כתב נושא: פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "במדבר"  (נקרא 8266 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק Rafoe

  • מנהל(ת) גלובלי(ת)
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 11045
  • "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ" (במדבר, לג, נד')
פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "במדבר"
« ב- : מאי 09, 2013, 21:21:08 »
בס"ד שהשם יעזרנו וישמרנו


                                                               פרשת במדבר

                                     
                                                   "תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם"

רש"י בבמדבר א:א כותב:

"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן. וכשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן.
באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם"



והרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד מסביר את לשון תפקדו בתוך פירוש המכבי. שמות פרק ג פסוק טז:

"לשון "פקד" מורה על "זכירה", כמו בפסוק (ירמיהו ג:טז): "ולא יזכרו בו ולא יפקֹדו". ויש עוד הוראות בלשון "פקד", וכולן מבוססות על המובן של "זכירה". המשמעות השניה של "פקד" היא לספור ולמנות, כמו בפסוק (במדבר א:ג): "מבן עשרים שנה ומעלה... תפקדו אֹתם לצבאֹתם". ועוד, שהספירה באה כדי לזכור כמה נמצאים. גם להיעדר דבר משתמשים בלשון "פקד", כמו בפסוק (שם לא:מט): "ולא נפקד ממנו איש"; כי גם היעדר דבר מתגלה ע"י ספירה וזכירה. "פקד" הוא גם לשון פקדון, כמו בפסוק (ויקרא ה:כג): "או את הפקדון אשר הָפְקַד אִתו". וגם זה קשור למובן של זכירה, משום שבעל הפקדון זוכר את פקדונו ויחזור לקחת אותו; וכן, הנפקד מניח את הפקדון במקום שיזכור איפה הוא נמצא. "פקד" בא גם במשמעות של ציווי, כמו בפסוק (תהלים יט:ט): "פקודי ה' ישרים". וכן קצין ושר נקרא "פקיד" משום שמינו אותו ובחרו בו לתת את הפקודות, שנאמר (בראשית מא:לד): "ויפקֵד פקִדים על הארץ". וגם פקודה היא זֵכר, זכר לְמַרותו ולשלטונו של המושל; והפקיד או המפקד ממוּנה להזכיר את גזירותיו לעם".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים--שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים. וְהַלְוִיִּם, לְמַטֵּה אֲבֹתָם--לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹכָם


הרמב"ן זצוק"ל נותן טעמים מדוע היה צריך מפקד:

"ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם וגו' כל יצא צבא בישראל - הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטוה משה ואהרן שידעו מספר מפקד העם, וידעו מספר כל שבט, כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת למה צוה בה הקב"ה, כי היה צורך שיתיחסו לשבטיהם בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה צוה שידעו אותו. אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים...
ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם " כל יוצא צבא בישראל ", כי המנין מפני צבא המלחמה ועוד שיחלק להם הארץ למספרם, וידע כמה חבלים יפלו להם מן הארץ הנכבשת להם. כי לולי דבר המרגלים היו נכנסים שם מיד"
ועיין שם (במדבר א:מה)


וע"פ זה נקשר עוד מדברי הרב כהנא זצוק"ל הי"ד בעניין לשון תפקדו ,והקשר למלחמה בתוך פירוש המכבי שמואל ב פרק ב:ל בתוך ביאור הקרב בין עבדי דוד המלך עליו השלום ועבדי איש בושת בן שאול עליהם השלום:

"וַיִפָקדו מעבדי דוד תשעה עשר איש ועשהאל. איך העוונות מביאים עלינו את הטרגדיה! הרי הקב"ה הבטיח שאם נלך בדרכיו נצא למלחמה ולא יפול אפילו איש אחד, כמו שקרה במלחמת ישראל במדין (במדבר לא: מט): "עבדיך [שרי הצבא] נשאו את ראש אנשי המלחמה... ולא נפקד ממנו איש". וזה כאשר בני ישראל יוצאים למלחמת מצוה על פי רצון ה', לעשות את פקודיו — אז לא נפקד איש מהפקודים (נ"ל שמשום כך נקראו יוצאי הצבא במלחמת המצוה ההיא "פקודים" — משום שעשו את פקודי ה'). אבל כאשר יוצאים למלחמה שלא ברצון ה', ועל אחת כמה וכמה כאשר יש שנאה בין ישראל, אז בוודאי נפקדים יהודים. כך אמרו במלחמת האחים בין בנימין לשאר השבטים אחרי מעשה פילגש בגבעה (שופטים כא: ג): "...למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל, להִפָקֵד היום מישראל שבט אחד". ויש ללמוד מזה גם ענין עצום של בטחון: אם סומכים על הקב"ה ולא על הגוי, לא רק שה' יצילנו גם אם אין ההגיון סובל את זה (כגון, כשלכאורה אין מספיק נשק), אלא אף לא יפלו יהודים! ועוד יותר: אילו היו הגונים, לא היו צריכים להשתמש בכלי זיין.
כאן נפלו עשרים איש מעבדי דוד, כי הקב"ה ציווה שבני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה יֵצאו לצבא, שנאמר (במדבר א: ג): "מבן עשרים שנה ומעלה כל יֹצא צבא בישראל תפקדו אתם לצבאֹתם...". אלה שיוצאים למלחמת ה' הם קדושים ומצווים ומופקדים בפקודות ה'. והפסוק בא לרמוז, שכאשר ישראל נלחמים מלחמה שאינה מלחמת ה', נופלים יוצאי הצבא מבן עשרים".


ועיין שם עוד בביאור עניין המלחמה ההיא ומשמעותה ועיין עוד בהבדלת הלויים בפרשת אמור.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

                                                               "וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת"

הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד באור הרעיון פרק החיים והמוות מבאר בתוך ביאור מורא המקדש והמשכן:

"מורא המקדש הזה היה יסוד בבנין המשכן ולאחר מכן בבית המקדש. משום כך, ציווה הקב"ה גם על הלויים וגם על הכהנים להיות שומרי המחנות, לבל יגיע זר למקום הקודש האסור עליו. וגם הלויים היו מוגבלים, וגם הכהנים, עד שרק לאדם אחד, הכהן הגדול, היה מותר להיכנס לקודש הקדשים, מקום נוראוּתו של הא-ל הנורא, ואף הוא רק פעם אחת בשנה. מורא מקדש זה היה הסמל המוחשי והמעשי למושג האדיר של יראת ה', שבלעדיה לא יכולים עולם והאדם ולקיים את תפקידם: קידוש השם וקבלת מלכות שמים. לכן ציווה ה' על שבט לוי במדבר את השמירה על מורא המשכן, כמו שנאמר (במדבר א:נ-נא): "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו... וסביב למשכן יחנו; ובנסֹע המשכן יורידו אֹתו הלוים ובחנֹת המשכן יקימו אֹתו הלוים, והזר הקרב יומת". ופירש האבן עזרא (שם:נג): "שלא יקרב אל המשכן אחד מעדת בני ישראל וימות, וזה טעם 'ולא יהיה קצף' (שם) כעוזא שנגע בארון". ועוד נאמר (במדבר ג:ז): "ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבֹד את עבֹדת המשכן". ואמרו חז"ל (במדבר רבה א:יב): "יכול המצוה על הלויים אבל אם עשו ישראל רשות? תלמוד לומר 'והזר הקרב יומת'". וכן הכהנים נצטוו לשמור את משמרת הקודש ואת משמרתם, כמו שנאמר (במדבר יח:ז): "ואתה [אהרן] ובניך אתך תשמרו את כהֻנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרֹכת ועבדתם... והזר הקרב יומת". ותירגם יונתן (שם א:נא): "וחלוני דיקרב יתקטיל באישא מצלהבא מן קָדָם ה'"".

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

                                             "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה"


הרב מאיר כהנא שם מסביר שאדם חייב להיות נאמן לתפקידו ולא לשנות ממה שהשם ציווה,ואפילו אם הוא עושה את זה מאהבת השם ומתוך התלהבות, חייב להיות ירא שמים ולקבל עול מלכות שמים:

"כאשר הקב"ה רוצה להפגין את גדלותו ואת נוראוּת שמו, וגם את טהרת צדקתו ומשפטו, אינו נושא פנים אפילו לצדיקים. הוא המית את שני בני אהרן, נדב ואביהוא, שצדיקים היו (ולא רק שהמית אותם, אלא אף לקח את נשמתם ביום השמחה הגדול והמקודש ביותר, יום חנוכת המשכן), וכמה צער נגרם לאהרן אביהם ולאלישבע אמם! עיקר חטאם היה שמתוך התלהבותם ושמחתם נכנסו לפנַי ולפנים, לקודש הקדשים, והקריבו אש זרה לקטורת, והכל בכוונה לשבח את ה' ולשמוח בו. כך אמרו חז"ל (תורת כהנים, שמיני, מכילתא דמילואים לב): "'ויקחו בני אהרן' (ויקרא י:א) - אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה [כמו שנאמר שם (ט:כד) "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח... וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם"], עמדו להוסיף אהבה על אהבה [כלומר, להוסיף עוד אש כדורון לה', מתוך אהבתם את ה']. 'ויקחו' --- כיון שראו אביהם נכנס הוא ומשה, והקטירו קטורת ויצאו ונראית שכינה וירדה אש מן השמים, אמרו: אף אנו נעשה כן ותרד אש על ידינו...". אין קיחה אלא שמחה" (כמו שנאמר [ויקרא כג:מ, בענין חג הסוכות]: "ולקחתם לכם ביום הראשון", וכמו ש"קיחה" בסוכות היא רק בשמחה, כך "קיחה" אצל בני אהרן). וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה כ:ח): "בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה [לפנַי ולפנים], ועל ההקרבה [של קטורת שלא נצטוו], על אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה". וכל מה שעשו עשו מתוך התלהבות ואהבת ה' ורצון להיות קרובים אליו. וכך אמרו במדרש הגדול שם: "'ויקריבו לפני ה' אש זרה' (שם י:א).
אך הקב"ה ידע שאין מדה יותר גדולה ויסודית לישראל ולאדם בישראל לשם הבנת וביצוע תפקידו בעולם, יותר מיראת ה'. על יראת ה' נבנה המבנה של תורת ה', ומי שיזלזל ביראת ה' ומי שלא יעמוד ברעדה וברתת ובזיע לפני הקב"ה, לעולם לא יגיע למדרגות של קבלת עול מלכות שמים, ואהבת ה', וקדושה וכו' שהן מדות האדם כפי שרצה הקב"ה לבוראו. משום כך, ציווה הקב"ה (כפי שכבר בארנו) לבנות משכן ומקדש שיהיה סמל ממשי ומוחשי, שיראו אותו וירגישו אותו, ושיהיה בתוכם, כדוגמת העולם האמיתי כפי שרצה הקב"ה ליצור אותו. לשם כך, ציווה הקב"ה לעשות את קודש הקדשים, ששם יהיה מקום שכינתו וששם יצמצם את כבודו ואת נוכחותו כביכול בעולם הזה. כמה היה צריך האדם לרעוד ולפחד לגשת אל מקום כבודו! ... פרשת נדב ואביהוא נקבעה ע"י הקב"ה לאזהרה נצחית ולזכרון עולם למורא מקדש וליראת ה'. לשם כך, לפני פרשת מינוי הלויים לשמור את משמרת המשכן, נסמך הפסוק (במדבר ג:ד): "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה'...". וז"ל חז"ל (במדבר רבה ה:ד): "'וידבר ה' אל משה ואל אהרן' (במדבר ד:א) - אמר ר' לוי, מה עסקו של אהרן נזכר כאן? אלא שהוא נותן רמז לבני קהת ואומר להם: תנו דעתכם שלא לנהוג בקלות ראש ולהיכנס אצל הארון. אם נהגתם בו בקלות ראש, לִמדו מבני אהרן. אמר, בני אהרן בשביל שנכנסו שלא ברשות מה כתיב בהן? 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם' (ויקרא י:ב). אף אתם תנו דעתכם שלא יגיע לכם כשם שהגיע לבני אהרן. לפיכך הוא כתב: 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן'". כלומר,ה הפסוק בא להודיענו את סיבת מותם, שלא מתו אלא על שנכנסו לקודש הקדשים והקריבו שם אש זרה, ולא יראו ברתת ובזיע מלהיכנס למקום קדשו. ועשאם הקב"ה זכר עולם לחומרת מורא ויראת ה', על ידי זה שהוציאם מן העולם, וכל העם יראו וייראו. אמרו חז"ל (מדרש הגדול, ויקרא י:ב): "'וימותו לפני ה'' - איסי בן יהודה אומר: לא מתו בני אהרן אלא כדי לקדש שמו שלמקום, ושלא ליתן פתחון פה לכל באי העולם, שלא יאמרו שלא שרתה שכינה באוהל מועד אלא בערפל, שהרי נדב ואביהוא נכנסו לפני ולפנים ולא הוזקו. משל למה הדבר דומה, למלך שבנה פלטורין ושיכללה וקבע כסא בתוכה. נכנס אחד מבני פלטין, נטל כתר ונתן בראשו וישב לו על כסאו. אמר המלך: אם אני מאריך פני עם זה, עכשיו כל בני פלטרין שלי עושין לי כך, ונמצא כבודי מתמעט. מיד אמר לספקלטור וחתך את ראשו ונפלה חלושה. במקורבין, ק"ו במרוחקין. כך, כיון שנכנסו נדב ואביהוא לפני לפנים, אמר הקב"ה: אם אני מאריך פני עם אלו, עכשיו כל אחד ואחד מישראל עושין לי כך ונמצא כבודי מתמעט, אלא ימות נדב ואביהוא ומאה כיוצא בהן ואל יתמעט כבודי אפילו שעה אחת... במקורבין, קל וחומר במרוחקין. ועליהם ועל כיוצא בהן נאמר (איוב לד:יט): 'אשר לא נשא פני שרים ולא נִכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם'".
בוא וראה, ידידי, את חומרת יראת ה', וכן את הכלל היסודי בחיים שכבר ביארנו: לפעמים, כדי ללמד לבני אדם מושג ורעיון אדיר ויסודי שיקדש את שמו, מקצר הקב"ה את חייו של אדם וממית אותו, ואין בזה אכזריות כלל וכלל. כי מחד גיסא, החיים בעוה"ז קצרים וחולפים מהר מהר, ואינם אלא חיי שעה ולא חיי עולם, ומי שנפטר בגיל צעיר, למרות שזהו יגון ואסון לקרוביו וליקיריו, למעשה אין זה אלא יציאה מן העולם שנים מועטות לפני שהיה צריך לצאת ממילא. ומאידך גיסא, מי שהקב"ה ממית אותו כדי ללמד לדורו ולעמו ולָעולם לקח אלוקי שיקדש את שם ה', מתעלה במיתתו וזוכה לדברים גדולים. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה ב:א): "עשרה נקראו יקרים... מיתתן של חסידים מנין? 'יקר בעיני ה' המָוְתה לחסידיו' (תהלים קטז:טו)". הרי, שחסידיו המתים לקדש שמו יקרים הם ויקרה מיתתן. וצער גדול היה לו להקב"ה על כך שהמית את נדב ואביהוא שהיו צדיקים, כמו שאמרו חז"ל (במדבר רבה ב:כג): "'וימת נדב ואביהוא לפני ה'' (במדבר ג:ד) - בכמה מקומות נכתבה מיתת נדב ואביהוא; מלמד שהיה צער לפני המקום עליהם, שהיו בני אהרן חביבים, וכן הוא אומר: 'בקרובי אקדש' (ויקרא י:ג)". וכן (ויקרא רבה כ:י): "מלמד שהיה קשה לפני הקב"ה כפליים מאביהן". וכן (ספרי, פנחס קלז): "ר"א המודעי אומר: בא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקב"ה, שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סרחונם, וכל כך למה? לפי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר לפיכך מתו, וכך, בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן מזכיר סרחונם, להודיע שלא היה בהם אלא זו בלבד".
ודע, שבכל ארבעת המקומות שהזכיר ה' את סרחונם של נדב ואביהוא, הוא מצביע על האש הזרה שהקריבו בקודש הקדשים, שזה היה חטאם, כפי שראינו מדברי חז"ל שהבאנו למעלה. א"כ מה יאמר מי שסובר (ויקרא רבה יב:א): "ממה שמצוה את אהרן ואמר לו (ויקרא י:ט) 'יין ושכר אל תשת' אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין", וכן מי שסובר (עירובין סג.): "לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש? 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח' (ויקרא א:ז); אמרו, אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (ולזה התכוונו חז"ל במדרש שהבאנו לעיל "שלא נטלו עצה זה מזה", שלא נטלו עצה לא ממשה רבם, ואף לא התייעצו ביחד על חומרת הענין)? התשובה היא, שמ"מ הכל קשור לחטא העיקרי של כניסה לפני ולפנים לשם הקטרת האש הזרה, שכל מה שעשו היה בגלל להט השעה, ששמחו והתלהבו ורצו גם הם להיות מאלה הנכנסים למקום כבודו. אותו היום היה יום שמחה כיום בריאת שמים וארץ (מגילה י:), ושתו יין לקידוש ולקדושה ולשמחה, כמו שנאמר (תהלים קד:טו): "ויין ישמח לבב אנוש". וכאשר ראו את האש יורדת, התלהבו ופעלו לפי ההלכה שמצוה להביא גם מן ההדיוט, ובזה רצו להדגיש את הקשר בין קדושת ה' לקדושת האדם. וכל זה בא מתוך רצון להיכנס למקום כבודו ולהתייחד בקודש הקדשים ולהקטיר לה' קטורת לרצון, וכמו שאמרו חז"ל (מדרש הגדול, שמיני י:א): "כיון שראו אביהם נכנס הוא ומשה והקטירו קטורת, ויצאו ונראית שכינה וירדה אש מן השמים, אמרו: אף אנו נעשה כן ותרד אש על ידינו...". מ"מ, למדנו שעיקר המעשה שעליו מתו היה הכניסה לקודש הקדשים כדי להקטיר שם את האש הזרה, וכל שאר הדברים שעשו נבעו רק מהרצון לעשות מעשה זה.
אע"פ שנדב ואביהוא היו צדיקים ורצו להתקרב להקב"ה, מ"מ התוצאה של המעשה שלהם היתה פיחות ביראת וכבוד ה'. והקב"ה עשה אותם דוגמה נצחית וזכרון עולם ליסוד הגדול של יראת ה' ע"י מורא המקדש."

ועיין שם עוד.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.   אַל-תַּכְרִיתוּ, אֶת-שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם.   וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:  אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל-מַשָּׂאוֹ.   וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ


הרב מאיר כהנא שם:

ואמרו חז"ל (ירושלמי, ביכורים ב:א): "עשו להם דבר של תקנה, שלא יזונו עיניהם מבית קודש הקדשים". וכן (תנחומא, במדבר כב): "'אל תכריתו את שבט' - זה שאמר הכתוב... (משלי כב:כב) 'אל תגזָל דל כי דל הוא', מדבר בשבטו של לוי. וכי דלים היו?... שהיו דלים מן המנין. למה? שהיה הארון מכלה אותן. לפיכך הקב"ה מצוה את משה ואומר: 'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי'". וכן (במדבר רבה ה:ט): "רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת? צא ולמד מן המקרא הזה: 'ולא יבואו לראות כבלע [את הקֹדש ומתו]', מלמד כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרוכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון...".
ואמנם כך היה עם אנשי בית שמש, אחרי שהחזירו הפלשתים את ארון ה' שנשבה, כמו שנאמר (שמואל א ו:יט-כ): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש [כלומר, שבעים איש שכל אחד שקול כחמשים אלף, כמו שפירשו חז"ל בסוטה לה:]... ויאמרו אנשי בית שמש: מי יוכל לעמוד לפני ה' האלקים הקדוש הזה". הנה, לפני כן לא יראו מהארון, והסתכלו בו (וכמו שתירגם יונתן: "דחזו ארונא דה' כד גלי"), ואף נהגו בו בבזיון, כמו שאמרו חז"ל (סוטה לה.): "קוצרין ומשתחוים", כלומר, לא הפסיקו את עבודתם אלא המשיכו לעבוד, ודרך אגב גם השתחוו. ואילו אחרי המכה הגדולה הזאת, פחדו ויראו. מכאן אנו למדים שני כללים: שהמכה הנוראה מכניסה יראת ה' באדם, ושהיה צורך שיתמנו הלויים על המשכן לשָמרו מכל זה, ורק הלויים יכלו להתקרב לעבודת הפריקה והטעינה ולכל מלאכת המשכן המוטלת עליהם, ולא איש זר מישראל.
עוד אמרו חז"ל (במדבר רבה שם): "'ולא יבואו לראות כבלע' וגו'... אם רואין בארון כבלע הזה שהוא נופל מן העין [כלומר, כהרף עין], מיד הם מתים. תדע מאנשי בית שמש... הוֵי, לא הרג... אותם אלא אנשי בית שמש על שראו בארון". כל כך חמורה היא יראת ה', עד שהקב"ה הנציח את המושג הזה באופן ממשי ומוחשי, בעונש שהגיע עד כדי מיתה של ישראל שלא נזהרו בה.
הקשר בין יראת ה' למורא הארון והמשכן והמקדש ברור מדברי חז"ל (במדבר רבה שם): "אמר הקב"ה: כשם שעשיתי לבני קהת על שהיו יראים אותי, כיבדתים וחילקתי להם כבוד והזהרתי עליהם להציל ממוות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם". הרי שיש מידה כנגד מידה: מי שירא את ה', ייזהר שלא להיכנס למקום יראתו, וכן דוקא מי שירא את ה' נבחר להיות זה ששומר על המשמרת ושנכנס למקום שאסור לזר מישראל להיכנס לתוכו. ומשום כך נבחרו הלויים למשימה זו, כי הם היו יראי ה' במובן המלא והשלם של המלה, בזה שיראו מהקב"ה ולא עבדו ע"ז במצרים, ובזה שמסרו את נפשם על קידוש שמו כאשר לא היססו להרוג את קרוביהם במעשה העגל, כמו שאמר להם משה (שמות לב:כט): "מלאו ידכם היום לה'". ואכן מלאים היו ביראת וקידוש השם. וז"ל חז"ל (במדבר רבה א:יב): "'ואתה הפקד את הלוים' (במדבר א:נ)... שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו. הם קירבו עצמן לי, שנאמר (שמות לב:כו) 'ויאמר [משה] מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי'. הן קירבו אותי ואני מקרבן, 'והיו לי הלוים' (במדבר ג:יב). ולא עוד, אלא לפי שנמצאו עמי נאמנים, ששמרו אזהרתי 'לא יהיה לך אלהים אחרים' וגו' (שמות כ:ג), לפיכך הן ראויין שיהיו נאמני ביתי, 'ואתה הפקד את הלוים' וגו'. וכן הוא אומר (תהלים קא:ו): 'עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי'. את מוצא, כל מי שנדבק בדבר, המקום אוהבו לעולם. שכן אתה מוצא ביהושע שנדבק בעמלק ועשה בו כתורה וכמצוה.... ואף השבט הזה בדקתיו ונמצאו שמורים ונתנו נפשם על קדושת שמי, שנאמר (שמות לב:כז-כח) 'שימו איש חרבו... ויעשו בני לוי כדבר משה...'. [וכן] (דברים לג:ט) 'האומר לאביו ולאמו'. אף כן אני מקרבן ועושה אותן בני פלטירי ואני מאמין קדושתי ותשמיש ביתי עליהם". משום כך, הופקדו בני לוי למשמרת גם במקדש, כמו שאמרו חז"ל במדרש לקח טוב, על הפסוק (במדבר א:נ) "המה ישאו את המשכן... והם ישרתוהו": "'ישאו את המשכן' - במדבר; 'והם ישרתוהו' - בא"י"."


-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

תודה ל-hebraic על עבודת הקודש ועל זמן יקר שהוא מקדיש כדי להביא דברי תורה יקרים אלו לפרסום  :old_afro:
« עריכה אחרונה: מאי 14, 2013, 02:06:17 על ידי Rafoe »
http://www.youtube.com/user/rafoe10
https://twitter.com/RafoeJTF
    http://gplus.to/rafoe
https://www.facebook.com/RafoeJTF
جيش يوشع سيعود  (ג'ייש יהושע סעופא יעוד) - צבא יהושע עוד ישוב!