לשואל, שלום!
טרם הדיון על מעמד המוסלמים כיום יש להקדים: ההשלכה למעשה מדיון זה היא על פרטים הלכתיים שונים כגון דין יינם, האם הוא אסור בשתיה בלבד או גם בהנאה, והפסיקה המקובלת היא שיינם מותר בהנאה (עיין שו"ע יו"ד סי' קכד ס"ו וט"ז סק"ד, ושו"ת יחווה דעת ח"ו סי' ס בהערה). אולם לגבי היחס אליהם כגרים תושבים יש שיקולים רבים נוספים שאין כאן מקומם (הרחבתי על כך במאמר 'לא תחנם בהיתר המכירה', ב'התורה והארץ' ח).
לעניין היין וכיוצא בו, חושבני שגם לפי רש"י וסיעתו המוסלמים כיום אינם עובדי עבודה זרה.
תמצית טענתך: לדעת כמה ראשונים, הזורק אבן למרקוליס על מנת לבזותו וללא קבלה כאלוה דינו כעובד עבודה זרה; ומאחר שבן נוח אפילו בשוגג דינו כמזיד - נמצא שהמוסלמים נחשבים כעובדי עבודה זרה. והרמב"ם, שקבע שאינם עובדי עבודה זרה, הוא על פי שיטתו המיוחדת בדין הזורק אבן למרקוליס, שללא קבלה באלוה אין בזה עבודה זרה.
ברם, הסברה שכתבת בסוף דבריך להקל, שהיום אין עובדים את המרקוליס כלל, נראית מסתברת לענ"ד ודי מפורשת במנחת חינוך (מצוה כו), וזה לשונו: "אם יש איזה ע"ז הנעבדת, שהעובדים מחשבים אותה לצד אלהות והישראל עובד אותה ומפרש דעתו שאינו מקבלו עליו באלהי, ועושה לפניה ד' עבודות מכל מקום כך גזירת הכתוב דחייב, הואיל ויש עובדים אותה אסור לעשות לפניו העבדות, וכן כדרך עבודתה כך הוא גזה"כ, אם הוא ע"ז שעובדין אותה - אסור לעשות לפניה דרך עבודתה שהעובדין עובדין אותה בכך או ד' עבודות המכובדים... בדבר שאינו ע"ז כלל ואין עובדים אותה כלל, דעת הר"מ [=הרמב"ם] אם מקבל איזה דבר עליו באלהי ודאי חייב כי הוא ע"ז ממש לפי שטותו, אבל אם בפירוש אינו מקבל לשום אלהי וכל העולם אינן עובדין אותה כלל לשם אלהות, אין סברא כלל אם מטה ראשו לאבן או לעץ בדרך שחוק שיחייב על זה". אם כי יש מקום לחלק, שעבודה זרה שכבר נעבדה בעבר - עדיין עשיית עבודות לה תיחשב כעבודה זרה, למרות שכיום אף אחד לא מייחס לזה משמעות של קבלת אלוהות.
אך גם אלמלא סברה זו, נראה לי שחשבונך אינו מדוקדק. הרמב"ם בתשובתו שהזכרת מדמה את מנהג המוסלמים בהשלכת אבן למי שמשתחווה לבית עבודה זרה וסבור שהוא בית כנסת, שמאחר שלבו לשמיים אינו בגדר 'שוגג' ופטור מקרבן (סנהדרין סא ע"ב). הדין שבן נוח שעבר על אחת ממצוותיו חייב אף בלא התראה נובע מכך ש"היה לו ללמוד ולא למד", ופשטות הדברים שזה מפני ששבע מצוות בני נוח הן דברים שניתן להבינם גם מסברת הלב. כך נראה מהגמ' בבבא קמא (צב ע"א) על אבימלך ושרה: "ועתה השב אשת האיש... אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד". וכן ברמב"ם בהל' מלכים פ"י ה"א: "בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום... במה דברים אמורים? בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה, כגון שבעל אשת חבירו ודמה שהיא אשתו או פנויה, אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו, אלא עלה על לבו שדבר זה מותר לו, וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג, הרי זה קרוב למזיד ונהרג, ולא תחשב זו להם שגגה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד". מסתבר, אפוא, שגם טעות בדין, אם היא טעות סבירה מאוד (שמי שמתכוון לבזות אינו עובד עבודה זרה) - אינו נהרג; ויתכן מאוד שלרובם ככולם זוהי גם טעות בתפיסת המציאות, שאינם יודעים שזהו מרקוליס וזוהי דרך עבודתו של מרקוליס.
לכבוד הרב עזריה אריאל שליט"א
הרב השיב לי "הדיון על מעמד המוסלמים כיום יש להקדים: ההשלכה למעשה מדיון זה היא על פרטים הלכתיים שונים כגון דין יינ"ם". יש להעיר, שאולי לרבים מבני ספרד, שסומכים על פסיקת ה"יחווה דעת", יש סיבה להקל דווקא לגבי ישמעאלים בהלכות עבודה זרה. אבל לבני אשכנז אין סיבה מכיוון שלדעת הרמ"א בשם רש"י והגאונים, (שו"ע יורה דעה קל"ב, הלכה א), אין הבדל בין ישמעאלי לסתם גוי.
לדעת האשכנזים, גויים שאין דרכם לנסך לע"ז, במקרה שנגעו ביין של יהודי אוסרים את היין רק בשתיה ולא בהנאה בין אם נגדיר אותם כמוֹנוֹתֵאִיסְטים או לא. וכן משמע באגרות משה, יורה דעה חלק א, סימן סג.
אבל כיון שהרבה מתלמידי הרב קוק מבססים את "ההיתר מכירה" לצורך שמיטה, על סמך המחשבה, שישמעאלים לא עובדים עבודה זרה, יש צורך לברר מעמדם של הישמעאלים.
שהרי הראיה היחידה שמביא הרב קוק שאין לישמעאלים דין עובדי עבודה זרה (במשפט כהן תשובה סג, זה מדברי הב"ח לחושן משפט רמ"ט ,בקשר לדין, לא תחנם) מבוססת על דפוס שזיף את דברי הב"ח, אבל בדפוס המקורי, המתוקן של דברי הב"ח, שם, (המופיע בארבעה טורים השלם, כרך י"ט), עמדת הב"ח האמיתית הופכית לדעה שהרב קוק יחס לו.
גם הרב קוק (לפחות בסוף חייו) חזר בו וקבע במכתב מתאריך ט"ז חשוון תרצ"ב; שאין להקל באיסור לא תחנם, גם כאשר מדובר במוסלמים בשעת הדחק. (עיין בקישור
http://www.orot.ac.il/orot/spolter/HebrewMivzak/5772/Kislev_5772/Kislev_5772_Chadashot_3.pdf לפרטים. ולהסבר נוסף
http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?backto=21&ed=%E2%EC%E9%E5%EF%20%E7%F0%E5%EB%E4%20%FA%F9%F2%E1&id=583תקוותי היא, שאם כבר הוחלט לא להחמיר כשיטת החזון איש, ולמכור קרקע בארץ ישראל לגוי, לצורך שמיטה, רצוי שלפחות נדרוש שלא ימכרו לישמעאלים, מחשש שהם עובדי עבודה זרה ולא מקיימים עוד פרטים מז' מצוות בני נח. אלא ימכרו לגוי שמל לשם גרות אבל עדיין לא טבל, שבניגוד לישמעאלים הוא לא כופר, (רמב"ם הלכות תשובה ג:ח, ספר המצוות, מצוה ל"ת, נ"א) ומקבלים אותו גם כאשר אין יובל (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים י:ו)
הרב צודק במה שהעיר, שהרמב"ם באמת מדמה (בתשובות הרמב"ם תמ"ח) זריקת אבנים של המוסלמים למרקוליס, למי שעומד בבית עבודה זרה וסובר שהוא בבית כנסת ומשתחוה שם, שהוא פטור, שהרי לבו לשמים.
אבל יש להעיר שהרמב"ם השוה בין בית הכנסת של יהודים לבית תפילה של ישמעאלים כדי לפטור את הישמעאלים מדין עבודה זרה. ומסתבר שזה נובע מן היחס המקל ביותר שלו לאיסלאם.
דוגמא לכך היא שבאגרת השמד (פרק ד) הרמב"ם התייחס לגזירת שמד של המוסלמים שהיתה בזמנו. וקבע: "זה השמד לא יתחיבו עשית מעשה זולת הדבור בלבד. ואם ירצה אדם לקים תרי"ג מצוות בסתר – יקים ואין אשם לו...וכל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש, לא יאמר עליו אלא שעשה הישר והטוב ויש לו שכר גדול לפני השם ומעלתו במעלה עליונה כי הוא מסר עצמו לקדשת השם יתברך ויתעלה. אבל מי שבא לשאול אותנו, אם יהרג, או יודה? – אומרים לו שיודה ולא יהרג", עכ"ל.
אבל לכאורה, מי שמודה לאלוה של עם אחר (עיין דברים ו,יד), אף על פי שזה עם של מוֹנוֹתֵאִיסְטים, לדעת רבים, מודה בעבודה זרה. שהרי כמו שיש בזיון ומרידה במלך כאשר משווים אותו לכלב (עיין עבודה זרה נד:ב), כן יש בזיון ומרידה כאשר נותנים לו שמו של רשע ואויב לאומי מפורסם (לכן לענ"ד, מדגיש הנביא, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"). והרי הרדב"ז בשם הריטב"א (פסחים כה,ב) ושו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן צ, ועוד, בניגוד לדעת הרמב"ם, קבעו: "הוי יודע שאמונת הישמעאלים אף על פי שהם מייחדים (את השם):, עבודה זרה גמורה חשיבא ליהרג ואל ימיר, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה, שאינה אמת כמו שהיא בידינו. וכל כיוצא בזה עבודה זרה גמורה היא".
ואף השו"ע (ביו"ד קנ"ז, הלכה ב ) פסק כשיטת הראש (עיין בבית יוסף) ולא כשיטת הרמב"ם (באגרת השמד), "אסור לאדם לומר שהוא גוי כדי שלא יהרגוהו אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזירה מותר, כיון שהוא אינו אומר שהוא גוי" (גירסת דפוס ויניציה שכ"ז).
וקל וחומר לדברי הרב מן ההר והציץ אליעזר (שו"ת ציץ אליעזר, י"ד, צ"א) שאין להשוות בין בית כנסת של יהודים לבית תפילה של מוסלמים, שעל פי הר"ן הם קבעו במפורש, שדין מסגד כדין בית עבודה זרה לכל דבר.
ואף שאודה שיש פוסקים אשכנזים החולקים על הציץ אליעזר, הסתפקתי האם זה נובע מהסכמה גמורה לכל דברי הרמב"ם (בתשובה תמ"ח) או שמא מחוסר ידיעה, מהי המציאות בעיר מכה. (עיין מהרש"א, חולין דף ו, ד"ה דמות יונה מצאו, יחד עם ביאור הלכה לסימן ש"ל, ד"ה כותית).
כתבת שאף על פי שבן נח חייב אם הוא עבר בשוגג, זה רק כשמדובר במצוות בהן הגוי היה צריך לדעת את האמת על פי סברה. והוספת, "מסתבר, אפוא, שגם טעות בדין, אם היא טעות סבירה מאוד (כגון שלא יודעים דינו של הזורק אבן למרקוליס, בנסיבות הדומות לנסיבות של הרב מנשה במס' סנהדרין דף ס"ד) - אינו נהרג; ויתכן מאוד שלרובם ככולם זוהי גם טעות בתפיסת המציאות, שאינם יודעים שזהו מרקוליס וזוהי דרך עבודתו של מרקוליס".
יש להעיר שהרמב"ם שחי יותר מ-500 שנים אחרי תחילת דת האִסְלָאם בשו"ת הרמב"ם תמ"ח,קבע: "באותם המקומות שלשה מיני ע"ז פעור ומרקוליס וכמוש, והם עצמם מודים בדברים אלו היום ..." (עכ"ל) ומסתבר שהם עצמם מודים בדברים האלו, בגלל שכתוב בספרי הדת שלהם, הצדקות שונות, מדוע היה מותר להם להשאיר את העבודה זרה שהם השאירו. גם ראיתי במפורש, באינטרנט, ממאמר של מוסלמי (שלא שייך לזרם של הרוב), שמתלונן, שלפי "הקוראן" ברור שהרבה חפצים וטכסים בעיר מכה, נשארו מן העובדי אלילים שהיו לפני דת האִסְלָאם, כגון טכסים, של אבן "הכעבה", ואבני ה"גימארט" (מרקוליס), אלא במשך הזמן, קבלו "הכשר" מן המסורה ש"על פה" שלהם, שנקרא "חדית".
ועוד אוסיף שלכאורה באבני נזר( או"ח סוף תשובה שמ"ה), משמע שבן נח גם נהרג אם הוא שגג בדין שלא מתקבל על סברה אנושי.ועיין ברמב"ם, (הלכות מלכים ומלחמות פרק ח), שבן נח חייב לעשות את המצוות שלו, "מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן" ולא "מפני הכרע הדעת".
משמע: אם יש לגוי היכולת ללכת לשאול חכמי התורה של משה רבנו והוא לא הלך לברר, הוא חייב אף על פי, שלא עלה על שכלו שחטאו אסור. ועיין במנחת חינוך (מצוה קפ"ט אות ד, ומנחת חינוך רי"א אות ז), שרק כאשר יש שוגג גמור, פטור הבן נח. וכיון שרבי שמעון בן יוסי משום ר"ש (הוריות דף י"א, חולין דף ה), קבע "השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו" משמע, שאין אדם נחשב שוגג גמור אם באופן תיאורטי היו מודיעים לו בזמן החטא שפעולתו אסורה והוא בכל זאת היה ממשיך לחטוא בה.
ואם אדם כגון ישמעאלי, נוהג על פי דתו לעשות טכסים של ע"ז, בעיר מכה, ברור שהוא ימשיך גם אם נודיע לו, שעל פי דיני בני נח, אין לעשותם. לכן, הוא לא בגדר, שוגג גמור.
נושא: דיון בנושא: המעמד של איסלם לענין לא תחנם, שמיטה, ועבודה זרה (נקרא 3427 פעמים)