חייבים לחפש ולבדוק חדרי בטן והכליות ממחשבות ומהרהורים רעים. וכשם שבדיקת החמץ אינה לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, כך בדיקת יצר הרע אינה אלא לאור הנשמה הנקראת נר, הוא שכתוב: 'נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן' (משלי כ:כז)". דברי רבינו חיכו ממתקים וכולו מחמדים.
ויש להוסיף שכמו שחמץ הוא סמל הגאוה והאנוכיות, כך היפך החמץ, דהיינו המצה, נקראת בכתוב לחם עוני, שנאמר (דברים טז:ג): "תאכל עליו מצות לחם עני". מצד אחד פירש זאת רש"י (שם) מלשון עניות ועינוי: "לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים", וזה כלשון הפסוקים (שמות ג:ז): "ראה ראיתי את עני עמי", וכן (נחמיה ט:ט): "ותרא את עני אבותינו במצרים", ובודאי ש"עוני" (עניות) ו"ענוי" ממקור א' באו. אבל ביחד עם זה יש לזה משמעות נוספת: המצה באה כניגוד לחמץ, שהחמץ מסמל את הלחם העשיר, הגאוה הבאה והחולמת על עושר וכבוד והרחבה, ואילו המצה מסמלת את האדם העניו והשפל. ובכן, "לחם עוני", משמעו - לחם העניו.
ועוד, שהחמץ מסמל את ה"אני", ואילו המצה, לחם עוני, מסמלת את "העני", כדי שידע היהודי שה"אני" שלו אינו אלא "עני", ולא הגאוותנות והאנוכיות הן שמעשירות, אלא אדרבה הן מביאות את האדם לעוני. והקב"ה ידע שאין כמו העוני והעינוי להביא את האדם לענוה ולשבור את גאוותו. וכן אמרו חז"ל (חגיגה ט:): "מאי דכתיב (ישעיהו מח:י): 'הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני'? מלמד שחזר הקב"ה על כל מדות טובות ליתן לישראל ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי, יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא [כרצועה אדומה על סוס לבן]".
אמנם, הקב"ה אינו שולל את העושר, כי הרי כמו כל דבר בעולם שנעשה על ידי הקב"ה, יכול האדם לעשות בו או טוב או רע, ובודאי אפשר לכוון את העושר לטוב, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה טז:ב): "'וזהב הארץ ההיא טוב' (בראשית ב:יב) - אמר ריש לקיש: לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש". כלומר, בודאי שהעושר, הכסף והזהב, אינם רע כשלעצמם, שלא כדברי הדתות הנפסדות המתחסדות בשלילת העושר.
הכסף אינו טוב ואינו רע. אם משתמשים בו לבנות מקדש ומשכן ולקיים מצוות - הרי טוב. אך אם הכסף עובד בשרות הגאוה והתאוה, אזי אין רע ממנו. ולא רק שהאנוכיות של האדם מכוונת אותו לרדוף אחרי הכסף והעושר, אלא שהכסף והעושר הופכים אותו ליותר גאוותן ורשע, וחוזר חלילה.
וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יח:כג): "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות". וכן (שם כח:יא): "חכם בעיניו איש עשיר". הגאוה והתאוה מסיתים את האדם ליגע להעשיר, וכן המרבה כסף לא ישבע כסף, וכמו שאמר רבינו בחיי בכד הקמח (ערך עושר): "אמרו רז"ל (קהלת רבה א:[יג]), "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידיו - יש בידו מנה מתאוה לעשותו [מאתיים, יש בידו מאתיים מתאוה לעשותו] ארבע מאות, שנאמר (קהלת ה:ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף"'. זהו מנהג העושר ומנהגו כמנהג האש שכל מה שתוסיף עצים על האש תוסיף המדורה ותרבה שלהבת".
ולכן, מכיון שהעושר רק מוסיף תאוה לאנוכיות של האדם ומחזקה, חסד עשה הקב"ה ומדה טובה נתן לישראל - העניות. כי העניות מונעת מהאדם את האפשרות לחטוא, כי אין לו האמצעים, כי רק בעושר יכול להרשות לעצמו לזנות אחרי לבבו ואחרי עיניו.
וכן העני, בגלל עניותו, שבור ושפל, ועיניו תמיד נשואות למעלה בבקשות ותפילות לקב"ה, ובכך מודה הוא שרק דרך ה' ניתן להתפרנס, משא"כ העשיר הבטוח כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח:יז). על כן, חסד עשה לנו הקב"ה במדבר שנתן לנו את המן אך ורק לפי מתכונתו של עומר לגולגולת, כדי שיצטרכו לבטוח בה' ולסמוך עליו מדי יום ביומו, וכן נאמר (דברים ח:ב-ג): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענותך לנסותך... ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".
וכך אמרו חז"ל (ברכות ה.): "אמר רבא ואיתימא רב חסדא, אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג:מ): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה''. פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צד:יב): 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'. ואם תלה ולא מצא, בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג:יב): 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג:י): 'וה' חפץ דכאו החלִי'.
יכול אפילו לא קבלם מאהבה? ת"ל (שם): 'אם תשים אשם נפשו', מה אשם לדעת אף יסורין לדעת. ואם קבלם מה שכרו? 'יראה זרע יאריך ימים' (שם), ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר (שם): 'וחֵפץ ה' בידו יצלח'. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר, אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן ביטול תורה, שנאמר 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו'; וחד אמר, אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן ביטול תפילה, שנאמר (תהלים סו:כ): 'ברוך אלקים אשר לא הסיר תפִלתי וחסדו מאתי'. אמר להו רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא, הכי אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח', אלא מה ת"ל: 'ומתורתך תלמדנו'? אל תקרי 'תלמדנו' אלא 'תלמדֵנו', דבר זה מתורתך תלמדנו ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה; והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רשב"ל, נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין.
נאמר ברית במלח, דכתיב (ויקרא ב:יג): 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר ברית ביסורין, דכתיב (דברים כח:סט): 'אלה דברי הברית', מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין - יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם".
העניות בחומרנות אינה אלא חסד מהקב"ה, כי היא מרבה את עושר הנשמה והקדושה, ואילו הגאוותנות והאנוכיות ממעטות אותה. והעושר בחומרנות מרבה לכסיל את העניות בקדושה ובתורה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כד.): "סימן לגסות הרוח... עניות תורה". ועל כן אמרו חז"ל (סוכה נב:): "אם פגע בך מנוול זה [יצר הרע] משכהו לבית המדרש". כלומר, קבל על עצמך את תורת ה', מושגיו וערכיו והלכותיו, כי מלחמה לאדם ביצרו, בגאוותו, באנוכיות שלו יום יום, ולא בכדי קראו לו מנוול, כי הוא יותר מזה, [[כג]] וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז.): "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". היצר הרע של האדם, גאוותו ואנוכיותו, הם מלאך המוות הממית אותו לעוה"ב. על כן, אין אויב יותר מסוכן, ושחייבים לשנוא אותו ולכופו ולשעבדו. אמנם, מנוול הוא.
עוני, עינוי, ענוה - כולם כופים את האני, את היצר, את הגאוה והופכים את האדם מ"אני" ל"עניו". והרי זה כל תפקיד האדם.
