חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי

פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "קורח"

(1/1)

Rafoe:
בס"ד שהשם ישמרנו ויעזרנו


                                                        פרשת קורח

                              השבוע נתמקד בעיקר בפרשיית עדת קורח והעניינים המושגים והלקחים שנלמדים ממנה


וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן.   וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם.   וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה...וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי.  הַמְעַט מִכֶּם, כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶתְכֶם, אֵלָיו--לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהוָה, וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה, לְשָׁרְתָם.  וַיַּקְרֵב, אֹתְךָ, וְאֶת-כָּל-אַחֶיךָ בְנֵי-לֵוִי, אִתָּךְ; וּבִקַּשְׁתֶּם, גַּם-כְּהֻנָּה.  לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-יְהוָה; וְאַהֲרֹן מַה-הוּא, כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלָיו


הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק הרחמנות והרחמים כותב בתוך ביאור עניין הקנאה:

"הקנאה היא אחות תאומה לתאווה ולחמדה, והיא שמביאה את התאוה לידי שטות של איבוד השליטה, ולידי גילוי עריות, וגזל ושפיכות דמים, כי הקנאה חייבת להגיע לשנאה. ואמנם, קנאת קין בהבל הביאה אותו לרוצחו, כמו שנאמר (בראשית ד:ד-ה): "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד...". ומה כתוב אחריו? "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". והתבונן, ידידי, בחומרת הקנאה, שנאמר בה (משלי כז:ד): "אכזריות חמה ושטף אף ומי יעמוד לפני קנאה". וכן אמרו חז"ל (שבת קנב:): "'וּרקַב עצמות קנאה' (משלי יד:ל) - כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים". אכן, הקנאה נכנסת לתוך תוכו של האדם, לתוך עצמותיו, עד שהיא הופכת לחלק מעצמו. ואין מדה יותר מסוכנת לחיי העולם, לחיים תקינים של ציבור, יותר מהקנאה, והיא המדה שאוחזים בה הרשעים המסיתים את העם ומפנים את תשומת לבם לעושר של הזולת, ומתעטפים בטלית שכולה צדק כביכול, ודורשים לחלק את העושר ואת השלל עם כל עצלן ובטלן ולא-יוצלח.
גם קורח נתמלא קנאה, והיא היא שהביאה אותו לחלוק על משה רבנו ועל הקב"ה. וז"ל חז"ל (במדבר רבה יח:ב): "ע"י מה נחלק [קורח]? ע"י אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו... אמר קורח: ארבעה אחים היו אחֵי אבא, שנאמר (שמות ו:יח) 'ובני קהת - עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל'. עמרם הבכור, זכה אהרן בנו לגדולה ומשה למלכות. מי ראוי ליטול את השניה? לא השני [יצהר]... אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחות, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא, יהי גדול עלי?".
ומקנאה זו יצאה מחלוקת שהרגה רבים וטובים בישראל, וגרמה לפילוג ולתסיסה בקרב עם ישראל כאשר קורח הסית והדיח. וכך מביא ילקוט שמעוני (תחילת קורח) ממדרש שוחר טוב, וז"ל: "'ובמושב לצים לא ישב' (תהלים א:א) - זה קורח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה, כינס עליהם כל הקהל, שנאמר (במדבר טז:יט) 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה', התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות. אמר להן, אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת. באת לחרוש, אמר לה משה: 'לא תחרוש בשור ובחמור יחדו' (דברים כב:י); באת לזרוע, אמר לה: 'שדך לא תזרע כלאים' (ויקרא יט:יט); באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה; באת לעשות גורן, אמר לה: תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני; הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה, עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה, תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה 'כל הבכור אשר יולד' וגו' (דברים טו:יט). הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, אמר לה, תני לי ראשית הגז, שכן אמר הקב"ה 'וראשית גז צאנך תתן לו' (דברים יח:ד). אמרה, אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה, אמר לה, תני לי הזרוע והלחיים והקיבה. אמרה, אפילו אחר ששחטתי אותן לא ניצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם. אמר לה: כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: 'כל חרם בישראל לך יהיה' (במדבר יח:יד). נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה. כדין כולהון עבדין להא ביזתא עלובתא ותולין בהקב"ה".
אכן, מחלה איומה היא הקנאה. וז"ל רבינו בחיי (כד הקמח, ערך קנאה): "'חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה' (משלי יד:ל) - כי מדת הקנאה היא היפך 'לב מרפא', וכן 'רקב עצמות', שהוא המיתה, היפך 'חיי בשרים'. והכוונה לומר, כי במדת 'לב מרפא' יחיה ובמדת הקנאה ימות. ואמר 'רקב עצמות', שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה...". זאת היא מחלת הקנאה שמוציאה את האדם מן העולם הזה ומעוה"ב".


הרב בפירוש המכבי שמות ב:יג על "והנה שני אנשים, עברים, נִצִים"  כותב:

"אמרו חז"ל (נדרים סד:): "כל מקום שנאמר 'נצים', ו'נצבים', אינן אלא דתן ואבירם". לדוגמה, כתוב (במדבר כו:ט): "...הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ואהרן... בהצֹתם על ה'". כלומר, המחלוקת שנבעה מקנאה במשה, היתה מחלוקת על ה', שאין הוא וגס רוח יכולים לדור בעולם ביחד (ועיין להלן). וכן בפסוק (במדבר טז:כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים". ועיין לעיל (ב:ד) על המלים "ותתצב אחֹתו", בביאור לשון "יצב" לגבי גאוה ולגבי גאות ה'.
הנה, כתבה התורה (דברים טז:כב): "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך". ופירש רש"י: "מצבת אבן אחת להקריב עליה, אפילו לשמים". ונ"ל שהאיסור נובע משנאת ה' לגסות הרוח, שהיא היפוכה של קדושה, משום שהקדושה נכנסת לאדם ככל שהוא משפיל את עצמו, ואין לך מתועב יותר מבעל הגאוה. ולכן המצבה, מאבן אחת, המסמלת את מי שעומד זקוף ועז פנים, שחושב שהוא יחיד בעולם, נאסרה אפילו לשם שמים, שהרי הגאוה היא סתירה מיניה וביה לעבודת ה' ולקדושה.
דתן ואבירם היו תמיד רָבים ומתקוטטים, ותמיד על רקע של קנאה לשררה ולמנהיגות. כך אומר שמות רבה (א:כט): "הם הם שאמרו דבר זה. הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד:ד) [במרגלים]: 'נִתנה ראש ונשובה מצרימה'. הם שהמרו על ים סוף". וכמובן, הם הם שהיו במחלוקת קורח. ובכל מקום היתה המחלוקת על רקע תאוותם לשררה. כאן אמרו (פסוק יד): "מי שמך לאיש, שר ושֹפט עלינו". במרגלים אמרו: "נתנה ראש", ותירגם אונקלוס: "נְמַנֵי רישא", וכמובן רצו הם להיות הראשים. גם כאשר פגשו את משה יוצא מלפני פרעה אחרי שפרעה גזר עליהם שלא לקבל תבן ללבנים, מחלוקתם היתה על רקע של תאוות שררה, משום שפחדו שהעם ילך אחרי משה ואהרן, וגזירת פרעה היתה להם רק עילה למחלוקת. והם היו כל כך שרויים בגאוה ותאוה וקנאה להיות ראש, עד שהתקוטטו ביניהם, ורצו אפילו להרוג אחד את השני, כמו שנכתוב בס"ד. כל כך חזקה מדת הגאוה והתאוה להיות לראש על בני אדם, שהיא מקלקלת את השורה אף של ת"ח וגדול בישראל.
ועיין בסוטה (ד:-ה), שהרבו חז"ל לספר בחטאו של גס הרוח ובעל הגאוה, ואמרו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז... כאילו כפר בעיקר... כאילו בא על כל העריות... כאלו בנה במה... ראוי לגדעו כאשירה... אין עפרו ננער... שכינה מייללת עליו... אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם... אפילו רוח קימעא עוכרתו... לסוף נפחת". כלומר, שהגאוותן כביכול מגרש את הקב"ה מן העולם, והוא מחשיב את עצמו כחשוב ביותר בעולם - הוא האלהים. והת"ח, הגדול, בעל השררה, עומד בפני סכנה זו במיוחד, שהרי בחכמה או בגדולה שיש לו, הוא חושב שאכן גדול הוא.
הגיוני הוא מה שפירשו חז"ל, שבכל המחלוקות הנ"ל היו דתן ואבירם בראשן, שהרי אדם פשוט וקטן אינו מתחיל במרד. נפשו שפלה מדי, יכולתו קטנה מדי, קשריו חלשים מדי, ואין לו העזה למרוד. כל המהפכות מתחילות על ידי אנשים מהשכבה שמקנה להם גאוה והשכלה. ומ"מ, אמרו חז"ל, שהסיבה שפירשו ששני האנשים האלה היו דתן ואבירם, היא (אליהו רבה פ' יח, ד"ה לא תלך רכיל): "כל שאתה יכול לתלות ברשע תליהו". ונ"ל שהכוונה היא, שאם אפשר למעט בקטגוריה על ישראל, מה טוב, ואם אפשר למצוא פירוש סביר והגיוני שהוא גם מרומז במקרא, כך שנוכל לצמצם את הרשעות, צריכים לעשות כך. וכן אמרו חז"ל (ב"ב קט:): "שתולין את הקלקלה במקולקל". ולכן, מאחר שכאן יש גם רמזים בפסוקים ("נצים", "נצבים") וגם ההגיון מורה כך, דרשו כך. ומ"מ התורה לא פירשה את שמותיהם כאן ובשאר מקומות, משום שגנאי הוא שתלמידי חכמים וגדולים עשו מה שעשו, ודי לגלות את שמותיהם פעם אחת, במחלוקת קרח. ועוד, רמזה לנו התורה בזה, שאע"פ שהם היו מנהיגי ומסיתי הרשעים, היו עוד רשעים בין בני ישראל במצרים שלא נתפרשו שמותיהם, וכמו שלמדנו שמתו במכת החושך".

ועיין שם.


וברוך השם הרב נתן שיעור ששיכתב תלמידו הקדוש נתנאל עוזרי הי"ד ופורסם בצופה ומנהיג "גאווה יהודית ולא גאווה פרטית" על פרשה זו, ובה דברים חשובים הנוגעים לעניינו ועיין שם לינק לספר במהדורה האינטרנטית:

http://www.rabbikahane.org/ArticleView.aspx?id=263&txt=%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%97

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------


                              וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן.  


הרב בפירוש המכבי ישעיהו א :כג בתוך ביאור קטע הפסוק "חברי גנבים" מבאר מה עניין שכתוב "בני ראובן" כאן:

"הקב"ה ברא את העולם כדי שכל בני האדם יהיו מאוחדים ומחוברים יחדיו בעבודת ה', ביָדעם שה' אחד ושמו אחד. וכן, כדי שיהיו בני האדם חברים ומחוברים באהבה ובאחוה ובנאמנות זה לזה, מפני שהאהבה והרצון לתת לזולת, הוא הביטוי הנעלה ביותר של ביטול היש, אצל האדם. ולכן החברות ההדוקה ביותר היא החברות בין האדם לאשתו, כי חברות זו היא בגדר ברית כרותה. כך אמר מלאכי (ב: יד): "והיא חברתך ואשת בריתך". והלוואי שכל ישראל היו מגיעים לחברות הזאת, ההבנה שחייבים לעשות למען הזולת, כמו שיצאו כל השבטים יחד במעשה פילגש בגבעה, דכתיב (שופטים כ: יא): "ויֵאָסֵף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים". המלה "חברות" באה מלשון חיבור, קשר ע"י חבל של חברות, ההופך את השניים לאחד ואת גורלם לגורל אחד.
אבל האהבה והחברות צריכות להיות דוקא בין טובים, ולא בין טובים לרשעים, כי כבר הזהירו חז"ל (אבות א: ז): "ואל תתחבר לרשע". ודוד המלך ע"ה פתח את ספרו ואמר (תהלים א: א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חַטָאים לא עמד ובמושב לֵצים לא ישב". וידוע מה היה גורלו של בני ראובן במחלוקת קורח. הרי כתוב (במדבר טז: א): "ויקח קֹרח... ודתן ואבירם... בני ראובן". ואמרו חז"ל (תנחומא, קורח ד): "'ודתן ואבירם' — מכאן אמרו חז"ל: אוי לרשע, אוי לשכנו... שהרי דתן ואבירם נאבדו במחלוקתו של קורח לפי שהיו שכנים לקורח, שהיה [משפחת קהת] שרוי בדרום... דגלו של ראובן סמוך להם... אבל דגלו של יהודה ושל יששכר וזבולון שהיו שרויים במזרח... והיו שכנים למשה ואהרן ובניו... לפי שהיו סמוכין לתורה, לפיכך זכו להיות בני תורה". כי הקירבה, החברה, החבורה, החברות, הישיבה ביחד — בהכרח תשפיע על האדם. כח הטומאה והשליליות חזק הוא מאד, ולכן על אף שהאדם חושב שהוא ישפיע על הרשע, הוא עומד בפני הסכנה שהוא דוקא יושפע ממנו. וכל זה אם הוא מתחבר אליו ויושב אתו לאכול ולשתות ולשוחח ולהשתתף בחייו, ואין צריך לומר אם הוא עושה כך באופן קבוע, שאז הוא בודאי אבוד. אבל אם הוא בא אליו לעתים כדי להוכיחו וללמד אותו, אין לך מצוה גדולה מזו; ובלבד שיראה שהוא ראוי ומתאים ללימוד הזה ושידע מה להשיב, כי אם לאו, הוא יחלל שם שמים ח"ו באי יכולתו לענות לשאלות הכופרים. ומשום כך, כאשר כתוב אצל יהושפט הצדיק (דברי הימים ב כ: לה_לו): "ואחרי כן אֶתחַבַּר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל, [אשר] הוא הרשיע לעשות, ויחַברֵהו עמו לעשות אניות ללכת תרשיש...", בא הנביא אליעזר בן דוֹדָוָהו ואומר (שם: לז): "כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך, וַיִשָׁברו אניות ולא עצרו ללכת אל תרשיש".
ולכן יברח האדם מחברות הרשע, וינתק את הקשרים ואת החבלים המחברים אותו אליו, כי מחבורה זו תצא רק מכה וחבורה. אלא צריך שהחבר שיתחבר אליו יהיה ירא ה', כמו שנאמר (תהלים קיט: סג): "חבר אני לכל אשר יְרֵאוך ולשֹׁמרי פִּקודיך". ובמיוחד יתחבר לתלמידי חכמים, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב עה.): "ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר (שיר השירים ח: יג): 'היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך, השמיעִני'". ומשום כך נקרא הת"ח בלשון התלמוד "חבר", שהרי כל המגמה של התחברות היא לראות וללמוד מהחבר ולהידמות לו, ומשום כך אמרו חז"ל (ברכות ז.): "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה", להודיענו שכאשר אדם מתחבר לת"ח ומשמש אותו, הוא רואה את התנהגותו, ולומד איך יתנהג גם הוא".

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו.  זֹאת, עֲשׂוּ:  קְחוּ-לָכֶם מַחְתּוֹת, קֹרַח וְכָל-עֲדָתוֹ...וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה, מָחָר, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה, הוּא הַקָּדוֹשׁ; רַב-לָכֶם, בְּנֵי לֵוִי...וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה.  הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם-הִשְׂתָּרֵר.  אַף לֹא אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן-לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר--לֹא נַעֲלֶה.  וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם...וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ, הֱיוּ לִפְנֵי יְהוָה:  אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן, מָחָר...וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ.  וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם, קְטֹרֶת; וַיַּעַמְדוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד--וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.  וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת-כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעֵדָה וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  כא הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע.  וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, אֵל, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר:  הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל-הָעֵדָה תִּקְצֹף.    וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-הָעֵדָה, לֵאמֹר:  הֵעָלוּ, מִסָּבִיב, לְמִשְׁכַּן-קֹרַח, דָּתָן וַאֲבִירָם.  כה וַיָּקָם מֹשֶׁה, וַיֵּלֶךְ אֶל-דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו, זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.   וַיְדַבֵּר אֶל-הָעֵדָה לֵאמֹר, סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וְאַל-תִּגְּעוּ, בְּכָל-אֲשֶׁר לָהֶם:  פֶּן-תִּסָּפוּ, בְּכָל-חַטֹּאתָם.  וַיֵּעָלוּ, מֵעַל מִשְׁכַּן-קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם--מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם.   וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה:  כִּי-לֹא, מִלִּבִּי.  אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם, יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם--לֹא יְהוָה, שְׁלָחָנִי.   וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים, שְׁאֹלָה--וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-יְהוָה.  וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.  לד וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם--נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ.  לה וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת.


הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק החיים והמוות מסביר את עניין בליעת קרח ועדתו בתוך ביאור מונחים כמו נעלמים בקונטקסט של רשעים:

"וכמו שהמונח "מְתים" אצל הרשעים מורה על זה שהרשע כאילו שבק חיים והפך למת במובן של חיי האדם, והוא רק נע עם החיוּת של חיה או בהמה, כך המונח "נעלמים" אצל הרשע מורה על זה שבגלל רשעותו כבר נעלם ויצא מן העולם. ובדומה אמר הנביא (נחום ג:יא): "גם את תשכרי, תהי נעלמה", ופירש שם הרד"ק: "כלומר, כאילו לא היית, על דרך: 'ושתו ולעו והיו כלא היו'", וכוונתו לפסוק בעובדיה (פסוק טז), ושם פירש הרד"ק את המלה "ולעו": "יבלעו, כמו (משלי כ:כה):  '[מוקש אדם] יָלַע קֹדש'", שפירושו, שאדם שנכשל בעבירות, משחית ובולע ומעלים את הקודש. וכן באיוב (ו:ג) נאמר: "על כן דברי לעו", ופירש שם האבן עזרא: "כמו 'ושתו ולעו', כלומר נסתרו, כאילו נבלעו". מכאן ראינו שרשע משחית את הקודש ומסתיר אותו ובולעו ומעלימו מן העולם. על כן גם הוא נקרא נעלם, שגם הוא נבלע מן העולם של אלה שנקראים חיים ונוכחים, בעוד הוא כאילו נעלם וכלה מן העולם.
את זה לימד הקב"ה את בני ישראל ואת זרעם אחריהם כלקח עולמי, כאשר החליט להעניש את קורח ועדתו במיתה משונה של אדמה שפצתה את פיה ובלעתם, "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" (במדבר טז:לג). כי קורח ועדתו נקראו רשעים, כי כולם היו בעלי מחלוקת, ודתן ואבירם בנוסף לזה היו גם עזי פנים. ואמרו חז"ל (במדבר רבה יח:יב): "ארבעה נקראו רשעים: הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו... והלווה ואינו משלם... ומי שיש בו עזות פנים... ומי שהוא בעל מחלוקת". יתר על כן: קורח גם כפר בתורה מן השמים, כמו שאמרו (תנחומא, קורח ח): "וכך קורח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה". משום כך, רצה הקב"ה ללמד את הלקח של "מתים" ו"נעלמים", שהרשעים כבר בחייהם נבלעים ונעלמים וכאילו מֵתים. על כן ציווה על האדמה לפצות את פיה (במדבר שם): "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". ואמרו חז"ל (תנחומא, שם ט): "יש אומרים חיים נדונין עד עכשיו". ובכך, יצר הקב"ה לקח ממשי וחי לעיני כל העדה, שהרשעים, שלכאורה הם חיים, נבלעים תחת לאדמה שעליה היו צריכים לחיות ולהתעלות ולהתקדש, והם חיים נבלעים ונעלמים, כסמל לכך שאיבדו את החיים וכאילו כבר מתו ונבלעו בקבר.
זאת ועוד: הרשע מנסה להתעלם מתפקידו וממשימתו בעולם, ובזה שהוא מתעלם, הוא פורק עול עולם, והקב"ה צווח "לא תוכל להתעלם" (דברים כב:ג). הפסוק מדבר באבידה, שהרואה אותה חושב שיוכל להתעלם ממנה כאילו לא ראה אותה (כמו שכתב שם רש"י: "לכבוש עינך כאילו אינך רואה אותו"), ועל זה מכריז הקב"ה "לא תוכל להתעלם" - "לית לך רשו [רשות] לאתכסאה" (אונקלוס), אך יותר מזה שאין לך רשות, לא תוכל, ממש, כי הקב"ה יודע נסתרות ומחשבות נעלמות. וכן אצל הנותן זרעו למולך נאמר (ויקרא כ:ד-ה): "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא... ושמתי אני את פני באיש ההוא". וכן נאמר (יחזקאל כב:כו): "ומשבתותי העלימו עיניהם וָאֵחַל בתוכם". אין מנוס ואין בריחה מהקב"ה, כמו שאמרו חז"ל [[קה]] על הפסוק (ויקרא יט:לו) "מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", וז"ל (ב"מ סא:): "אמר הקב"ה: אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית ["מלוה מעותיו לישראל ברבית, ואומר של נכרי הם" - רש"י, ועיין תוס' שם ד"ה שתולה], וממי שטומן משקלותיו במלח, וממי שתולה קלא אילן בבגדו [צבע הדומה לתכלת, ורמאי הוא]... ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל". כלומר, גם עבירה שהיא בסתר ושהאדם חושב שהעלים אותה, הקב"ה רואה ויודע. ולא רק שלא יוכל האדם להתעלם מתפקידו, אלא בזה שהוא מנסה להתעלם, הוא נעלם מן העולם.
ומשום כך קרא הקב"ה לחטאים "עלומים", שנאמר (תהלים צ:ח): "שַתָ עֲוֹנותינו לנגדך, עלֻמנו למאור פניך". פירוש: שמת לנגדך את העוונות שניסינו להסתיר ממך, ואת עלומינו - החטאים שניסינו להעלים - שמת למאור פניך, כי אין כל נסתר ונעלם מנגד עיניך, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם מד:כב): "כי הוא יודע תעלומות לב". על כן כינה הקב"ה את הרשע המנסה להתעלם מתפקידו בעולם, "נעלם". הוא, שניסה להתעלם, כבר אינו נחשב כנוכח בארץ החיים. נעלם הוא ונבלע.
תורתנו הקדושה חידשה לנו חידוש גדול ועצום: צדיק אפילו במיתתו נקרא חי, ורשע אפילו בחייו נקרא מת, כי תורתו של הצדיק ומעשיו הטובים נשארים לעולם לדוגמה ולמשל. כך אמרו חז"ל על הפסוק (קהלת ט:ה) "כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה", וז"ל (ברכות יח.): "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים, שבמיתתן נקראו חיים... 'והמתים אינם יודעים מאומה' - אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים, שנאמר (יחזקאל כא:ל): 'ואתה חלל רשע, נשיא ישראל' [על צדקיהו המלך נאמר, כשעוד היה בחיים]. ואי בעית אימא מהכא: 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' (דברים יז:ו); חי הוא, אלא המת מעיקרא [שנחשב כמת עוד מקודם]"."

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן...וַיֵּעָלוּ, מֵעַל מִשְׁכַּן-קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם--מִסָּבִיב; וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם...וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ.  וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה


ונשאל, מדוע און בן פלת לא נענש ביחד עם עדת קורח דתן ואבירם?

חז"ל מספרים לנו בסנהדרין קט עמוד ב - קי עמוד א (תרגום כללי בסוגריים):

"אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מינה(שאלה אותו,מה יוצא לך מכל העניין?) אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא(אם משה הרב אתה תלמיד,ואם קרח הרב אתה תלמיד) אמר לה מאי אעביד הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו(און אמר לה ,ומה אעשה ?הרי הייתי עם קרח בעצה ונשבעתי עמהם) אמרה ליה ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו(אמרה לו ידעתי שכל העדה קדושים הם,ומתכוונת שלכן צנועים) דכתיב(שכתוב) (במדבר טז) כי כל העדה כולם קדושים אמרה ליה תוב דאנא מצילנא לך(אמרה לו שב ואני מצילה אותך) אשקיתיה חמרא וארויתיה(השקתה אותו ביין והשתכר) ואגניתיה גואי(השכיבתו בתוך הבית) אותבה על בבא וסתרתה למזיה כל דאתא חזיה הדר אדהכי והכי אבלעו להו (ישבה על השער ופרעה שערה וכל מי שבא לקרוא לו ראה אותה וחזר, ובנתיים נבלעה עדת קרח)"

ושם בהמשך כתוב "היינו דכתיב (משלי יד) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת ואולת בידה תהרסנה זו אשתו של קרח"


ובמדרש הגדול במדבר טז, לב כתבו:

"בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה במיטה. עמדה אשתו ואחזה במיטה ואמרה: רבון העולמים, כבר נשבע און בשמו הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם. שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה, אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן"

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


אֱמֹר אֶל-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת-הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה וְאֶת-הָאֵשׁ זְרֵה-הָלְאָה  כִּי קָדֵשׁוּ.  אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי-הִקְרִיבֻם לִפְנֵי-יְהוָה וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרֻפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ.  זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהוָה וְלֹא-יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה לוֹ


רש"י זצוק"ל כותב "ויהיו לאות - לזכרון שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו"


רמב"ן ורש"י כותבים פירוש יפה על טעם מה שכתוב "ביד משה" ונביא מדברי הרמב"ן זצוק"ל:

"כאשר דבר ה' ביד משה לו - כמו עליו על קרח, ומהו "ביד משה" ולא כתב "אל משה", רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו, ועל זה לקה עזיהו בצרעת:
ולפי פשוטו, ולא יהיה בלוע ושרוף כקרח וכעדתו, אך כאשר נעשה למשה בידו שלקה בצרעת. ויש פותרים, למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, כאשר דבר ה' ביד משה לאהרן שיהיו הוא ובניו כהנים ולא זר, לשון רש"י: "


ובעניין מה שלקה המלך עזיהו עיין דברי הימים ב פרק כו.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיִּלֹּנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמָּחֳרָת, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אַתֶּם הֲמִתֶּם, אֶת-עַם יְהוָה.   וַיְהִי, בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיִּפְנוּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן; וַיֵּרָא, כְּבוֹד יְהוָה.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.   וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם:  כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף.  וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם.  וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה.  וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת--מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח.  וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהַמַּגֵּפָה, נֶעֱצָרָה



הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בפירוש המכבי ישעיהו פרק א :יג כותב בעניין הקטורת:

"אני ציוויתי עליכם (שמות ל: א,ז): "ועשית מזבח מקטר קטרת... והקטיר עליו אהרן קטרת סמים". והכוונה היתה שהיא תסמל את כוונת כל הקרבנות, ריח ניחוח ונחת רוח לה'. וכמו שאמרו חז"ל (תנחומא, תצוה יד): "מכל קרבנותיהם איני רוצה אלא הריח, וכאילו אכלתי ושתיתי, שנאמר (במדבר כח: ב): 'את קרבני לחמי לְאִשַי, ריח ניחֹחי תשמרו'. תדע לך, שמזבח העולה שהיה לקרבנות היה נתון בחוץ, ומזבח הקטורת שהיה לריח, נתון בפנים". והקטורת באה לכפר ולמחול על חטאי ישראל, כמו שאמרו (תנחומא, שם טו): "'וכסה ענן הקטרת את הכפֹרת' (ויקרא טז: יג). מהו 'וכסה'? לשון מחילה הוא... אמר הקב"ה: מכל הקרבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטורת... ראה כמה חביב הקטורת, שע"י הקטורת נעצרה המגפה [בענין קורח], בשעה שאמר משה לאהרן (במדבר יז: יא): 'קח את המחתה ותן עליה אש... ושים קטרת... [ויתן את הקטרת ויכפר על העם]'... אמר הקב"ה: בעוה"ז ע"י קטורת הייתם מתכפרים, ואף לעתיד לבוא כן". והנה הריח הניחוח והמתוק של הקטורת מסמל את נחת הרוח שמקבל הקב"ה מישראל שעושה רצונו, ולכן אמר דוד (תהלים קמא: ב): "תכון תפלתי קטרת לפניך", וכן אמר שלמה (משלי כז: ט): "שמן וקטרת ישמח לב"."

ועיין שם עוד דברים מאד חשובים בעניין שהקב"ה לא רוצה שעבדותו תהפוך לפולחן שקר שבו מעורבבים רשע וטומאה עם קדושה וטהרה.


----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת:  אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ.  וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּה לֵוִי:  כִּי מַטֶּה אֶחָד, לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.  יט וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי, הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה.  וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ--מַטֵּהוּ יִפְרָח; וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי, אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם, עֲלֵיכֶם.  כא וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל-נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת; וּמַטֵּה אַהֲרֹן, בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.  וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֹּת, לִפְנֵי יְהוָה, בְּאֹהֶל, הָעֵדֻת.  וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.  וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ, אִישׁ מַטֵּהוּ


הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בפירוש המכבי ישעיהו א :ל מבאר דברים הנוגעים לפרשתנו בתוך ביאור לשון ציץ ופריחה:

"לשון "צץ" פירושה צמיחה ופריחה, וכן ראייה והסתכלות, כמו בפסוק (שיר השירים ב: ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלֹנות, מציץ מן החרכים". הציץ, העשב הזה שצץ ועולה, עולה רק ע"י בריאת הקב"ה ובהשגחתו. האדם שהוא צץ ופורח ועולה, עולה רק בהשגחת ה', שעומד ומסתכל ומציץ ומשגיח על הכל, אע"פ שאינו נראה, שהרי הוא עומד אחר כתלנו ומציץ מן החרכים, החלונות. ורק פתי ונבל לא יבין שאע"פ שאינו נראה, הוא המשגיח והקובע, ומה שהרשע צץ ופורח, הוא רק לשעתו, אבל בסופו של דבר כל מה שעולה חייב לרדת (ומשום כך קבע הקב"ה את כח המשיכה בעולם, כמוסר השכל, שהרי חוקי הטבע הם כנגד המוסר והבינה), וכל מה שצץ — נובל ומתייבש, נופל ומת. ובאמת, הקב"ה נראה לכל מי שמסתכל ומביט. כך נאמר (תהלים ח: ד,ה,י): "כי אראה שמיך מעשה אצבעֹתיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה; מה אנוש כי תזכרנו... ה' אדֹנינו — מה אדיר שמך בכל הארץ". ומה שהרשע צץ, הלא "בפרֹח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פעלי אָוֶן — להשמדם עדי עד!" (תהלים צב: ח). ויאמין היהודי בה' ובהשגחתו.
והכהנים, שמברכים את העם, ובית המקדש, ששם הכהנים עומדים, מסמלים את נוכחות ה' אע"פ שאינו נראה. וזאת הכוונה של הציווי לכהנים (במדבר ו: כג): "כה תברכו את בני ישראל", שעליו אמרו חז"ל (תנחומא, נשא ח): "אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. וכן הוא אומר (שיר השירים ב: ט): 'הנה זה עומד... משגיח מן החלונות...' — מבין אצבעות של כהנים; 'מציץ מן החרכים' — בשעה שפושטין כפיהם. לכן נאמר: 'כה תברכו את בני ישראל'". והכוונה היא, שהלא הכהנים מברכים את העם בגשמיות, כמו שאמרו בספרי (נשא, מ) על הפסוק "יברכך ה'" (במדבר ו: כד): "בברכה המפורשת בתורה, וכן הוא אומר (דברים כח: ג): 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה...'. 'יברכך ה'' בנכסים, 'וישמרך' בנכסים"; וחז"ל אומרים שכל פריחה וצמיחה והצלחה בעושר ובגשמיות, באות רק ע"י הקב"ה, שמציץ מבין החרכים ומשגיח, אע"פ שאיננו רואים אותו. רק כך יציץ האדם לעולם"

וממשיך קצת אח"כ:

"וכמו שהכהן מבשר את הברכה של ציץ ופריחה, כך גם ביהמ"ק גופא. כך אמרו חז"ל (תנחומא, שם ט): "'הנה מטתו שלִשלֹמֹה, ששים גבֹּרים סביב לה מגבֹּרי ישראל, כֻּלם אחֻזי חרב...' (שיר השירים ג: ז_ח)... 'הנה מטתו' — זה ביהמ"ק. ולמה נמשל ביהמ"ק למיטה? מה המיטה אינה אלא לפריה ורביה, כך ביהמ"ק, כל מה שהיה בתוכו היו פרין ורבין, שנאמר (מלכים א ח: ח): 'ויארִכו הבדים', וכן הוא אומר (דברי הימים ב ג: ו): 'והזהב זהב פרוָיִם' — שהוא עושה פירות". ודבר נפלא הוא זה, ואנו לומדים מכאן שביהמ"ק, שמסמל את השכינה בעולם, הוא מקור הפריה, הפריחה והציצה, הפרנסה, העושר והגדולה. הנה — אפילו דברים שאינם חיים אלא דוממים, צומחים ופורחים וצצים בביהמ"ק. כך אמרו חז"ל (יומא לט:): "למה נקרא שמו [של ביהמ"ק] 'יער', דכתיב (מלכים א י: יז) 'בית יער הלבנון'? לומר לך — מה יער מלבלב [מפריח], אף בית המקדש מלבלב, דאמר ר' הושעיא: בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק, נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן... ומהן היתה פרנסה לכהונה".
ואנו רואים את זה בפירוש בפרשת קרח, שהקב"ה עשה נס, ומטהו של אהרן, שהיה עץ יבש, פרח, שנאמר (במדבר יז: כג): "ויבֹא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן... ויֹצא פרח, ויָצֵץ ציץ...". הקב"ה שבר את הגאוה של קרח ושל דתן ואבירם, שבגאותם ידעו רק להציץ ולהפריח ריב ומחלוקת, כמו שנאמר (שמות ב: יג): "והנה שני אנשים עברים נצים", מלשון ריב, שצומח וצץ, וכמו (שיר השירים ב: יב): "הנצנים נראו בארץ". מתוך גאוותם, אנשים אלה בעטו בה' ורצו להתרומם, והקב"ה סימל את השפלת הגאים ואת הגבהת השפלים והמאמינים בו, על ידי זה שמקל, מטה פשוט של עץ שהיה בתוך אהל מועד, צץ ופרח. ויאמין האדם שרק בהשגחת ה' בא שגשוגו. אומר ילקוט שמעוני (שנז) על הפסוק: "וידעו כל עצי השדה, כי אני ה' השפלתי עץ גבֹה, הגבהתי עץ שפל, הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש" (יחזקאל יז: כד): "'השפלתי עץ גבוה' — זה קורח; 'הגבהתי עץ שפל' — זה אהרן, שנאמר 'והנה פרח מטה אהרן'... 'הובשתי עץ לח' — אלו נשיו של אבימלך... 'והפרחתי עץ יבש' — זו שרה" (כמו שכתבתי לעיל לגבי: "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה" — בראשית יח: יב). והרי כל זה נעוץ באמונה. ועל זה אומר סוף התנחומא שהבאתי לעיל (על ברכת כהנים וביהמ"ק ומשמעותם): "מהו ששים? אלו ששים אותיות שבברכת כהנים: 'כולם אחוזי חרב' — שכל אחת ואחת שמו של הקב"ה נזכר בו [כלומר, כל אות היא ברכה שנזכר בה שם ה']: 'יברכך ה'... יאר ה'... ישא ה'' (במדבר ו: כד_כו) [כלומר, הגבורים והנשק של ישראל, חרבם, הם אמונה בה']. 'איש חרבו על ירכו' (שיר השירים ג: ח)... — אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את יריכו, משכים והולך לבית הכנסת... ורואה הכהנים נושאין את כפיהם — החלום רע מתבטל ממנו". אם הקב"ה יכול להפריח עץ יבש ולייבש עץ לח, הכל בידו.
ודע שהעונש בא על הרשע הזה במדה כנגד מדה. מצד אחד, הוא תוצאה ישירה ממעשיו. ומצד שני, הוא בא עליו פתאום, מאחר שלא שמע לאזהרות. ושני הדברים הם בגדר "צץ" — מה שזרע עכשיו צץ, והוא גם צץ מהר. וזאת כוונת יחזקאל באָמרו (ז: י): "הנה היום, הנה באה יצאה הצְפִרָה ["עלה השחר של יום הרעה" — רש"י], צץ המטה, פרח הזדון". הכוונה היא: ברור לי שאחרי שנות אזהרה וחוסר עונש לרשעים (משום שהקב"ה ריחם עליהם ונתן להם הזדמנויות לחזור בתשובה), פתאום צץ ופרח העונש, המטה של הקב"ה להכות ולהעניש אותם. והשתמש בלשון "צץ" ו"פרח", כי העונש צמח ממעשיהם של הרשעים, שהם הביאו אותו על עצמם, והיא מדה כנגד מדה. ונ"ל שלא לחינם השתמש כאן במושג של מטה, אלא לומר כך: המטה שצץ ופרח, היינו המטה של אהרן, היה לכם לסימן שהקב"ה — אע"פ שאינו בגלוי — הוא שמדריך את העולם, אבל אתם לא רציתם לקבל פירות ופרחים מהעץ היבש, מהמטה הזה, ולכן תקבלו מהמטה עונש, מכות וגלות".


והרב בפירוש המכבי שמות ב:י מבאר העניין בתוך ביאור עניין הגמילה עיין שם וכותב: 

"כמו כן, במחלוקת קורח כתוב (במדבר יז:כג): "והנה פרח מטה אהרן... ויֹצא פרח, ויצץ ציץ ויגמֹל שקדים", ודרשו על זה חז"ל (במדבר רבה יח:כג): "ולמה שקדים... לפי שנמשלו ישראל בהם". ופירש רש"י (במדבר שם) את הטעם: "הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות". ונ"ל שבזה יש גם רמז שהגאולה תבוא לפתע פתאום, ברגע האחרון. זה גם סמל האמונה, כמו שאמר ירמיהו (א:יא-יב): "מקל שקד אני רֹאה ויאמר ה'... כי שֹקד אני [ממהר אני] על דברי לעשֹתו".
המעיין במקורות שהבאנו יראה שהגמילה הזאת קשורה כמה פעמים למטה, לחוטר. ועל מקל זה שפרח בשקדים, אמרו חז"ל (במדבר רבה שם): "ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק, ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח [ה"חוטר מגזע ישי"] במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי:ב): 'מטה עֻזך ישלח ה' מציון רדֵה בקרב אֹיביך'".
אם תעיין, תראה שהגמילה והפריחה מופיעות ביחד, והטעם הוא, שכמו שהפרח מבשיל עד שהוא צומח ונגמר, כך הילד צומח ומבשיל עד שהוא נגמל. וכן מצינו שנקראו ענפים "יונקותיו" (עיין הושע יד:ז). וגם הגאולה תהיה כצמח: "אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה" (שם:ו).
יש עוד דמיון בין הגאולה למעשה קורח: הגאולה תבוא להכרית את גאות הגוים, וגם אצל קרח היתה גאוה. וכן אמר דוד (תהלים קלא:א-ב): "...לדוד, ה', לא גבה לבי... אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמֻל עֲלֵי אמו...". וגם מסיבה זו, "נאה" לדוד לברך.
הגמילה היא גמול של שכר ועונש גם יחד, וכן הכוס הנישא הוא גם לרעה ולעונש. כך אמר הושע (א:ו-ח): "ותהר [אשת הושע] עוד ותלד בת ויאמר [ה'] לו: קרא שמה לא רֻחמה, כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשֹא אשא להם [את עונשם]. ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלקיהם, ולא אושיעם בקשת ובחרב ובמלחמה בסוסים ובפרשים, ותגמֹל את לא רֻחמה".
גאולת ה' תבוא מאת ה' כגמול ממנו, ואילו מי שנשען על כח אדם ואינו בוטח בה', יפול. ולזה רמז ישעיהו (ל:ו-ז), אחרי שגער בישראל ששלחו למצרים לעזרה: "ועל דַבשת גמלים אוצרֹתם [שמים ישראל להביא את כספם למצרים כשוחד לבקש עזרה]. על עם לא יועילו, ומצרים הבל וריק יעזֹרו". במקום להבין שהגמל והדבשת שלו מסמלים את כריעת הברך ואת הכפיפה לה', כפי שאמרנו, אתם משתמשים בו לבקש עזרה מהגוים".

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ותודה לחבר הפורום היקר hebraic על העבודה הקשה על פוסט זה  :old_afro:

תפריט

[0] אינדקס הודעות