בס"ד
מגילת היימן
במאמציהם האינסופיים להביא ליהודים "ביטחון", ובחלומם הגדול לכלות את האנטישמיות מן העולם באמצעות השתלבות-היטמעות בחברה, הנשק החזק ביותר בעיני אנשי "בני ברית" והקונגרס היהודי-אמריקאי היה מערכת החינוך הכללי. ליברליות ואינטגרציה היו יותר חשובים בעיני היהודים החצי-מתבוללים מאשר זהות לאומית יהודית חזקה וגאה. לכן הם שיבחו והיללו את מערכת החינוך הכללי, והפכו אותה לפרה קדושה, אחת מני רבות של הממסד היהודי.
היעד היה "מודרניזציה" של היהודים הצעירים, ובית הספר הכללי היה האמצעי לגאול אותם מהמיושנות היהודית. קריאת המלחמה של מעשני המקטרות של הקונגרס היהודי-אמריקאי היתה "תנו כוח לחינוך הכללי!"
נזכור ולא נשכח: הממסד היהודי עמד בראש אותם יהודים שהתנגדו לכל המושג של ישיבות ובתי ספר תורניים. לדעתם, מוסדות אלה מחזירים אותנו לדור המיושן, והם הגורמים להתבדלות ומונעים אינטגרציה של היהודים לתוך זרם החיים האמריקאיים. זאת הסיבה האמיתית להתנגדות הממסדית החריפה לכל ניסיון לאשר תמיכה ממשלתית לבתי ספר פרטיים (בתי הספר הדתיים נמנו על בתי הספר הפרטיים).
אמנם הם פעלו תחת מסווה של תמיכה בהפרדת הדת מן המדינה, אך הסיבה האמיתית היתה רגשי הנחיתות והרצון להתבולל. הם אפילו נאבקו נגד צעדים שנתמכו על ידי ליברלים (דמוקרטיים ורפובליקניים), שדווקא כן הבינו את הצורך בסיוע ממשלתי לבתי ספר פרטיים.
ואיך הם נלחמו! הם נאבקו נגד כל פרוטה שניתנה על ידי הממשלה (ישירות או לא ישירות) לבתי הספר הפרטיים, אשר היו נתונים במצב כלכלי קשה. כמה כסף יהודי הושקע במאבקים משפטיים שניהל הממסד היהודי נגד תמיכה ממשלתית בישיבות! כמה קברות רוחניים הם כרו, כמה יהודים צעירים הם קברו בהם!
אני חוזר: הקונגרס היהודי-אמריקאי, הוועד היהודי-אמריקאי ו"בני ברית" — כל אלה המתיימרים לדבר בשם העם היהודי — מתנגדים בעיקרון לחינוך יהודי תורני מקסימלי בצורת בתי ספר פרטיים, משום שהמוסדות הללו מסכנים את השתלבות היהודים לתוך החברה האמריקאית.
שוב אני אומר: תשכחו מכל השטויות שהם אומרים על הפרדת הדת מן המדינה. כשפושטי הרגל של הממסד באמת רוצים משהו, הם יכולים לפרש חוקים בהתאם לרצונם. נאמנות לחוקה (להפרדת דת ומדינה) אינה מה שעומד ביסוד מאבקם נגד תמיכה ממשלתית בבתי ספר יהודיים. והראיה: הם מתנגדים גם להענקת מענקים גדולים לחינוך היהודי הפרטי מצד הפדרציה היהודית. הפחד והשנאה כלפי מוסדות החינוך התורניים הם העומדים בשורש המאבק. יהודי האליטה רוצים להתבולל בנוח, בלי הפרעות מהיהדות ה"קיצונית".
אם כבר הזכרתי את הפדרציה, אמשיך אודותיה.
הגיוס והחלוקה של כספי הקהילה היהודית בארצות הברית למטרות "צדקה" נעשים על ידי גופים כוחניים, העושים את עבודתם כפקידים חסרי כל רגש, וידועים בשם "פדרציות". הם מקבלים את הכספים, ואז הם קובעים מי יזכה בנדיבות ליבם.
הם חורצים את דינו של כל מוסד ושל כל ארגון — לחיים או למוות. בניו-יורק קיימת הצוננת ודלת הרגש ביותר מבין כל הפדרציות, והיא ידועה בתואר "הפדרציה". יהודי האליטה שבפדרציה מסתובבים במשרדיהם המפוארים בחליפות פלנל אפורות, ובפיהם המקטרות הנצחיות. בכל שנה הם נכנסים להילוך גבוה כדי להתרים עשרות מיליוני דולרים, ולשם כך הם פונים אל "הלב היהודי" של יהודי ניו-יורק.
תוך כדי יצירת הרושם שהכספים האלה הולכים למטרות יהודיות, הפדרציה מצליחה להנציח את אחת התרמיות הגדולות של זמננו. למרות שהפדרציה אמורה להיות נוסח מודרני ומשוכלל של ארגון צדקה, אין כל דמיון בינה לבין המושג המקורי של צדקה, עם כל החום והחסד שבו. דרכי הפעולה של הפדרציה אינם דמוקרטיים: היא מנוהלת על ידי חוג מצומצם אוטוקרטי של יהודים עשירים מתבוללים, שלא נבחרו מתוך הקהילה, ואין להם מחוייבות לתת דין וחשבון לאף אחד. אין להם קשר עם הקהילה היהודית הרחבה, ואין להם הבנה רבה לצרכים של ה"עמך". את הכספים שמתקבלים לידיהם הם מנווטים למוסדות ולתחומים שאינם משרתים צרכים יהודים אמיתיים.
ובשעה שברור שהבעיה הגדולה של דורנו היא ניכור הנוער היהודי, הנובע מהמצב העגום של החינוך היהודי, היהודים הזחוחים של הפדרציה מסרבים לתת יותר מסכום מזערי לטובת החינוך היהודי. וזאת בזמן שהממסד היהודי נאבק נגד תמיכה ממשלתית בחינוך היהודי הפרטי.
החינוך ה"יהודי" המוענק לנוער מסתכם בבדיחה המגוחכת של לימודי אחר הצהריים. לאחר שהנוער היהודי עובר את המסלול הזה, הוא רואה את היהדות כהמצאה של בעלי קייטרינג של בר-מצוות, של הורים רודפי מעמד ושל טמפלים מפוארים, אך ריקים. וכשהנוער הזה מגיע לאוניברסיטה, ומשווה את היהדות המעוותת שהוא מכיר עם העומק שהוא מגלה אצל הפרופסורים האתיאיסטים, אצל תנועות השמאל ואצל הרדיקליזם, הוא נמשך לערכים האלה. זאת הסיבה להצטרפות הגדולה של יהודים למחנה הקיצוני. וכל זה לא מונע מהפדרציה לראות בבתי הספר התורניים ילד חורג בלתי רצוי. במקרה הטוב, הבעיה של מוסדות אלה היא משכורות נמוכות למורים וצפיפות במבנים, ובמקרה הגרוע הם פשוט בלתי-קיימים לגבי הפדרציה. היא אינה מוכנה להבין את הצורך בחינוך יהודי אמיתי.
הסיבה ברורה. בראש הפדרציה עומדים אותם יהודים מתבוללים שעומדים בראש שאר ארגוני הממסד היהודי, יהודי האליטה השולטת החולמים על אינטגרציה. הללו אינם יכולים להשלים עם הרעיון של מתן כספים שיאפשרו למשפחות יהודיות מהמעמדות הנמוכים יותר לשלוח את ילדיהם לבתי ספר תורניים. הם מתנגדים לחינוך יהודי מקסימלי; זה יותר מידי "יהודי".
וכך, אותם אנשים שהיו אחראים מלכתחילה לניכור הנוער ליהדותו, ממשיכים להבטיח חורבן לעתיד היהודי. הם תמיד יוכלו למצוא כסף בשביל בתי חולים בהם מרבית החולים אינם יהודים; משום מה הפדרציה מכלילה אותם ברשימותיה. כסף לאימהות לא נשואות, שמתוכן תשעים אחוז אינן יהודיות; כסף למרכזים קהילתיים אשר מהווים מצעי גידול לנישואי תערובת; כסף לכל מיני מוסדות, לא משנה איך הם קשורים ליהודים — תמיד ניתן למצוא.
אך כסף לחינוך התורני, סוד הקיום היהודי, אין להם. להגן על יהודים בשכונות הפשע והבריונות; לסייע בשכר דירה ליהודים קשישים ועניים כדי שיוכלו לצאת מהשכונות הסיוטיות בהן הם כלואים; לספק מאבטחים חמושים למוסדות, לבתי כנסת ולבתי קברות יהודיים הנמצאים בסכנה של ונדליזם — לכל זה אין להם כסף. בקיצור, לא די לחצי-מתבוללים הללו במאבקם נגד סיוע ממשלתי לחינוך שלנו, אלא הם גם מונעים ממנו מימון יהודי.
באדר תש"ל (מרץ 1970) יצאה הליגה במבצע. המטרה היתה להפוך את הפדרציות היהודיות של ארצות הברית ליהודיות באמת. משרדיו הפרטיים המפוארים של נשיא הפדרציה, ג'ורג' הֵימן (איזה שם למנהיג יהודי!), היו מוקד לשביתת שבת בת שלוש שעות, באותה שעה שנכנס סגן נשיא פדרציה חדש לתפקידו (סנפורד סולנדר). הדרישות שלנו היו: שינוי סדר העדיפויות של הפדרציה, הגבלת כמות הכספים שהפדרציה נותנת לתחומים לא מגזריים (לא יהודיים) והגדלה משמעותית של המימון לבתי הספר התורניים ולשמירת הביטחון בשכונות. מר סולנדר הצהיר, כמקובל, כל מיני הצהרות רשמיות, כולל הודעה על ועדה מיוחדת שתדווח על נושא החינוך בחודש יוני. מר סולנדר חשב שעם זה הפדרציה גמרה עם הליגה, אך הוא טעה.
שבוע אחר כך חל חג הפורים, בו אנו חוגגים את הנס הגדול של הניצחון על האויב השטני, המן הרשע. אחת ממצוות החג היא לשמוע יחד את קריאת מגילת אסתר, והמנהג הוא להרעיש ברעשנים ולרקוע ברגליים בכל פעם שמוזכר שם הרשע, המן. הדמיון בין השמות המן והֵימן היה פשוט גדול מהמציאות — דבר שאי אפשר היה לפספס.
וכך היגיעו בחג הפורים כעשרים וחמישה צעירים למשרדים היוקרתיים מאד של סוכן המניות הֵימן בוול סטריט, כאשר הם מצויידים ברעשנים וב"מגילה" שחיברנו בשם "מגילת הֵימן". ובעוד סוכני המניות בחליפותיהם היקרות זועמים, ומזכירות ופקידים מתגלגלים מצחוק, קראנו את "מגילת הֵימן" ממרומי הבניין הגדול בוול סטריט:
"ג'ורג' היימן הוא נשיא הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות, והאחראי ביותר לכך שאין הפדרציה מסייעת לחינוך היהודי ולהגנה על יהודים בשכונות מצוקה. המגילה הזאת מוקדשת לו:
ויהי בימי היימן, הוא היימן המולך מווסטצ'סטר ועד לונג-איילנד, שלושים ומאה סניפים.
בימים ההם כשבת שומר גנזי המלך היהודי, היימן, על כסא מלכותו, ויעל מס מאת הקהילה היהודית שבניו-יורק מידי שנה בשנה, לאמר:
הביאו אלי את תרומותיכם למען ישגא שלום בית ישראל.
ויביאו כל איש ואישה כנדבת ליבם לגנזי המלך באשר ידעו את צורכי הקהילה. ויעשו כדבר היימן וימלאו גנזי המלך עשרים ושניים מיליון שקלי זהב.
ומידי שנה בשנה יעשה היימן משתה לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בניו-יורק בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו.
ויבואו יהודי ניו-יורק לפניו ויתחננו: לא על הדבר הזה הבאנו את תרומותינו ומעשרותינו, כי אם למען ילדינו אשר יקבלו חינוך יהודי. כבד עלינו עול בורותנו
וילדינו נקרעים מעימנו. אנא, תן מזהבנו למען לימודיהם.
וכשמוע היימן את הדברים האלה, ויקצוף היימן מאד וחמתו בערה בו. ויצעק אל היהודים, ויאמר: על מה אתם מתעקשים להיות עם מפוזר ומפורד בין העמים,
ודתיכם שונות מכל עם? את המוסדות הללו עזובו אשר רק מפרידים אתכם מאנשי ניו-יורק.
ויפצירו בו ויאנחו ויזעקו אל שר גנזי המלך ויבקשו לעמוד על נפשם נגד גל הפשע אשר פגע בבתי כנסיותיהם ובשכונותיהם.
והיימן קם בחמתו מכסא מלכותו ויצא והעיר ניו-יורק נבוכה.
ויהי אחר הדברים האלה, קמו יהודים צעירים אשר ראו בעוני אחיהם. ויאספו ויאמרו: לא ייקח היימן הרשע את תרומותינו ויתעלם מתחינתנו. ויאמרו:
הבה נעשה ליגת הגנה לעמנו ולא ילחצנו עוד הרשע העשיר הזה.
ויאספו את חילם ויפרצו אל בית המלכות והיימן מונה שם את כספו וזהבו. ויאמרו אליו: אם נא מצאנו חן בעיניך שמע אל שוועתנו פן יספו עמנו וטפנו
בהתבוללות ובבורות.
ויאמר אליהם היימן: מי אתם ואי מזה אתם אשר מלאכם ליבכם לדבר כן?
ויענו אנשי ליגת ההגנה: איש צר ואויב אתה, היימן הרע הזה.
והיימן נבעת מלפני העם, ויאמרו כל העם: לא ינתן עוד כסף להיימן עד אשר תעבור הרעה הזאת. ככה יעשה לאיש אשר בוגד בעמו.
ביום ההוא הושב בית היימן, הפדרציה, לעם. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.
וארגון ליגת ההגנה גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".
המשכנו את מבצע "יהוד" הפדרציה בדרכים מקוריות ודי מעצבנות. בהסתמך על החלטת בית משפט שהיתירה לפעיל של זכויות השחורים להפגין בשקט מול משכנו הפרטי של ראש עיריית שיקאגו (ריצ'רד דיילי), החלטנו לעשות אותו הדבר ליד משכניהם הפרטיים של ראשי הפדרציה.
שיערנו שהצעד הזה יהיה יעיל בגלל העובדות שלהלן:
1) מקומות מגוריהם היו שכונות מאד אקסולוסיביות, בהן ערך הבתים מאד גבוה. 2) כל השכנים נמצאים בבית בימי ראשון בבוקר. 3) "מגפה" בצורת היפּים בעלי שיער ארוך ומראה מרושל הצועדים הלוך ושוב לפני בתיהם של היימן ושות' תגרום לכך שהם לא יהיו אהודים ביותר על שכניהם. 4) ערך הרכוש באזור יתערער והפופולריות של היימן וחבריו תרד עוד יותר כאשר יהיה בסיס לטענה "הם הורסים לנו את השכונה".
ובכן, יצאה הקריאה לטיפוסים "הִיפִּיִים" מזוקנים, מרושלים ובעלי שיער ארוך (לא היה מחסור בטיפוסים כאלה אצלנו בליגה). ימי ראשון הוקדשו למבצע "הורדת ערך הבתים בווסטצ'סטר-לונג-איילנד". היימן וחבריו זעמו. גם אחר כך לא ציפתה להם שמחה יתרה, כשערכנו שביתת שבת יותר ארוכה ויותר פעילה מול משרדי הפדרציה בתשרי תש"ל (אוקטובר 1970). תגובתם הזועמת היתה פנייה לבית המשפט לבקש צו מניעה נגדנו.
אולי המפחיד ביותר עבורם היה כאשר פתאום החלו מפגיני הליגה להופיע באירועי התרמה של הפדרציה, כמו ארוחות בוקר בבתי כנסת (טמפלים), דינרים ונשפים של הפדרציה. המפגינים היו מחלקים חומר כתוב כמו, למשל, הדף הבא:
"הפדרציה הזאת היא דבר לא-יהודי, ואין לה רשות לקרוא לעצמה יהודית או להטיל את דרישותיה על הקהילה היהודית. פדרציה שהיא יהודית באמת נותנת עדיפות ראשונה לצרכים יהודיים ולזכויות יהודים. פדרציה שהיא יהודית באמת אינה מפעל המנוהל על ידי אנשים מוגי לב אשר רוצים להתבולל ומשתמשים בכספי ציבור כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים.
בידינו הכוח לשים קץ לצביעות הזאת. הרי הפדרציה לא תוכל להתקיים במתכונתה הנוכחית ללא התמיכה של היהודי הקטן. כל יהודי וכל בית כנסת חייבים להבהיר לפדרציה שהם לא ימשיכו לתת לה כסף כל עוד הפדרציה ממשיכה במתכונתה הנוכחית. על כל בתי הכנסת להפסיק התרמות בשביל הפדרציה ועל כל יהודי להפסיק לתת לה מכספו.
היגיע הזמן להקים ארגון ציבורי ייצוגי שיקדיש כספים יהודיים — שנאספו מיהודים על ידי יהודים — לטובת יהודים. היגיע הזמן שפדרציה חדשה כזו, המנוהלת על ידי העם, תציב יעדים יהודיים בראש סדר עדיפויותיה. היגיע הזמן להפסיק לממן כל מיני שטויות מכספים יהודיים ציבוריים — מי שרוצה יכול לממן אותן בעצמו. את מקומן בתקציב יש להעביר לחינוך יהודי, להגנה על יהודים ולכל שאר הצרכים האמיתיים של היהודים. כל יהודי יטיל דרישות אלה על רב בית הכנסת, על הקהילה ועל מצפונו האישי".
ההפגנות והלחץ החלו להניב תוצאות. אמנם הפדרציה ניסתה לסגת כמה שפחות מעמדותיה ולצאת כמה שיותר בזול, אך היא בהחלט כבר היתה בעמדת התגוננות. בי' חשוון תשל"א (9 בנובמבר 1970) התאסף חבר הנאמנים של הפדרציה, ובין השאר דן בדו"ח של הוועדה לחינוך יהודי שעסק בבעיה הכספית של בתי הספר היהודיים. יש לזכור שהדו"ח הזה נערך רק בזכות המחאות המיליטנטיות הגדֵלות נגד האריסטוקרטים בפדרציה שסירבו לתת יותר מסכום מזערי לטובת החינוך היהודי האמיתי. העמדה העקשנית של אנשי הפדרציה אשר לא ראו כל בעיה בחלוקת כספים יהודיים לבתי חולים ולמחנות אשר שימשו בעיקר לא-יהודים, התבטאה בדבריו של אחד המשתתפים, ב' בטנוויזר. בהביעו את התנגדותו לדו"ח, שקרא לסיוע כספי לחינוך היהודי, אמר בטנוויזר שמה שכתוב בדו"ח הוא זר לרובם הגדול של הנוכחים ושל האנשים הקשורים לפדרציה.
מה שבטנוויזר התכוון בעצם לומר היה שהדו"ח קורא לחיים יותר יהודיים, ושזהו דבר שנוגד את דעותיו ואת דרך התנהגותו — שלו ושל כמעט כל ראשי הפדרציה. זה היה נכון. מה שטען הדו"ח — ומספרים גדולים של יהודים — היה שלא ייתכן שהערכים הלא-יהודיים, המניעים את הבטנוויזרים של ארצות הברית, יהרסו את עתיד היהודים בארצות הברית.
מר בטנוויזר המשיך ודיבר על החינוך היהודי שיש במדינת ישראל. הוא אמר שזה בסדר בשביל ישראל, אך לנסות ולייבא השקפה כזאת לתוך החיים האמריקאיים שלנו הוא, לדעתו, צעד קטלני.
אני משאיר את מר בטנוויזר ל"חיים האמריקאיים" שלו, שבזכותם היגיעו ילדינו לדחיית כל ערך יהודי, ומביא לפניכם את סוף דבריו: "...בשום פנים ואופן לא אוכל להצביע בעד מסקנות הדו"ח הזה, בגלל דעותי על הפרדת הדת מן המדינה ועל ההתבדלות של בתי ספר פרטיים".
אכן, נודע הדבר! התבדלות — זהו שורש העניין. זהו הדבר המפריע לבטנוויזרים של העולם ולארגונים עליהם הם שולטים. בתי ספר תורניים — פירושם חוסר אינטגרציה; היהודים נשארים מובדלים. בתי ספר יהודיים פרטיים מפריעים למאמצי ההתבוללות של הבטנוויזרים. מוסדות תורניים מחזירים אותנו לזמנים בהם יהודים הקפידו על שמירת ייחודיותם בלי להתחשב בדעות אחרות. הם מאיימים על מאמציהם של האריסטוקרטים היהודיים להתקבל למועדונים יוקרתיים ולחוגים נערצים. המוסדות האלה הם בושה ליהודי הפדרציה; הם עומדים בניגוד לערכים הליברליים הגוזרים עלינו להשתלב בחברה בשמחה ובששון. הבטנוויזרים של העולם מאמינים שבתי ספר כאלו "יוצרים אנטישמיות" כי הם משמרים את השוני של היהודים, ואילו שנאת היהודים תתחיל לבוא לקיצה אם רק נפסיק להתעקש להיות כל כך שונים.
הפרדת הדת מן המדינה? עקרונות חוקתיים? שטויות! לא אלה מפריעים ליהודי הפדרציה. מה שמפריע להם הוא שמוסדות החינוך התורניים עלולים לקלקל את מאמצי ההתבוללות שלהם, מאמצים שמטרתם היא להשיג מעמד ויוקרה בעיני הגויים.
מתוך: "סיפורה של הליגה להגנה יהודית".
נושא: כהנא יומי (י"ד באדר ב' תשע"ד) - פורים תשע"ד (2014) (נקרא 1997 פעמים)