מבחינה אישית הדבר שהכי קשה לי ביום יום הוא העניין של ניבול הפה ולשון הרע.
אני נופל בזה לעיתים קרובות (בעיקר משום שיש אנשים כל כך מטומטמים בעם הזה עד שאתה כבר לא יכול להתאפק ואתה מוצא את עצמך נכנס ל"קרב מילולי" עם מישהו אחר).
אני רוצה לספר לכם משהו.
גדלתי בבית חרדי. איפשהו בשנות הנעורים, באזור גיל 13, התחלתי לפרוק עול. בהתחלה זה היה דברים "קטנים". רציתי לראות עולם, להנות וכו'. לאט לאט סיגלתי לעצמי שפה מטונפת ועשירה בניבולי פה.
בגיל 17 הייתי מבסוט מעצמי כל כך שלא היה משפט בלי שני ניבולי פה עסיסיים.
ואז הגיעה שבת הגדול תשס"ה. באותו זמן לא שמרתי שבת אפילו. הייתי משועמם ונכנסתי לצ'אט של נענע.
כל הערסים חירפו וגידפו האחד את השני והאחת את השניה. הסתכלתי עליהם ותהיתי: ככה אני נראה?
החלטתי שאני מפסיק לנבל את הפה.
בהתחלה היה מאוד מאוד קשה. וכל פעם צריך לזכור לעצור את עצמך ולפעמים אתה לא זוכר. ובגלל שכולם מסביבך מדברים ככה, זה נכנס לך בראש כהמשך לגיטימי למשפט בלי שאתה מרגיש. אחרי חודש וחצי הצלחתי להגמל. היום, אני נקי, ברוך ה'.
עדיין לפעמים קורה שזה משתייך לי במשפטים במחשבה. לעיתים נדירות יותר, זה מחליק בדיבור. אבל באופן כללי, אני לא מוציא את המילים הללו. אלא אם כן יש צורך ענייני בשיחה.
בקרב מילולי, אפשר לענות היטב וחריף גם בלי לנבל את הפה. אפשר גם לא לענות. אני מתאמן על זה
גם הצעירים שאיירון מן מדבר עליהם.
יש כל מיני מקומות וכל מיני סוגי צעירים. ויש מקומות בהם הצעירים יותר מעודנים ופחות נוהגים לנבל את הפה.
