חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי

פרוייקט פרשת השבוע - פרשת "אמור"

(1/1)

Rafoe:
בס"ד שהשם יעזרנו וישמרנו.


                        פרשת אמור


"קְדֹשִׁים יִהְיוּ, לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ, שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם:  כִּי אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם--וְהָיוּ קֹדֶשׁ...כִּי-קָדֹשׁ הוּא, לֵאלֹהָיו...וְקִדַּשְׁתּוֹ--כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ, הוּא מַקְרִיב; קָדֹשׁ, יִהְיֶה-לָּךְ--כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם"


תפקיד ומהות קדושת הכהנים והמקדש שבו עבודתם.
מדברי הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד: אור הרעיון (פרק טוב ורע בעניין המקדש כסמל מוחשי לטהרה וקדושה):

"וכך אמרו חז"ל (במדבר רבה יח:ז): "אמר לו משה [לקורח]: גבולות חלק הקב"ה בעולמו. יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב בתחילה: '...ויבדל אלקים בין האור ובין החושך' (בראשית א:ד), בשביל תשמישו של עולם. וכשם שהבדיל בין האור ובין החושך בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר (ויקרא כ:כו): 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי'".
השקר, בין הטוב לבין הרע. ההבדלה מכריזה על ההבדל בין האור והחושך, הטוב והרע. ההבדלה באה כדי להגן על זהותו וטהרתו של הטוב, להצילו מסכנת הערבוביא והזיוף. כי לעולם לא תהיה סכנה לאמת ולטוב מצד רעיון ההבדלה בא להבטיח את ההפרדה בין הרצוי לבין הפחות רצוי, ועל אחת כמה וכמה בין האמת לבין אלה הכופרים בהם. אך סכנת נפש מאיימת על האמת ועל הטוב ועל כל מידות ה' מצד הזיוף והמזייפים, המטשטשים את ההבדל, הקוראים לשקר אמת ולרע טוב.
משום כך יצר הקב"ה בעולם משכן ומקדש, כסמל מוחשי לעולם כפי שהקב"ה רצה  שיהיה, כולו קודש וטהרה, כולו טוב, שאין אליו גישה וכניסה ודריסת רגל לא לטומאה ולא ל"זר". ולכן קבע הקב"ה גם את המושג של הבדלה בין טומאה לטהרה. כי למעשה, כל המושג של טומאה אינו אלא חוק ללא סיבה, כמו שהביאו חז"ל (תנחומא, חקת ח) מעשה בגר אחד ששאל את רבן יוחנן בן זכאי על דין פרה אדומה, ואיך יתכן שאפרה יטהר את הטמא, ולאחר שדחה אותו ריב"ז בתשובה בקנה, הסביר לתלמידיו את האמת, וז"ל: "חייכם, לא המת מטמא (ולא הפרה מטהרת) ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אין אתה רשאי לעבור על גזרתי" (ועיין גם במדבר רבה, תחילת חוקת). כלומר, הקב"ה ברא והכניס לעולם מושג מלאכותי של טומאה וטהרה, כדי שיהיו דברים גשמיים ומוחשיים כנגד המושגים השכליים של רע וטוב, וכך האדם ירגיש בפועל את החומרה של טומאה, דהיינו ה"רע", שהעובר עליו, כביכול, ירגיש את העונש של הטמא. כי האדם בטבעו אינו מסוגל להכיר ולהרגיש מושגים שנשארים בגדר השכל והמחשבה גרידא. האדם חייב להרגיש ולמשש במציאות את המושג, ולשם כך יצר הקב"ה סמלים מוחשיים; בשביל זה המציא הקב"ה את הטומאה לסמל נצחי ומוחשי של הרע ועונשו.
וכן גזר הקב"ה שהאדם הטמא לא ייכנס למקדש, שגם הוא סמל מוחשי, הדוגמה של העולם כולו, שלכתחלה נברא העולם במטרה להיות כולו טהור וטוב, מקום שאין לרע כניסה לתוכו ולא דריסת רגל בו. ולכן, כדי להמחיש את זה ולהבליט את הענין, ברא הקב"ה מקדש כנגד העולם וטומאה כנגד הרע, וגזר שהטומאה לא תיכנס למקדש כמו שאינו רוצה שהרע ייכנס לעולם"


תפקיד הכהנים,מדוע נבחרו והוקדשו לעבודת השם? (מבורר בפירוש המכבי ישעיהו פרק א:טו)

"רציתי שתמלאו את חייכם באמונה ובקדושה שלמה ומלאה. והרי בחרתי באהרן הכהן ובבניו להיות כהנים לי, שיהיה חלק מהעם מוקצה לקדושה, כדי שישמשו דוגמה חיה וסמל לקדושה הנפשית שאליה כל יהודי צריך לשאוף. ובחרתי דוקא בשבט לוי במקום ראובן הבכור, כי לוי הפגין אמונה וקדושה מלאה וקבלת עול מלכות שמים ויראת ה' מלאה כאשר יצאו והרגו בקרוביהם בזמן העגל, כמו שכתבתי לעיל (פסוק יד). ושם ציווה להם משה (שמות לב: כט): "מִלאו ידכם היום לה'". כלומר, מַלאו את ידיכם אמונה וקבלת עול שלמה. ומשום כך, בחנוכת המשכן ובחינוך אהרן ובניו היו ימי מילואים, שבהם הם חונכו להיות מלאים ושלמים ביראת ה' ובעול מלכותו. ומשום כך שיבח הקב"ה את כלב אפילו יותר מיהושע, כאשר אמר (במדבר יד: כד): "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי". וקשה, למה לא הזכיר כאן גם את יהושע? אלא, שכלב היה יותר גדול מיהושע באמונה, הוא היה מלא, שהרי אע"פ ששניהם האמינו בה' ודרשו לעלות ולכבוש את הארץ, היה זה כלב שהגיע לשיא האמונה, דהיינו נכונות למסור נפש על זה, כאשר הוא קם בפני הציבור הזועם והמסוכן ("ויאמרו כל העדה לרגום אֹתם באבנים" — שם: י) ואז (שם יג: ל): "ויהס כלב את העם". וכן מצינו אצל חור ואהרן, ששניהם סימלו את האמונה, שהרי במלחמת עמלק שניהם החזיקו את ידי משה שהיו סמל האמונה, כמו שכתוב (שמות יז: יא_יב): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק... ואהרן וחור תמכו בידיו... ויהי ידיו אמונה עד בֹּא השמש". ומ"מ אהרן ויתר בחטא העגל (עיין סנהדרין ז.), וחור הלך עד הסוף, ומילא את המצוה של אמונה, במסירות נפש, שמיחה בידיהם, ונרצח. מסירות נפש ונכונות היהודי לשפוך את דמו למען ה' או להקריב את כל מה שיקר לו — הן המילואים של היהודי. ומשום כך נבחר בצלאל, ילד בן שלוש עשרה, לבנות את המשכן — בזכות חור, אבי אביו, ובזכות כלב, אבי חור. ובשכר זה שלכלב "היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי", כתוב אצל בצלאל (שמות לא: ג): 'ואמלא אתו רוח אלקים'"



ועוד בנושא זה וחידוד מהות הכהנים מאור הרעיון פרק מסירות נפש:

"מאחר שאהרן הכהן נכשל בהיעדר שלמות הבטחון, היה צריך לתיקון של מילואים. כי לכאורה קשה, מדוע נקראה חנוכת המשכן "מילואים"? הרי היה צריך שייקראו ימי "חנוכה" או "חינוך"? מה, איפוא, הפשר של "מילואים", שמשמעו למלא דבר שחסר? וכי מה היה חסר שהוצרך מילוי? אין ספק שעניינם של המילואים אכן היה למלאות ולהשלים דבר שהיה חסר, ומה שהיה חסר כאן היה מסירות נפש וקידוש השם, שהם השלמות של בטחון בה'. ואין לך ראייה גדולה יותר לפירוש זה, מלשון הפסוק במעשה העגל עצמו. כאשר ראה משה את חילול השם האיום של מעשה העגל, שבו "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו:כ), הבין מיד שרק מסירות נפש וקידוש השם יצילו את ישראל מחרון אף ה'. ולכן נאמר (שמות לב:כו-כז,כט): "ויאמר [משה] מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר להם: כה אמר ה' אלקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו... והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו... ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו, ולתת עליכם היום ברכה". וז"ל הרמב"ן (שם:כו): "כי כיון שראה את העם שהיו לשמצה ולקלסה באויביהם, וזה חילול השם, עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול: מי לה' אלי, והרג בפרהסיא כל עובדי העגל, כדי שיישמע הדבר בקמיהם, ויתקדש שם שמים בהם תחת החילול שעשו". קידוש השם הזה נועד כדי שיגיעו ישראל לשלמות הנפש, במקום החסרון הקיים בזה שאדם אינו מוסר את נפשו לקדש את השם, כדברי הספורנו שם (פסוק כט): "'מלאו ידכם' - הקנו שלמות לידכם היום, שתהיינה מוכנות לעבדו במקדשו". כלומר, לא יתכן [[רל]] שמי שנבחר להיות המכהן במקדש, לא תהיה לו נפש שלמה בבטחון ה', ע"י מסירת נפש וקידוש השם. וז"ל רש"י שם: "'מלאו ידכם' - אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום". וכן כתב רש"י (ויקרא ז:לז) על המלה "ולמלואים": "ליום חינוך הכהונה". ובגלל מסירות נפש זו וקידוש השם הזה של הלויים, שהפגינו את שלמות הבטחון בה', החליף הקב"ה את הבכורים שנבחרו בתחילה להיות הכהנים לה', בלויים, כמו שנאמר (במדבר ח:יח): "ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל". וכל זה רק משום שהגיעו לשיא מסירות הנפש וקידוש השם, כשהיו מוכנים להרוג את קרוביהם ואת אהוביהם, ובכך הפגינו שאהבת ה' עומדת למעלה אפילו מאהבת הקרוב האהוב ביותר.
אור החיים הקדוש (שמות שם) מתייחס להריגת בני ישראל על ידי הלוים, וז"ל: "ויש לחוש בזה לחסרון האושר וסי' הגריעות שיחסרו אורות נשמת העושה כזה... זה יגיד האכזריות שהיא בחינת הרע, לזה בא איש האלקים ואמר להם: מלאו ידכם, אין פירושו לשון ציווי, אלא פירושו הודעה כי הן היום יהיו מלואכם ידכם, פי' כחכם לה', ואין במעשה זה הכרת חוסר האושר, אלא אדרבא מילוי אורות הנפש, והטעם הוא 'כי איש בבנו' וגו', וזה הוא מעשה המצויין לאברהם אבינו שבו היה לו השלימות, דכתיב (בראשית כב:י): 'וישלח אברהם את ידו' וגו', וכתיב (שם:יב): 'עתה ידעתי' וגו', 'כי ברך אברכך' (שם:יז), והוא אומרו (שמות לב:כט): 'ולתת עליכם היום ברכה', מלבד שבזה השגתם שלימות יד הקודש, עוד לתת עליכם ברכה".
הרי ששיא מצות הבטחון בה' הוא מסירת נפש וקידוש השם, ושיא זה, השלמות המושלמת, הוא קידוש השם על ידי נכונות להעלות את אהבת ה' מעל לאהבת האהוב. זה מה שעשה שבט לוי, ובזכות שלמות זו, נבחרו הם במקום הבכורות לכהן במקדש. אך אהרן שנבחר להיות הכהן ממש, היה מחוסר שלמות ומילוי זה, ועל כן זקוק היה לתיקון של "מילואים", הוא ובניו הכהנים שישרתו את ה' במקדש איתו, ויקריבו את הקרבנות החייבים להיות שלמים, תמימים, בלי מום, כמו שנאמר (ויקרא כב:כא): "ואיש כי יקריב זבח שלמים לה'... תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו".
על הפסוק (שמות כט:ט): "ומילאת יד אהרן ויד בניו", אמרו חז"ל (מדרש הגדול שם): "דברים הללו מילואים לאהרן ולבניו". וכן נאמר (ויקרא ח:כב): "ויקרב את האיל השני, איל המילואים", וז"ל רש"י (שם): "איל השלמים, שמילואים לשון שלמים, שממלאים ומשלימים את הכהנים בכהונתם". וכן בתורת כהנים (צו, מכילתא דמילואים, אות כ): "'איל המילואים' - שמושלם על הכל, מלמד שהמילואים שלמים לאהרן ולבניו". ובפירוש קובע תורת כהנים את הקשר בין המילואים לבין חטא אהרן בעגל, על הפסוק (ויקרא ח:א-ב): "וידבר ה' אל משה לאמר: קח את אהרן ואת בניו אתו...", ששם מדובר על המילואים, כמו שכתוב בלקח טוב (שם): "זו פרשת המילואים". וז"ל תורת כהנים (שם אות א): "לפי שהוא אומר (שמות לב:לה): 'ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן', היה במשמע שנתרחק אהרן. כשהוא אומר: 'קח את אהרן ואת בניו אתו' היה במשמע שנתקרב אהרן. מנין שידע משה שנתרחק אהרן? שנאמר (דברים ט:כ) 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא'. ולא נאמר 'וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא'. כשהוא אומר 'קח את אהרן ואת בניו אתו', ידע משה שנתקרב אהרן.
כלומר, חטא העגל הרחיק את אהרן, והיה צורך לקרבו על ידי המילואים שהשלימו אותו, וההשלמה היתה צריכה להיות באותה מסירות נפש והקרבה וקידוש השם, שהם מהווים את השלמות והמילואים של בטחון בה', שהראו הלויים בעגל. ולכן, דוקא בשמחת חנוכת המשכן בשמיני למילואים, אירע האסון של מות בני אהרן, נדב [[רלא]] ואביהוא. כל המפרשים מתפלאים ומקשים: מדוע הרס הקב"ה את השמחה הגדולה של חנוכת המשכן באסון כזה? גם אם אמנם חטאו בני אהרן, וכי לא היה צריך הקב"ה להמתין להענישם עד לאחר חנוכת המשכן?
אך עכשיו אפשר להבין היטב את כוונת הקב"ה ואת גדלות מחשבתו. התיקון של החסרון של אהרן, שלא הלך עד הסוף בבטחון בה' על ידי מסירת נפש וקידוש השם, כמו שעשה חור, היה יכול להיות רק על ידי שלמות ומילוי דומה. ובכן, כאשר חטאו נדב ואביהוא, קבע הקב"ה שמיתתם תהיה דוקא בשמחת חנוכת המשכן, ובעיקר דוקא במילואים של אהרן הכהן ובניו, שיקבלו בשתיקה ובעול מלכות את מיתת אהוביהם, ובכך יתקרבו למסירת נפש ולקידוש השם, שרק באלה יוכלו להיות שלמים ומלאים בבטחון ה', שהוא עמוד התווך של מי שמכהן במקדש ה'.
הקב"ה רמז זאת בסוף פרשת המילואים (שמות כז), כפי שאמרו חז"ל (זבחים קטו:): "'ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי' (שמות כט:מג) - אל תקרי 'בכבוֹדִי' אלא 'במכובדי' [ויש גורסים: "בִכבוּדַי"]. דבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידעו [למי התכוון הקב"ה] עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה [ויש גורסים: כבודו של מקום]. כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל שכר [על שתיקתו], שנאמר (ויקרא י:ג): 'וידום אהרן'". כלומר, בודאי לא היה הקב"ה ממית את בני אהרן אילו לא חטאו, אך הוא קבע את עונשם דוקא בקשר לימי המילואים, כדי שזה יסמל את מסירות הנפש וקידוש השם שהיה חסר לאהרן בחטא העגל, ועתה מילא את חסרונו.
מאחר שהמילואים נועדו להביא את אהרן הכהן לשלמות המירבית של קדושה, לכן ציווה עליו הקב"ה שלא לצאת מפתח אהל מועד כל שבעת ימי המילואים, לא ביום ולא בלילה, כמו שאמרו חז"ל (סוכה מג. עיי"ש), כדי שכל כולו יהיה באהל הקדושה, שהאהל, המשכן והמקדש מסמלים את הקדושה הכוללת-כל בעולם. אהרן, שהיה צריך למלא את חסרונו, נצטווה לשבת בתוך האהל כל ימי המילואים, לכפר על חסרונו. וזהו שנאמר (ויקרא ח:לג-לד): "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מילואיכם... כאשר עשה ביום הזה ציוה ה' לעשות לכפר עליכם".


ועוד באור הרעיון בפרק נקמה בביאור עניין מעשה שמעון ולוי בשכם:

"ולשבט לוי נתן את הכהונה, כי דוקא עקשנותם לדבוק בה' הביאה אותם שלא לעבוד ע"ז במצרים ובעגל הזהב, וכן לאזור אומץ ומסירות נפש להרוג את יקיריהם. אמרו חז"ל (במדבר רבה טו:יב): "'קח את הלוים' (במדבר ח:ו) - זה שאמר הכתוב (תהלים יא:ה): 'ה' צדיק יבחן, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו'... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה, שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר (דברים לג:ט): 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו', זו המילה, ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר (שמות לב:כו): 'ויעמוד משה בשער המחנה [ויאמר מי לה' אלי] ויאספו  אליו כל בני לוי'. כיון שאמר להם משה: 'שימו איש חרבו על ירכו [עִברו ושובו משער לשער במחנה והִרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו]', מה עשו? שֹמו, ולא נשאו פנים. וכן משה מברכם (דברים לג:ט): 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו...'". איזו מסירות נפש ואיזו קבלת עול מלכות שמים! רק אדם שיש בו נפש גבוהה עם אהבת ה' ואהבת צדקת ה', ושנאת הרשע ושנאת הרשעות, מסוגל להגיע למעלות כאלו. לוי ושמעון, שכללו בתוכם את מידת הקנאות והאהבה העזה לה' עם מידת הנקמה ברשעים וברשעות, אחרי שהקב"ה צרפם בכור ומיעט את הגאוה והשנאה שלהם- יצאו כמנהיגי עם ישראל וכקדושיו"

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

                                                "כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם, לֹא תַקְרִיבוּ:  כִּי-לֹא לְרָצוֹן, יִהְיֶה לָכֶם"

להשם יתברך לא ראוי להביא קרבן עם מום. לקב"ה צריך לתת מהמובחר,מהחלב (החלק המובחר בבהמה) ואז הוא לרצון לפניו.

מסביר הרמב"ם זצוק"ל במשנה תורה ספר הלכות איסורי מזבח ז:יד[יא]-טו: "שהרוצה לזכות עצמו--יכוף יצרו הרע, וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו.  הרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ומחלביהן; ויישע ה', אל הבל ואל מנחתו" (בראשית ד,ד).
והוא הדין, לכל דבר שהוא לשם האל הטוב--שיהיה מן הנאה הטוב:  אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו; האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו; כיסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו; הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו.  וכן הוא אומר "כל חלב לה'" (ויקרא ג,טז).

מסביר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד (בפרק ענוה הכנעה ושפלות):
"עוד מצוה למזכרת עולם נגד הגאוה והאנוכיות ניתנה לישראל, והיא איסור אכילת החֵלב, כמו שנאמר (ויקרא ג:טז-יז): "כל חלב לה'; חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, כל חלב וכל דם לא תאכלו". "כל חלב לה'" הוא רמז ברור שרק לה' שייך החלב, כי החלב הוא סמל הכבוד והעושר, וכמו שאמר פרעה אל יוסף (בראשית מה:יח): "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ואכלו את חלב הארץ". וכן (במדבר יח:יב): "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן...", וז"ל האבן עזרא (שם): "הנכבד והמוטב". כי השמנות היא סמל הבריאות והכח, כמו בחלום פרעה. אם כן, העושר והכבוד והנוי והתפארת שמסומלים בחלב, שייכים רק להקב"ה שרק לו נאה כל אלה, כי הוא בעל העושר והכבוד והנוי והתפארת אך יותר מזה, החלב, השמנמנות בעוה"ז, אינו אלא סמל הגאווה ורדיפת חיי תענוג, הכסף והכסא. וכך נאמר (תהלים יז:י): "חלבמו סגרו, פימו דברו בגאות", וכן (שם עג:ז): "יצא מחֵלב עֵינֵמו, עברו משֹכיות לבב". וכן (שם קיט:ע): "טָפֹש כחֵלב לבם, אני תורתך שִעֲשָעתִי".
וכבר הבאנו לעיל את דברי הרמב"ם (הל' איסורי המזבח ז:יא): "שהרוצה לזכות עצמו יכוף את יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה, המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו'". כלומר, החלב הוא המובחר והשמן והעשיר והמכובד שבבהמה, ועל כן הוא סמל של גאות האדם הדוחפתו לעושר ולכבוד ולתאוות העולם הזה. לכן, לא רק שחייבים להביא מחלב, דהיינו מטוב המין, אלא גם החלב שבבהמה שהוא סמל הגאוה והנבחר והרצוי, חייבים לתת לה' כדי להיפטר מהגאווה, על ידי זה שמוכנים לתרום לה' את החלק החשוב ביותר, ובזה האדם מכריז: כל חלב לה'!

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

                                "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם"


מדברי הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד (אור הרעיון פרק קידוש השם):

"קידוש השם הוא המצוה העליונה, היסודית, עמוד התווך שעליו נשען העולם. מקור מצוה זו בפרשת אמור (ויקרא כב:לב-לג): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדִשכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'". וכך אומר הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה:א): "כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: 'ולא תחללו את שם קדשי"'".
"כידוע, כל דבר שבקדושה חייב להיות במנין של עשרה, כמו שכתוב (ויקרא כב:לב): "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל...", ואמרו חז"ל (ברכות כא:): "מנין שאין היחיד אומר קדושה?"(*מדובר בקטעי תפילה מסוימים שנקראים קדושה*)" שנאמר: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע?... אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', וכתיב התם (במדבר טז:כא): 'הִבָדְלו מתוך העדה הזאת', ואתיא עדה עדה, דכתיב [במדבר יד:כז, אצל המרגלים]: 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', מה להלן עשרה, אף כאן [לכל הפחות] עשרה והסיבה לכך פשוטה: הקב"ה דורש שקדושת שמו תהיה דוקא ברבים, ודוקא בלי פחד והיסוסים. שהרי יסודו של קידוש השם הוא מסירות נפש, כמו שאמרו חז"ל על הפסוקים בפרשת אמור (ויקרא כב:לב-לג): "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדִשכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'", ואומר תורת כהנים (אמור פרק ט:ד): "'ולא תחללו'... ממשמע שנאמר 'ולא תחללו', אמור קדֵש. וכשהוא אומר [כלומר, אם כן למה צריך לומר] 'ונקדשתי' - מְסוֹר את עצמך וקַדֵש שמי! [פירוש - אסור לחלל שם שמים, אך יותר מזה: חייבים גם לקדש את שמו בפועל, עד כדי מסירות נפש אם הגוי מסכן את נפשך בדרישה לבטל מצוה; ומכיון שהמדרש מדבר בלשון יחיד, הוא ממשיך:] יכול ביחידי [שמא נאמר שהיחיד חייב למסור את נפשו גם כאשר הוא יחידי, שאין עשרה אנשים, אין פרהסיא]? ת"ל: 'בתוך בני ישראל', [כלומר] המרובים [עשרה או יותר]. מיכן אמרו: כל המוסר עצמו לעשות לו נס [שמסתכן על מצוה בציפיה שאם יעשה כן, ודאי יציל אותו הקב"ה דרך נס], אין עושין לו נס [כי זאת לא נקראת מסירות נפש, שהרי אינו מצפה למות]. ושלא לעשות לו נס [שמוסר את נפשו ומתפלל לעזרת ה', אבל אינו בטוח שיצילנו, ומ"מ הוא מוכן למות], עושין לו נס [כלומר, אז קיימת האפשרות שייעשה לו נס]. שכן מצינו בחנניה, מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר... [עיין דניאל ג:טז-יח]...".
וכל זה ביחיד, כמו שאמרתי, שהוא אינו חייב למסור נפש ולהסתכן אלא א"כ זה ברבים. אבל פשוט שהכלל - הקהילה, ועל אחת כמה וכמה המדינה והממשלה - חייבים תמיד לקדש שם שמים, על כל מצוה ומנהג שיהיה, ולא רק על שלוש העבירות ע"ז, ג"ע וש"ד; וחייבים לקדש את השם בפועל ולהסתכן, ולהיות מוכנים למסור את נפשם, שהרי הם עצמם מהווים רבים. ועוד, שכל גזירה של הגוים וכל תביעה לבטל מצוה באה ברבים ובפרהסיא, ומכיון שהגזרה או התביעה שהיא חילול השם באה בפרהסיא, גם קידוש השם חייב להיות בפרהסיא, כמו במצרים, שיצאו ביד רמה לעיני כל מצרים"

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

"וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי יְהוָה.
וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה"


מדברי הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד (בפירוש המכבי שמות):

בפרק ב פסוק יא כשמשה רבינו יוצא לראות בסבלות אחיו "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו".
"חז"ל אמרו שלא סתם מקרה היה שהמצרי הכה את היהודי הזה. כך נאמר (שמות רבה א:כח): "בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים ["שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" - ויקרא רבה לב:ה]. ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי [רק] אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר [אצל המחרף והמגדף, ויקרא כד:י-יא]: '[ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקֹב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אֹתו אל משה] ושם אמו שלֹמית בת דברי [למטה דן]".
ומה הקשר לכאן? ממשיך המדרש שם: "נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים מישראל; נוגש ממונה על י' שוטרים, שוטר ממונה על י' מישראל. והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן למלאכתן [ונראה שרק השוטרים ישנו בבתיהם, אבל שאר העם הופרדו מנשיהם, כמו שכתבנו לעיל]... פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו [שלומית], שהיתה יפת תואר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר [התרנגול] והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו. חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו, שאל אותו: שמא נגע בך? אמרה לו: הן; וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך [כלומר, הוציא אותו מתפקיד של שוטר שלא עבד ורק פיקח, והכריח אותו לעבוד כשאר העבדים], והיה מכה אותו ומבקש להרגו [בתנחומא (אמור כד) נוסף: "ואמר ליה: לעי טָבָאוּת [עבוד טוב]! לעי טבאות!"]. והיה משה רואה אותו ומביט בו, וראה ברוה"ק מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה [כלומר, שהוא רוצה להרגו]. אמר: ודאי זה חייב מיתה, כמ"ש (ויקרא כד:כא): 'ומכה אדם יומת'. ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן [לפי חז"ל השוטר נקרא דתן, ואם נניח שזהו אותו דתן בן זוגו של אבירם, אם כן כמה כפוי טובה היה דתן במה שעשה למשה אח"כ! וראה מה שאכתוב על זה להלן בס"ד]. על כך חייב הריגה, שנאמר (ויקרא כ:י): 'מות יומת הנֹאף והנֹאפת' [ובני נח מוזהרין על הניאוף ואזהרתן היא מיתתן]".
נ"ל לפרש ע"פ המדרש הזה, שפרשת "מכה אדם" נסמכה לפרשת המחרף והמגדף, משום שהמגדף היה הבן שיצא מהמצרי ומשלומית (וכן בתנחומא (שמות ט): "מי היה איש מצרי? אביו של מגדף"), ונרמז בזה שאביו היה חייב מיתה על זה שהכה "אדם", ישראל, כדברי המדרש.
ממה שאמר משה "חייב מיתה", משמע שהמצרי הרג את העברי, ולכן היה חייב מיתה מדינא, ולא רק חייב מיתה בידי שמים כדין מכה ישראל. מה עוד, שאפילו לא הרגו, הרי הוא רצה להרוג אותו, והוא רודף.
בספר הישר (מובא בתורה שלמה, ס"ק צד) אומר: "ויאמר אליו [העברי למשה]: בי אדוני, המצרי הזה בא אל ביתי לילה ויאסרני, ואל אשתי בא לפני, ועתה מבקש את נפשי לקחתה". נראה שהכוונה היא, שמשה ראה את המכות, ורץ למנוע מהמצרי להכות, והתחיל העברי להתחנן ולהסביר לו מה הבעיה; והמצרי, ברצונו להשתיק אותו, התחיל להכות בו כדי להורגו, ואז התערב משה והכה את המצרי. כך נראה בעיני (ועיין מה שאכתוב בס"ד בענין זה בפסוק יב). ודע, שלפי ספר הישר, יתפרש מה שדורש שמות רבה שם שראה גם מה שעשה לו בבית, שידע ע"י שהעברי הגיד לו.
ובתנחומא (שמות ט): "אמר [משה]: לא דייך שאת עִנִית את אשתו, אלא אתה מכהו!" לפי ספר הישר, נפרש שזאת היתה תגובתו הטבעית אחרי שהמצרי ניסה להשתיק את העברי. ואע"פ שאמרו חז"ל (שנביא להלן) שהיא חטאה עם המצרי, מ"מ חשבו הבעל ומשה שאנוסה היתה.
הנה, לגבי האשה, שלומית, יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל "אחת היתה" שנחשדה על הערוה, והיא שלומית, והרי אנוסה היתה? וכן יש לשאול, שהלא בויקרא רבה (לב:ה) שהבאנו לעיל, אמרו: "ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה"! והנה בויקרא רבה שם נאמר: "שלומית... דהות פטטא בשלמא [שהיתה מפטפטת ונותנת שלום לכל אחד], שלם לך, שלם לכון". כלומר, ע"י חוסר צניעות זו הגיעה לידי ניאוף. עוד אמרו (שם:ד): "כיון שנכנס [הנוגש לביתה של שלומית] שחקה לו אשתו". ובמדרש שכל טוב: "שאל לאשתו [המצרי שאל לשלום שלומית], והשיבה לו אשתו שלום. מיד הורגל המצרי אליה ותְבָעָה לדבר עבירה, והשמיעה לו לרצון". ונראה לי ליישב את כל זה כך: בני ישראל במצרים היו למופת בצנעה ובגדר מן הערוה. וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה לב:ה): "'ויצא בן אשה ישראלית' (ויקרא כד:י) -הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד:יב): 'גן נעול אחֹתי כלה'... ע"י שגדרו ישראל במצרים עצמן מן הערוה, נגאלו ממצרים... אמר רחב"א: כדאי היה גידור ערוה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו". וודאי ששלומית לא היתה פרוצה בערוה, ולכן צדקו חז"ל כשאמרו שלא היה אחד פרוץ, ומ"מ היא חטאה, והיתה האחת. וזה היה משום שלא היתה צנועה בדיבורה, ונתנה שלום למצרי, ודיברה איתו, והזמינה אותו לביתה. ולכן הוא בא אותו לילה, והיא חשבה שזה בעלה שחזר לרגע, והמצרי תבע אותה, והיא הסכימה.
ומשום כך אמר ר' לוי (תנחומא, אמור כד) על המגדף: "ממזר ברור היה". אין הכוונה שהיה ממזר, שהרי ההלכה היא שגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש (וכן הקשה הרמב"ן, ויקרא כד:י), ועוד, הרי לא היו בכלל ממזרים קודם מתן תורה, וא"כ לא היה יכול להיות ממזר. אלא, שמאחר שהיא נבעלה מרצון, התייחסו אל הבן כאל כעין ממזר. וכן אמרו בתורת כהנים (סוף אמור, פרשתא יד:א): "אע"פ שלא היו ממזרים באותה השעה, הוא היה כממזר".
כפי שאמרנו, ישראל במצרים היו גדורים מערוה. ומה שאמר יחזקאל (כג:ג,ח): "ותזנינה במצרים, בנעוריהן זנו... ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה...", אין הכוונה לזנות וניאוף ממש, אלא כוונתו היא, שכמו שכאשר היו במצרים בשחר האומה, העדיפו לשבת שם ולא לחזור לא"י, ואהבו את מצרים ואת המצרִים ואת תרבותם ואת סיר הבשר ואת החיים הטובים, או (שאין הכוונה לזמנו של משה, אלא) כמו שלפני זמנו של יחזקאל, בזמן אחז, פנו למצרים לעזרה, כמו שאמר ישעיהו (ל:ב-ג): "ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו... והיה לכם מעוז פרעה לבֹשת", כן אח"כ פנו שוב למצרים בתקוה שהם יאהבו אותם, וכמו שכתב רש"י (ישעיהו שם:ב) שסמכו על מלכי מצרים, כפי שמצינו בהושע בן אלה (מלכים ב יז:ד): "אשר שלח מלאכים אל סוֹא מלך מצרים". והסמיכה על הגוי והנסיון לרכוש את אהבתו הם חטא נורא. כך אומר הרד"ק (ישעיהו ל:א): "לא די להם בעוונם ובחטאתם, אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו, שישאלו על פני עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול העבד באדוניו, שנתלה באדון אחר על פניו".
והנה בפסוק שלנו, יש עוד רמז למחרף ומגדף: במשה כתוב "ויצא", וגם אצל המחרף כתוב "ויצא". אבל כמה ההבדל בולט! משה יצא לעולם הבא בזה שמסר נפש על ישראל, ואילו במחרף כתוב (תנחומא, אמור כג): "מהיכן יצא?... מעולמו יצא. כמה דאמרת: 'ויצא איש הבֵנַיִם' [גלית] (שמואל א יז:ד)". פירוש - גם גלית יצא מעולמו, משום שגם הוא חירף וגידף את ה', וחילל שם שמים. וכל המחרף ומגדף יוצא מעולם הזה, שחייב מיתה ("ונֹקב שם ה' מות יומת" - ויקרא כד:טז), וכן מפסיד עוה"ב, כמו שכתוב (במדבר טו:ל-לא): "והנפש אשר תעשה [תעבוד ע"ז] ביד רמה [בגלוי, במזיד]... את ה' הוא מגדף... הכרת תכרת הנפש ההִוא", ודרשו (סנהדרין סד:): "'הכרת' - בעוה"ז; 'תכרת' - לעוה"ב". והכוונה היא, שע"ז וחירוף וגידוף היינו הך. ובכריתות (ז.-:) מחלוקת היא אם "מגדף" בפסוק שם הוא ע"ז גופא או ברכת ה'. ולי נראה שגידוף הוא ברכת ה'"(*בלשון סגי נהור, סגי נהור זה צורת ביטוי של לשון נקייה בה הכוונה היא הפוך ממה שנאמר*)", וכן משמע מפרשת מחרף ומגדף, והשוו את זה לע"ז ממש שהוא בכרת, משום שאין לך דבר יותר נורא מחילול השם של חירוף וגידוף, והעובר על זה יוצא מעולמו.
עוד אמרו על המגדף (פרקי דרבי אליעזר פרק מח): "והכל הולך אחר הזרע. אם מתוק - למתוק, ואם מר - למר". אולי יש בזה סוד, שמה שעשתה שלומית, לא היה רק בגידה בבעלה, אלא גם חירוף וגידוף וחילול השם, שהרי זינתה עם האויב השונא את ישראל. אותו אדם שמכה ביהודים, שמשעבד אותם, שהורג אותם - והיא מזנה איתו! אין לך חילול השם יותר גדול מזה. והמגדף הזה, במקום להודות בחטא של אמו, היה ממורמר כל השנים. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה לב:ג): "שבא ליטע אהלו במחנה דן. אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: כתיב (במדבר ב:ב): 'איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם', ולא לבית אמותם. נכנס לב"ד של משה ויצא מחויב. עמד [ורב עם הישראלי מדן שמחה נגד נטיעת אהלו במחנה דן] וגידף"."

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

                                               "שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן"


מדברי הרב דוב סולוביצ'יק זצוק"ל (מתוך המסה "קול דודי דופק" מופיע בסוף ספר איש האמונה):

"אם אנו רוצים להגן בגבורה על קיומנו הלאומי-היסטורי, מוכרחים אנו לפרקים לפרש את הכתוב "עין תחת עין" כצורתו. הרבה עינים איבדנו במשך גלותנו המרה מפני שלא שלמנו מכה תחת מכה. הגיע הזמן שנקיים את החוק של "עין תחת עין" כפשוטו. בטחוני, שהכל מכירים בי.שאני מהמאמינים שבתורה שבעל פה, ולגבי אין ספק, שהפסוק מכוון כלפי תשלומי ממון, כפי פירושה של ההלכה. אבל ביחס למופתי ולנאצר הייתי דורש כי נפרש את הכתוב "עין תחת עין" במשמעותו המילולית - לקיחת העין הממשית! אל תשימו לב למליצותיהם הממותקות של מתבוללים ידועים ושל כמה סוציאליסטים יהודים, העומדים במרים, החושבים שהם חיים עוד בביאליסטוק,בריסק ומינסק של שנת 1905, והדורשים בריש-גלי כי נקמה נאסרה לישראל בכל מקוםם, בכל זמן ובכל הנסיבות. הבל הבלים! אסורה היא הנקמה כשאין לה מטרה, אבל אם מתרוממים על ידה להגנה עצמית, הרי היא זכותו האלמנטרית של האדם באשר הוא אדם לנקום את נקמתו".

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אני רוצה להודות לחברנו היקר Hebraic על ליקוט החומר  :)

מציאותי:
 :dance:

תפריט

[0] אינדקס הודעות

עבור לתצוגת גירסה מלאה