בס"ד שהשם ישמרנו ויעזרנו
פרשת בהעלותך
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן--אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ
הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק יראת השם בתוך ביאור חשיבות יראת השם מסביר שתורה ללא יראת שמים היא חסרה את העיקר ונביא מדבריו המתקשרים למהות סיבת המנורה:
"שלמה בנו (משלי א:ז): "יראת ה' ראשית דעת...". הראשית, הדבר הראשון שצריך להיות בחכמת האדם ובדעתו ושלמה המלך, החכם מכל אדם, סיים את ספרו הגדול ספר קהלת בחכמה ובעצה ובתבונה זו: "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו חז"ל (שבת ל:): "מאי 'כי זה כל האדם'? אמר רבי אלעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר:... לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה". דברים גדולים לימדונו חז"ל: שכל מטרת העולם היא רק כדי שהאדם ידע את ה', ודבר זה גם יכניס לתוכו יראה ואימה, ובזה ישעבד את האנוכיות ואת הגאוה שבו, ויקבל עליו עול מלכות ה'; וזה כל האדם, כל סיבת בריאתו. ומשום כך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיא:י): "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם". ועוד אמר (שם קיב:א): "הללוי-ה, אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד". וכן אמר כדי שיבין מה תפקידו ולאן הוא הולך, הוא יראת ה', שעבוד האנוכיות וקבלת עול שמים. אם זכה לזה, כל העולם שלו, ובלי זה - מוטב שלא נברא. ובלעדיה החכמה אינה אלא גאוה וקרדום לחפור בו, ואפילו תורתו אין לה הקדושה והענוה והטהרה שבלעדיהן אינה תורה. וכך אמרו חז"ל (יומא עב:): "מאי דכתיב (משלי יז:טז): 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין'? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים". והכוונה ברורה. וכי רצה הקב"ה סתם חכמה וגאונות בתורה, וכי צריך הוא פלפולים וסברות מבריקות ומתוחכמות? הרי כל החכמה שלו, וכמו שאין הוא צריך לאורה של המנורה כך אין הוא צריך לחכמת הת"ח. וכמו שאמרו חז"ל (שמות רבה לו:ב): "לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם", כך כאן, אין הקב"ה צריך את התורה, אלא לטובת בשר ודם נתנה להם כדי שישעבדו את האנוכיות שלהם וידבקו בו, ואם אין יראת שמים, הופכת התורה לסתם חכמה ומוטב שלא ילמדו אותה, ח"ו"
ועיין שם.
ובפירוש המכבי ישעיהו פרק א:טז הרב מביא בתוך ביאור עניין ה'זַכות' שאדם צריך לשאוף אליה ולהטהר ולהזדכך דברים שמתקשרים לעניין המנורה:
"כמו כן, המנורה שבאה לסמל אור ואש, את אור התורה וההדרכה ואת אש היסורים ומסירות הנפש, הודלקה על ידי "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כז: כ; ויקרא כד: ב). והשמן למאור היה כולו זך מהכתישה הראשונה, כמו שאמרו חז"ל (מנחות פו.): "הראשון [הכתישה הראשונה] למנורה, והשאר למנחות". וכן אומר התנחומא (תצוה ד): "לא שאני צריך לאור בשר ודם הזהרתי אתכם על הנרות, אלא שתדעו מה חיבתכם לפני... לא שאני צריך לנר אלא 'ויקחו אליך' (שמות כז: כ), בשבילך" — להאיר לך"
ועיין שם.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קַח, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְטִהַרְתָּ, אֹתָם... וְהִבְדַּלְתָּ, אֶת-הַלְוִיִּם, מִתּוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ לִי, הַלְוִיִּם... כִּי לִי כָל-בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: בְּיוֹם, הַכֹּתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם, לִי. וָאֶקַּח, אֶת-הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל-בְּכוֹר, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל...זֹאת, אֲשֶׁר לַלְוִיִּם: מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד
עיין בתוך מה שהבאנו בעניין הכהנים בפרשת אמור.ומה שהבאנו בפרשת במדבר בעניין שלא יכריתו את שבט משפחות הקהתי.ובפרשת נשא בעניין כל הבא לצבוא צבא.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן--לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח, בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ--בְּמֹעֲדוֹ; כְּכָל-חֻקֹּתָיו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו, תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ
פסח
בקשר למהות קרבן הפסח,ראוי לעיין במהות הפסח הראשוני,השה שבני ישראל נצטוו לשחוט במצרים,ששמו את דמו על משקופי בתיהם והשם פסח על בתיהם בהכותו כל בכור בארץ מצרים.
הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק מסירות נפש כותב:
"וכן ראינו במצרים, שהקב"ה דרש מבני ישראל בטחון מלא כדי לקדש את שמו בעולם, וכך ציוה להם (שמות יב:ג,ו-ט): "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבַיִם; ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף... ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו; אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו".
כל המצוה הזאת של קרבן פסח במצרים, עניינה בטחון בה' וקידוש שמו מול סכנה איומה ונוראה. הרי השה היה אליל מצרים, "יראתו", פולחנו וקדוש לו, ואפשר לתאר את זעמם כאשר ראו איך לוקחים בני ישראל את אלילם, ומבזים אותו בקשירה למִטה מהעשירי בחודש ועד לי"ד בחודש, ואחר כך שוחטים אותו ואוכלים אותו בחגיגיות. על פי כל כללי ההגיון היו צריכים המצרים לעלות על בני ישראל ולחסלם. יתבונן כל אחד מישראל השוהה בגלות, מה היו עושים הגויים לישראל הגרים בארצותיהם תחת שלטונם, אילו היו מבזים בפרהסיה את אמונתם? אך דוקא אמונה ובטחון אלו דרש הקב"ה מבני ישראל - אמונה ובטחון שהוא יוכל להגן עליהם מפני אויביהם ושונאיהם. וז"ל המכילתא (בא, מסכת דפסחא ה): "'והיה לכם למשמרת' (שמות יב:ו) - למה נאמר? לפי שנאמר (שם:כא): 'משכו וקחו לכם צאן' וגו', אמרו לו ישראל למשה רבינו, 'הן נזבח את תועבת מצרים [לעיניהם ולא יסקלונו]' (שם ח:כב)? אמר להן: מן הנס שהוא עושה לכם במשיכתו [כלומר, בבזיון שאתם עושים לאלילם במשיכה וקשירה לארבעה ימים, והם לא יוכלו לעשות כלום], אתם יודעים מה בשחיטתו". וכן אמרו חז"ל (לקח טוב, שמות יב:ו): "'והיה לכם למשמרת' - לפי שהיו ישראל במצרים מניחין את המילה, כדי למצוא חן בעיני המצריים, לפיכך 'הפך לבם לשנוא עמו' (תהלים קה:כה). כיון ששחטו את פסחיהן היו המצריים חורקין עליהם שיניהם, ולא היו יכולין לומר כלום, כי נפל פחדם עליהם. מיד אמר להם משה רבינו: 'וכל ערל לא יאכל בו' (שמות יב:מח). אמרו, מה נעשה אם נניחנו שלא לקיים מצות הקב"ה, הרי המצריים הורגים אותנו על ששחטנו את תועבותם. מיד מלו כולם, והיה מתערב דם פסחיהם ודם הברית, לקיים מה שנאמר 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי' (יחזקאל טז:ו) - דם מילה ודם פסח".
וכן במדרש הגדול ובמכילתא דרשב"י (שמות שם): "'והיה לכם [למשמרת]'... שיהיו קשורין בכרעי המטה ומצריים נכנסין ורואין אותן ונפשם יוצאה שהיו יראים [עובדים] לטלאים, וכן הוא אומר (שמות ח:כב): 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'". וכן בפסיקתא דרב כהנא (פרשת החודש דף נה): "מלמד שהיו קשורים לכרעי מטותיהם של ישראל מבעשור, והיו המצריים נכנסין ורואין אותם, ונפשם פורחת מעליהם. רבי חייא בריה דרב אדא דמן יפו אמר: 'משכו וקחו לכם צאן [למשפחותיכם]' (שם) - שיהא כל אחד ואחד מכם מושך אלוהות של מצרים ושוחטו לפניו [לפני המצרי], ודרגיש ליה ימלל [כלומר, מי שרגיש וכועס, ידבר]".
ולזכר הבטחון וקידוש השם הזה, ובזכותו, קרע להם ה' את הירדן, וזכותו עמדה להם בימי המן, שכל אלה היו סמלי בטחון בה'. וז"ל פסיקתא דרב כהנא (שם): "לקיחתו [של השה] עמדה להם בירדן, ואכילתו עמדה להם בימי המן". יתר על כן: הקב"ה קבע את תהליכי קרבן הפסח לזכר הבטחון הגדול ביותר שהיה יכול להיות - נכונות אברהם אבינו לשחוט את בנו יצחק בעקדה. וז"ל מדרש חדש על התורה (רכ, מובא בתורה שלמה שמות יב:ו, אות ע): "כשם שעשה באברהם אבינו, שאמר לו (בראשית כב:ב): 'קח נא את בנך', קשר לו את האיל מאותה שעה [כלומר, כאשר ראה הקב"ה שאברהם אבינו מוכן לבטוח בו ולשחוט את בנו, כבר הכין את האיל במקום יצחק וקשרו], ונתאחר ג' ימים, שנאמר (שם:ד): 'ביום השלישי'. לפיכך אמר להם הקב"ה: הקדימו אתם וקִשרו את הפסח מבעשור, כדי שתהיו נזכרין לפני כאבותיכם...". הרי, שהבטחון האמיתי בהקב"ה על ידי עם ישראל, קשור אך ורק במסירת נפש מול סכנת המוות.
דבר זה מתבטא גם במה שציווה ה' לתת את דם השה על שתי המזוזות ועל המשקוף, שיש בזה מחלוקת אם נתנו מבפנים או מבחוץ, כמו שמצאנו במכילתא (שם ו), שרבי ישמעאל ורבי נתן מפרשים שנתנו את הדם מבפנים, בבית, אך רבי יצחק חולק וז"ל: "לעולם מבחוץ כדי שיהו המצריים רואין ומיעיהן מתחתכין". ויונתן תירגם לפי רבי יצחק, וז"ל (שמות יב:ז): "ויסבון מן דמא ויתנון על תרין סיפייא ועילוי מסקופא עלאה מלבר". וכל זה להגדיל את בטחוננו בהקב"ה כאשר היינו מתגרים במצרים.
זאת גם הסיבה לאופן האכילה שציוותה עליה התורה (שמות יב:ט): "אל תאכלו ממנו נא... כי אם צלי אש", כמו שמסביר הזהר (ח"ב יח., בתרגום עברי): "'ובאלהיהם עשה ה' שפטים' (במדבר לג:ד)... אמר רבי אלעזר: אלוה של מצרים שה היה, וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש כמה דאת אמר (דברים ז:כה): 'פסילי אלהיהם תשרפון באש', כדי שיהא ריחו נודף. ועוד 'ראשו על כרעיו ועל קרבו' (שמות יב:ט)...". וז"ל דעת זקנים מבעלי התוספות (שמות שם): "פירש ראב"ע, דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים - ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה - ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת - ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'".
הכלל ברור: הקב"ה רצה לקבוע לישראל את היסוד של בטחון בו מול כל כח בשר ודם שבעולם; שאין כח בעולם שיכול לעמוד נגד ישראל כשעושה את רצונו של מקום, ושאין לפחד כלל מהגויים, ולא משום מלך ומלכות ולוּ החזקים ביותר. בטחון בה' מורכב משני חלקים: האחד, שהקב"ה הוא כל יכול ואין דבר היכול לעמוד בפני רצונו; השני, שחייבים להאמין בו ולהשליך רק עליו את יהבֵנו, ואסור באיסור האיסורים לסמוך על בשר ודם. וז"ל רבינו בחיי בכד הקמח (ערך בטחון): "ומענין הבטחון - שלא יבטח באדם כלל. ויֵדע באמת כי אין בשר ודם יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור ה' יתברך, כענין שנאמר: 'ארור הגבר אשר יבטח באדם' (ירמיהו יז:ה), וכתיב: 'ברוך הגבר אשר יבטח בה'' (שם:ז), וכתיב: 'חִדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא' (ישעיהו ב:כב). ואין בשר ודם יכול להצילו או להרע לו, כענין שאמר דוד ע"ה: 'באלקים בטחתי לא אירא' וגו' (תהלים נו:יב), וכתיב: 'ה' אורי וישעי ממי אירא' (תהלים כז:א)"
בצופה ומנהיג ,"אמונה - שחיטת הע"ז",משוכתב משיעור הרב:
"על כן אודך בגויים ה' ולשמך אזמרה" (תהלים יח:נ) - דוד המלך קובע כלל: התפקיד המרכזי של כל יהודי הוא להודות ולהלל לה', ובכלל להפיץ את שם ה' בעולם. "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא) - שהכל ידעו את ה'. הבעיה היא איך היהודי יספר את תהילת ה' כאשר הוא עצמו אינו בדיוק מאמין. עניין סיפור תהילתו הוא לפרסם שהוא כל יכול. "אמרו בגויים ה' מלך, אף תכון תבל בל תמוט, ידין עמים במישרים" (תהלים צו:י(. אדם אינו מסוגל להלל לה' אלא אם כן הוא עצמו מבין ומאמין. לכן הקב"ה מההתחלה ניסה להחדיר בנו את האמונה בו, עוד במצרים. בפרשת בא, בקרבן פסח, ב"טקס" המרכזי של שחיטת השה, דווקא שם הקב"ה עומד על זה שהוא יקבע על ידי אותו שה את האמונה בו ללא פקפוקים.
ואכלו את הבשר בלילה הזה..." (שמות יב:ח). השה היה האליל של הגויים, וכשה' שופט אומה, הוא נפרע קודם מאלוהיה, ולכן הוא מתחיל להשפיל את האליל - השפלת העבודה זרה תוביל למחיקתה, תוציא מלב העובד אותה את האמונה בה. אם אנו רוצים לבטל רעיון שקר של עבודה זרה, צריך להשפיל אותו, כמו שאת רוממות ה' צריך לפאר ולשבח. כשקורה ח"ו להפך, כשאנו מושפלים, הגויים אומרים: "איה נא אלוקיכם" (תהלים קטו:ב).
ארבעה ימים קודם השחיטה, נצטוו ישראל לקחת את השה, האליל של המצרים, אשר בארצם הם ישבו כמיעוט, חלשים ועבדים. הקב"ה אומר: עכשיו אני רוצה להשפיל את האליל, ולכן אני מצווה לקשור את האליל למיטה. עובר המצרי ושואל: מה זה? ועונים לו: תרגע, בעוד ארבעה ימים אנו שוחטים אותו ואוכלים אותו. נתאר לעצמנו את התגובה של העם כשמשה בא ואומר להם את זה - פחד. אך ה' אומר שכך זה צריך להיות: אנו חייבים להשפיל אותם כי רק כך אנו יכולים לרומם את שם ה'. ובזה מוכח כי השה, האליל, אינו כלום, ורק לה' יש כח ומשמעות.
"צלי אש" - לא נא, לא מבושל בתוך קדירה - זה חייב להיות בגלוי. זה גם חייב להיות שלם, לא חתוך בצורה שלא ידעו מה זה, אלא "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב:ט). פירש דעת זקנים: "דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים - ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה - ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת - ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'". "תורה שלמה" מביא כתב יד של הרמב"ם בהלכות פסחים (פרק ח) כך: "טעם למה ציוה לנו ה' יתברך אכילת בשר פסח צלי, מצאתי כתוב: שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמם של מצרים, שידעו שאנו אוכלים את יראתם. ומה שציוונו לאוכלו צלי אש ראשו על קרבו וכרעיו, למה ליה? שיהא ניכר לעיניהם של מצרים, ולא הצילו עצמם מהשחיטה, וכל זה דרך ביזיון ליראתם של מצרים". קשה להאמין באליל כשהוא במצב של ביזיון. ולכן, להבדיל, אצלנו בשואה, הרבה עזבו את האמונה. ההשפלה גורמת לחוסר אמונה. אמונה היא יסוד היהדות.
ולכן צריך להסתכל במעשי אבותינו - מעשה אבות סימן לבנים. אנו שמים דגש על לימוד התנ"ך כי אנו רוצים להבין את מעשי אבותינו. אנו צריכים לשים אותם לנגד עינינו, כי הם הדוגמה האמיתית להנהגה שה' רוצה. ההנהגה הרצויה היא רק כשהעם והמנהיג חיים בארץ ישראל, עם נורמלי, לא עם בגלות מלא תסביכים ופחד מהגוי. בארץ ישראל אפשר להינצל מהתסביכים, מה שאין כן בין הגויים. האמת צמחה דווקא מתוך הגדולים השפויים שחיו כאן בארץ, ודווקא מאנשים אלה רואים לטוב או ללא טוב את הרעיון היהודי - ובמיוחד האמונה. אין יהודי "דתי" שלא יגיד לך "אני מאמין". כביכול, כולם מאמינים. אבל למעשה הם אינם כולם מאמינים".
ועיין שם עוד ובצופה ומנהיג "פסח / אמונה".
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בְיוֹם, הָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, כִּסָּה הֶעָנָן אֶת-הַמִּשְׁכָּן, לְאֹהֶל הָעֵדֻת; וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל-הַמִּשְׁכָּן, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ--עַד-בֹּקֶר. טז כֵּן יִהְיֶה תָמִיד, הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ; וּמַרְאֵה-אֵשׁ, לָיְלָה. יז וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן, מֵעַל הָאֹהֶל--וְאַחֲרֵי-כֵן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּבִמְקוֹם, אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן--שָׁם יַחֲנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
הענן מסמל כמה דברים חשובים ובתוכם את התורה, הרב כתב בפירוש המכבי שמות קטעי פירושים יז:ח-ט
"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.... וז"ל רש"י: "צא מן הענן והלחם בו [בעמלק]". כלומר - צא מאהל מועד ומענני הכבוד ששם אתה יושב ולומד תורה בהתמדה, ולך להילחם, כי בשעה שקמים שונאים על ישראל, מלחמת מצוה היא, ולא עת תלמוד תורה היא"
כמו כן הענן מסמל את האמונה של הצדיק, הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד בפירוש המכבי שמואל א ט:יב:
"יש [ביתו של הרואה נמצא כאן] הנה לפניך, מהר עתה, כי היום בא לעיר... הרד"ק מביא: "יש בו דרש (פסיקתא דרב כהנא, פרשת פרה, דף לח: ): אמרו לו: תראה הענן קשור על פתחו...". ענין הענן הזה מעניין, שהרי גם כשהלך אברהם לעקידת יצחק, ראה ענן קשור על ההר, וענן היה גם קשור על פתח אהלה של שרה ונעלם כשמתה עד שרבקה באה. ונראה לי שזה סימן האמונה של הצדיק, שעל אף שיש ענן וחושך, והוא אינו רואה את האור, בכל זאת הוא מאמין. כך כתוב (שמות יט: ט): "...הנה אנכי בא אליך [בסיני] בעב הענן...". וכתוב (שמות כ: יח): "ויעמד העם מרחֹק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" — הענן הוא חושך וערפל, ובכל זאת הנביא ניגש אליו, על אף שהעם עומד מרחוק מחוסר אמונה."
ובאור החיים הקדוש זצוק''ל מסביר את עצם סיבת איזכור הנהגות הענן כאן:
"כל ימי וגו' ובהאריך - בא הכתוב לסדר כל בחינת הנהגות הענן וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה'. והתחיל בענין אריכות זמן החניה, ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו, פירוש יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו... והוסיף לומר ובהאריך וגו', לומר שאפילו יאריך כל כך ימים רבים אף על פי כן יחנו. ואומר ושמרו וגו', לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו' עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך, אלא לצד שמירת דבר ה'. והוא אומרו ושמרו וגו' הגם שהם ימים רבים. ואומרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו לשלול בחינת החושב, כאלו אמר ולא יחפצו ליסע. (במדבר ט יח)"
ועיין בפירושי התורה של הרב דון יצחק אברבנאל זצוק''ל והרמב"ן זצוק"ל שמפרשים גם כעין זה.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף--מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ, בָּהֵן--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם-בְּאַחַת, יִתְקָעוּ--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. ה וּתְקַעְתֶּם, תְּרוּעָה--וְנָסְעוּ, הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים, קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית--וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל, אֶת-הַקָּהָל--תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת; וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם--וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם--וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם
דבר מעניין מלמדנו בעל הטורים זצוק''ל בעניין החצוצרות:
"שתי חצוצרות. כנגד אברהם ויעקב שעשו מלחמה באומות ונצחום''
הרב מאיר כהנא זצוק''ל הי''ד בפירוש המכבי ישעיהו א:יד בתוך ביאור שהשם יתברך מואס באסיפות לשם מצוה (חודש,מועד וכו') שבאים עם רשעות ואי היזכות מהעוול כתב:
"והעונש הוא מדה כנגד מדה: הפכתם את חודשיכם ומועדיכם לתועבה ולצביעות, ולכן אביא עליכם את האויב שיחריב את ארצכם ויגזול את העושר שרכשתם ע"י גזל ועושק הדל, וזה במקום הבטָחָתי (במדבר י: ב,ט_י): "עֲשֵה לך שתי חצוצרֹת כסף... וכי תבֹאו מלחמה בארצכם על הצר הצֹרר אתכם והֲרֹעתם בחצֹצרֹת ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאֹיביכם. [ובאותם חצוצרות שיעלו לכם לישועה מהאויב, תריעו גם בחגיכם: ] וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשֵכם ותקעתם בחצֹצרֹת על עֹלֹתיכם... והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם...". כלומר, תִּקעו על העולות של צדק ויושר שהבאתם, ובזה תגידו: הנה, לא פרקנו עול, אלא בקבלת עול מלכות שמים הבאנו את העולה כדי שנתעלה; ועתה שא את חטאינו ושא את פניך אלינו. אבל בגלל חטאותיכם, שנשאתם לשוא נפשי ופרקתם עול בצביעות ובשקר ובמרמה, לא תעלו לבית ה' ברצון ה' אלא תרדו. וכן נאמר (תהלים כד: ג_ד): "מי יעלה בהר ה'... אשר לא נשא לשוא נפשי". הקב"ה רוצה שעבוד מלא ודבקות מלאה של: "צמאה לך נפשי" (תהלים סג: ב), ואז, כאשר: "אליך ה' נפשי אשא" (שם כה: א), יהיה הקב"ה מוכן לשאת לכם פנים ולשאת את חטאכם, ואז תראו בישועת ה' כאשר הוא ישא נס על ההרים, כמו שכתוב (לקמן יח: ג): "כל יֹשבי תבל ושֹׁכני ארץ, כנְשֹׁא נס הרים תראו"
עוד בפירוש המכבי דברים לא:כח מביא הרב שהחצוצרות סמל מלכות ראה שם.
ובצופה ומנהיג בשיעור המשוכתב ' מנהיג / ענווה וחצוצרה' הרב פונה לתלמידי הישיבה ואומר:
"הרמב"ם בהלכות תענית (א:א) פסק: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור", ומצווה לעשות חצוצרות להקהיל בהם את העם - על כל צרה מריעים בחצוצרות. כתוב בספרי (פרשת בהעלותך פיסקא עב): "למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו' (במדבר ט:כ,כד). שומע אני, הואיל ונוסעים על פי הדיבור וחונים על פי הדיבור, יכול לא יהיו צריכים חצוצרות? תלמוד לומר עשה לך [וגו'], מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה', צריכים חצוצרות". אף על פי שנוסעים וחונים על פי ה', מכל מקום עם ישראל צריך חצוצרות שיעוררו אותו.אתם החצוצרות של עם ישראל. אם יש בעיה, אתם קמים כמו חצוצרות. "וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות" (במדבר י:ט) - אתם מתריעים נגד אויב, אבל אתם נוסעים וחונים על פי ה' תמיד. ותעשו את זה במסירות נפש ובקידוש השם.
אנו הקמנו את הישיבה כדי שתהיה סמל לרעיון היהודי האמיתי. בעז"ה אתם תהיו המחנכים, הרבנים של כל עם ישראל, אתם תהיו המנהיגים - החצוצרות. והעיקר: על פי ה', בהבנה שאנו גם גדולים וגם קטנים - שילוב גאווה של תורה עם שפלות של תורה.
סיימנו שנה ראשונה של הישיבה. מי ייתן שנראה מאות ואלפים שיצאו מהישיבה עם הרעיון האמיתי. אל תיראו ואל תפחדו מאף אחד. אין בשר ודם שכדאי לפחד ממנו, אבל צריך תמיד לפחד מהקב"ה - חזקו ואמצו!"
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה יְהוָה, וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיך וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה יְהוָה, רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל
ספרי, בהעלותך פד:
"'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום"
הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק הגאולה האדירה בידינו:
"הקב"ה מתאווה לבטחון זה, שיביא את ישראל לבידוד ולהסתמכות רק על הקב"ה. זה יפתח בפניו את שערי קידוש השם, ויביא אותו חיש מהר לצעוד בנקמה וחרון אף נגד הגוים, להושיע את ישראל ולמלוך על כל העולם כולו. ואוי לנו שאין אנו מבינים כמה הגאולה בידינו, וכמה הקב"ה, כביכול, גם הוא בידינו. הפסוק אומר (קהלת ח:ד-ה): "באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה; שומר מצוה לא יֵדע דבר רע". ואמרו על זה חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים פג, תתלב): "'אלקים, אל דָמי לך, אל תחרש ואל תשקוט א-ל' (תהלים פג:ב) - זה שאמר הכתוב: 'באשר דבר מלך' וכו' -הצדיקים אומרים להקב"ה מה תעשה. אומרים לו 'קום', והוא קם, שנאמר: 'קומה ה'' (במדבר י:לה); אומרים 'שוב', והוא שב, 'שובה ה' רבבות אלפי ישראל' (שם:לו); אומרים לו 'אל תישן' - 'עורה למה תישן' (תהלים מד:כד) - והוא מתעורר, שנאמר (שם עח:סה): 'ויקץ כישן ה''; 'אל דמי לך' - והוא שומע, שנאמר (ישעיהו מד:כו): 'מקים דבר עבדו'. וכן ישעיהו אומר (שם סב:ו-ז): 'המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ'". זהו יסוד עצום זה בגאולת ישראל, ואלמלא חז"ל אמרוהו אי אפשר היה לאומרו: הצדיק - מי שמאמין, שבוטח בהקב"ה בבטחון תמים ושלם בכך שהוא משליך מעליו כל פחד בשר ודם ומוכן לעשות מצוות שיביאו לבידוד ול"בדד" - מכריח, כביכול, את הקב"ה להתעורר ולהביא את הגאולה. משום כך, סיים דוד המלך ע"ה את הפרק דלעיל, בפסוק (תהלים פג:יט): "וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ".
ואם תשאל, מדוע מאפשר הקב"ה לבשר ודם לגזור עליו? הסיבה פשוטה: הרי הקב"ה רוצה ומתאווה לקדש את שמו המחולל יום יום ע"י הגוים, אלא שהוא דורש מישראל לקדש את שמו תחילה ע"י אמונה ובטחון תמימים ושלמים. והבטחון שהוא דורש הוא דוקא אחיזת ישראל במצוות מסוכנות ומפחידות שגורמות לישראל להיות בבידוד, לבד, מול הגוים, שרק זה מוכיח את אמיתות הבטחון. אז, כאשר יקדשו ישראל את השם בבטחון תמים ושלם המוכיח שהם בוטחים רק בהקב"ה, יֵצא הקב"ה בחרון אפו ובנקמתו נגד הגוים המחללים את שמו, ובכך הוא יושיע גם את ישראל וגם את עצמו, כביכול.
אם כן, מעשי בטחון תמימים ושלמים מקדשים שם שמים, מוחקים את חילול השם הנורא הנעוץ בפחד מהגוים, ומכשירים את הדרך לגאולה הנהדרת של "אחישנה". מה הם, איפוא, המעשים האלה? הנני מונה אותם, ידידי, ותחרוט אותם על לוח לבך ותזעקם בראש חוצות לעם ישראל, בטרם יפקוד אותנו, ח"ו, עונשו הגדול והנורא של הקב"ה"
ועיין שם.
ועוד בעניין הקימה,באור הרעיון פרק נקמה:
"כי כאשר נעשה עוול בעולם, והרשעות ומלכות הזדון שולטות וחומסות ומדכאות את הצדיק והנקי, אך טבעי לאדם להרהר ולשאול את הקב"ה, אַיכָה! בתקופה של הסתר פנים, צצים הספק והכפירה ח"ו, כמו שכתוב (דברים לא:יז): "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואין נראה מה שפירשו רוב המפרשים, שמדובר כאן בחזרת ישראל בתשובה, שהרי א"כ קשה, מדוע מיד כתוב שוב "ואנכי הסתר אסתיר פני?" אלא הפירוש הוא, שישראל יפרש את חוסר נוכחותו של הקב"ה לא כהסתר פנים בכוונה, אלא כעדות כביכול שהוא אינו מסוגל לעזור או אינו קיים, ח"ו. נצחון הרשע הוא חילול השם הנורא ביותר, כי מנצחון הרע והרשע, משתמעות תבוסתו או אי-יכולתו של הקב"ה ח"ו. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מד:כג-כה): "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, עורה למה תישן ה', הקיצה אל תזנח לנצח, למה פניך תסתיר...".
לכן, כאשר הקב"ה אכן שם קץ להסתר פניו ואכן מתעורר, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים עח:סה-סו): "ויקץ כישן ה', כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור, חרפת עולם נתן למו", כאשר אכן נוקם הקב"ה את נקמת עמו ואת נקמתו שהן אחת, בנקמה זו ובנצחון זה הוא מקדש את שמו, בזה שהוא מוכיח לעולם שאכן יש אלקים בישראל, שהוא חי וקיים. כי נצחון העוול והרשעות הוא הוכחה לכאורה להעדרו מן העולם ח"ו, ואין חילול השם גדול מזה, ואילו נצחון הקב"ה ונקמתו על אויביו הרשעים מוכיחים לעולם שאכן "יש אלקים שופטים בארץ!"
רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר - ולמעשה מחייה - הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה (במדבר יד:יא-יב): "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי... אכנו בדבר ואורישנו", טען משה בפניו (שם:טו-טז): "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם". ואמרו על זה חז"ל (ברכות לב.): "'מבלתי יכולת ה'...' אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל". והקב"ה הודה לו ואמר (במדבר שם): "ואולם חי אני", ואומרים על כך חז"ל (ברכות שם): "מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: משה, החייתני בדבריך". אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם, נצחונם של הגוים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם - כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך (שופטים ו:יג): "בי אדוני, ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו...". ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגוים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה.
גדולה נקמה כי היא מחייה את ה', היא מוכיחה את קיומו, היא משפילה גאים רשעים, כדי שהצדיקים והעולם ישמחו ויכריזו (תהלים נח:יב): "אך פרי לצדיק, אך יש אלקים שופטים בארץ!" ובענין זה אמרו חז"ל (תנחומא, מטות ד): "משה מתאוה לראות בנקמת המדינים קודם שימות והיה מבקש מן הקב"ה על כך שיראם בעיניו, ועליו נאמר (תהלים נח:יא): 'ישמח צדיק כי חזה נקם'". "משה מתאוה" כתוב כאן, לא רק רוצה או חפץ או מקוה, אלא מתאוה, כלומר, תאוות הצדיק היא לראות בנקמת הרשע, כי אז רואים ש"יש אלקים שופטים בארץ".
לעומת זאת, מי שמרפה מנקמה באויבי ישראל, למעשה מוותר על נקמת הקב"ה, שהרי מי שקם נגד עם ישראל, למעשה קם כנגד אלקי ישראל, בזה שהוא מראה שאינו חושש שהקב"ה יעניש אותו. כך אמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "'וידבר ה' אל משה לאמר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים... וידבר משה אל העם לאמר: החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין' (במדבר לא:א-ג). להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". כלומר, הקב"ה אמר למשה לנקום את "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה'", להודיענו שהיינו הך. ועוד אמרו חז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "'קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך' (במדבר י:לה), וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום". וכן (ספרי, מטות קנז): "אמר להם [משה]: לא נקמת בשר ודם אתם נוקמים, אלא נקמת מי שאמר והיה העולם, שנאמר (נחום א:ב) 'א-ל קנוא ונוקם ה''".
"נקמה" באה מהשורש "קום", והקימה היא היפוכה של הנפילה, כמו שנאמר (משלי כד:טז): "כי שבע יפול צדיק וקם", וכן (מיכה ז:ח): "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי, קמתי", וכן (עמוס ה:ב): "נפלה לא תוסִף קום בתולת ישראל" (ועיין ברכות ד: איך הסבירו פסוק זה בא"י). ושונאי ישראל נקראו "קמים", כמו שנאמר (שמואל ב כב:מט): "ומוציאי מאויבי ומקמי תרוממני", וכן (תהלים מד:ו): "בך צרֵינו ננגח, בשמך נבוּס קמינו". כל זמן שהאדם בנפילה לפני אויביו הקמים עליו, הרי הוא בשפלות ועליו להתעורר ולקום. על כן, במלכות המנצחת ומצליחה נזכר המושג של קימה, כמו שנאמר (שמואל א כד:כ): "וקמה בידך ממלכת ישראל". וכאשר ישראל בגלות ובשפלות ובנפילה, כביכול גם הקב"ה כך, ומשום כך עליו לקום כביכול ולהתנקם מאויביו, מקמיו, שהם אלה שקמו נגד ישראל, כמו שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה ו): "שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקב"ה". ולכן הנקמה חייבת להתחיל בקימה, והיא שיא הקימה מהנפילה.
משום כך, פעמים אין ספור קוראים אנו להקב"ה לקום כביכול. כך אומר הפסיקתא רבתי (לא): "'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שְכֵחָני' (ישעיהו מט:יד). זה שאמר הכתוב: 'קומה ה' א-ל נשא ידיך אל תשכח ענוים' (תהלים י:יב). אמר ר' פנחס הכהן בשם רבי הושיעא: חמש מעמדות [כלומר קריאות לעמוד או לקום] אמר דוד לפני הקב"ה, 'קומה ה' הושיעני אלקי' (שם ג:ח), 'קומה ה' באפך הִנשא בְעַברות צוררי' (שם ז:ז), 'קומה ה' אל יעֹז אנוש' וגו' (שם ט:כ), 'קומה ה' א-ל נשא ידיך' (שם י:יב), 'קומה ה', קדמה פניו הכריעהו' (שם יז:יג). למה חמשה? אלא ארבעה כנגד ארבע מלכויות שראה דוד אותם ברוח הקודש היאך הם עתידים לשעבד את ישראל, והוא מעמיד את הקב"ה על כל אחת ואחת קומה ה', קומה ה', ולמה חמשה [כלומר, אם כנגד ארבע מלכויות, למה חמשה מעמדות של קימה]? אלא רואה את מלכותו של גוג היאך היא באה בחזקה, התחיל מעמיד הקב"ה עליה ואומר: רבונו של עולם! אינו שלנו להזדווג לה, אלא את אפנטיסון [קדם את פניו] לה; 'קומה ה' קדמה פניו הכריעהו'". וצריך עיון, שהלא דוד אמר "קומה ה'" יותר מחמש הפעמים הללו: "קומה עזרתה לנו" (שם מד:כז), וכן (שם עד:כב): "קומה אלקים ריבה ריבך", וכן (שם פב:ח): "קומה אלקים שפטה הארץ"? ונראה שחז"ל מנו דוקא "קומה ה'" ולא "קומה אלקים" או "קומה" לבד, והטעם, כי דוד מבקש את הקימה הזאת למרות שאין לישראל זכויות, אלא במדת הרחמים ולמען שמו.
בדומה, מצאנו בבראשית רבה (עה:א): "'משוד עניים מאנקת אביונים, עתה אקום יאמר ה'' (תהלים יב:ו). ר' שמעון בר יונה אמר: 'עתה אקום' - כל זמן שהיא [כנסת ישראל] מוכפשת באפר, כביכול [איני קם], אלא לכשיגיע אותו היום שכתוב בו (ישעיהו נב:ב): 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים', באותה שעה (זכריה ב:יז): 'הס כל בשר מפני ה' כי נֵעור ממעון קדשו'". הקב"ה כביכול גם הוא מוכפש באפר ואינו קם, בדיוק כמו ישראל, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק (במדבר י:לה): "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", וז"ל (ספרי, בהעלותך פד): "כל זמן שישראל משועבדים, שכינה עמהם משתעבדת". ולכן זועקים אנו להקב"ה לקום, להתקומם ולהתנקם (תהלים מד:כד): "עורה למה תישן ה'".
הנה חז"ל במשנה (מעשר שני ה:טו, וכן סוטה מז.) אמרו: "יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר, אף הוא ביטל את המעוררים...". ובגמרא (שם מח.): "מאי מעוררים? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים (תהלים מד:כד): 'עורה למה תישן ה'', אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהלים קכא:ד): 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שישראל שרויין בצער וגוים בנחת ושלוה, לכך נאמר: 'עורה למה תישן ה''". ודאי שהמושג "למה תישן" קיים כל זמן שישראל שרויין בצער, ורוב העם בגלות, והמקדש בחורבנו, והאויבים מתגרים בישראל ומסכנים אותם. כמו כן, ברור שכאשר ישראל אינו עושה רצונו של מקום, כביכול ה' ישן, בהסתר פנים. כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים תתכג): "כשישראל עושין רצונו של מקום אין שינה לפניו, שנאמר 'הנה לא ינום ולא יישן'". א"כ, בדור שפל זה, כמה צריכים לזעוק: עורה למה תישן ה'!
מצווים אנו לזעוק ולעורר את הקב"ה, כמו שזעק הנביא (ישעיהו סג:טו): "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך, איה קנאתך וגבורותיך...". וכן (שם סב:ו-ז): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". ופירש מצודת דוד שם: "לא תניחו את ה' לשתוק מלבנותה, אלא תפצירו בו עד יכונן את ירושלים על כנה ובסיסה, וישים אותה לפאר ותהילה בקרב הארץ". על פסוק זה אומרים חז"ל (מנחות פז.): "מאי אמרי [שומרים אלו]? הכי אמר רבא בר בר שילא: 'אתה תקום תרחם ציון' (תהלים קב:יד)".
אכן הקב"ה צריך לקום ולהתנער, כמו שנאמר (תהלים עח:סה): "ויקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין". לקום לקנא; לקום לנקות; לקום לנקמה. וכן אמר הנביא (צפניה ג:ח): "לכן, חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד, כי משפטי לאסוף גוים, לקבצי ממלכות, לשפוך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תיאכל כל הארץ". "ליום קומי לעד" - קימתו של ה' מהשִפלות ומחילול שמו, ונקמתו ברשעים, מביאות לקידוש שמו, כי רק ע"י הנקמה, במקומה ובזמנה, וע"י תבוסת הרע והרשעים, מקדש הקב"ה את שמו המחולל בגוים"
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------
