אותו "רב" שכתב את התשובה, הוא כנראה רב מזרוחניק שמלקק לעובדי עבודה זרה ולנוהים אחר נביאי שקר. אבל כאן אני הולך להוסיף על תגובתו של הבראיק ולהציג בפניכם את עמדת היהדות האמיתית על דברים כאלה.
ראשית אציג את העמדה, לאחר מכן אגבה אותך בקטע מן הגמרא, אותו אתרגם לעברית לאחר מכן, ולבסוף אביא את דברי הרמב"ם הנוגעים לנושא.
היהדות אינה סובלנית ואינה נושאת פנים לעובדי עבודה זרה, נביאי שקר, אנשים המתיימרים לטעון שהתורה בטלה או שונתה וכו'
מוחמד היה נביא שקר שהוא וההולכים אחריו טוענים לבטל את התורה שירדה מסיני ולקחת במקום את התורה שהוא המציא. כמו כן האיסלאם טוען שישו שהוא עבודה זרה גמורה, מסית ומדיח ומגדף, היה נביא אמת. מה שהופך את כל מי שמאמין באיסלאם למגדף, ששקול כמו עבודה זרה.
כמו כן מותר ואפילו רצוי להתלוצץ ולבזות עבודה זרה, עובדיה ותלמידיה. וכן לגבי אפיקורסים, נביאי שקר ותלמידיהם.
וכאן מן הגמרא במסכת מגילה, דף כ"ה עמוד ב':
תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי, קורין אותן לשבח. כגון ישגלנה/ישכבנה.
כלומר, יש מקומות בתנ"ך שמשתמשים בשפה בוטה, ולכן כשקוראים באותו מקום, יש מילת קרי מעודנת יותר. כמו הפסוק בקללות: אישה תארש לך ואיש אחר ישגלנה. בכתיב כתוב ישגלנה, אבל בקריאה אומרים ישכבנה.
דוגמא נוספת שמביאה הגמרא הוא הפסוק "ויתצו את בית הבעל וישימוהו למחראות". בכתיב כתוב מחראות, אבל בקריאה אומרים "וישימוהו למוצאות". מאחר והשתדלה התורה לדבר בשפה נקיה.
ממשיכה הגמרא ואומרת:
אמר רב נחמן, כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא. -דכתיב, כרע בל קרס נבו וכתיב, קרסו כרעו יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'.
ומביאה הגמרא עוד פסוקים ומראה שטוב להתלוצץ על עבודה זרה ולספר בחדווה איך נפלה ואיך קרסה ואיך מתה. ולכן נראה שלומר שמוחמד מת, זה סבבה לגמרי.
ממשיכה הגמרא ואומרת:
אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים, "שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשין תיו שלו". אמר רב אשי, האי מאן דסנאי שומעניה, שרי ליה לבזוייה בגימל ושין.
פירוש: רב הונא בר מנוח אומר בשם רב אחא בנו של רב איקא: מותר לבן ישראל (יהודי) לומר לעובד עבודה זרה "קח את העבודה זרה שלך ושים אותה בשין תיו שלך". שזה שת, מילה תנכית לישבן. נראה שמותר לבזות עבודה זרה במילים בוטות. אומר רב אשי: אם יש אדם שיש עליו יותר מדי שמועות שהוא נואף (עם אשת איש) מותר לבזות אותו ואת אמו שילדה אותו, בכינויים של זונה וכו'.
אז הנה אומרת הגמרא שמותר לנבל את הפה על עבודה זרה ועל נואפים מפורסמים. ולכן למרות שמי שעוקב אחרי הכתיבה שלי יודע שאני משתדל לשמור על שפה נקיה, כדי לבזות עבודה זרה, מסיתים ומדיחים, צוררי ישראל ונביאי שקר, הנה אני כותב לכם שישו בן זונה, שאמו נאפה בהיותה אשת איש, וככה הבן המחורבן שלה המשיך להתנהג וגם הוא נאף עם אשת איש. ומן הסתם גם אמא של מוחמד הייתה חתיכת פרוצה שפתחה רגליים לכל גמל שהסתובב בסביבה, וככה יצא לה מוחמד ששווה לתחת שהעריץ את ישו והאמין בו שהוא אמת. וכך נכנס להגדרה שעל פי הרמב"ם הוא מגדף את ה' והוא מתלמידי האפיקורסים והמינים שצריך לרדוף אותם עד חורמה כי הם מצרים לישראל ומנסים להסית אותם מדרכיהם.
והנה לציטוטים מהרמב"ם.
הלכות דעות פרק ו', הלכות י"א וי"ב:
יא אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא: כך אמרו חכמים, המלבין פני חברו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול; ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
יב במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים--אם לא חזר בו בסתר--מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב: כמו שעשו כל הנביאים לישראל.
ואם ככה נוהגים בפושעים יהודים, על אחת כמה וכמה שמבזים ומקללים צוררים, נביאי שקר, מסיתים ומדיחים כמו ישו ומוחמד.
הלכות עבודה זרה, פרק ב' הלכה י':
כל המודה בעבודה זרה, שהיא אמת--אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא; ואחד העובד עבודה זרה, ואחד המגדף את השם--שנאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר--את ה', הוא מגדף" (במדבר טו,ל). לפיכך תולין עובד עבודה זרה, כמו שתולין את המגדף; ושניהם, נסקלין.
לפי זה מוחמד שטוען שישו אמת, הוא מחרף ומגדף. וכל מוסלמי שטוען שישו נביא אמת, מחרף ומגדף.
אותו הדבר בפרק ה', הלכה ט':
נביא המתנבא בשם עבודה זרה, כיצד--זה האומר אמרה לי עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך, או שלא לעשות כך וכך. אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור--אם התרו בו בפני שניים--הרי זה נחנק, שנאמר "ואשר ידבר, בשם אלוהים אחרים--ומת, הנביא ההוא" (דברים יח,כ). ואזהרה שלו, מכלל שנאמר "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג).
ופרק י':
א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה--שנאמר "לא תכרות להם ברית" (דברים ז,ב): אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם" (שם). לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו. אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה--אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.
ב במה דברים אמורים, בגוי. אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין--מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת: מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם--"שם רשעים, ירקב" (משלי י,ז).
והרמב"ם כותב: מפני שהם מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'.
ומה אנו למדים מכאן?
מוחמד ותלמידיו וההולכים בדרכו מצרים לישראל ומנסים להסיר את העם מאחרי ה', לצוד את בנות ישראל ולאסלם כמה שיותר יהודים. ולכן אין ספק שמותר לקלל אותם ולחרף ולגדף אותם.
