האין זאת זכותם הלגיטימית, הטבעית והמובנת מאליה של אזרחי ישראל היהודים לדאוג להבטחת הרוב היהודי במדינת הלאום שלהם? מצד אחד, יש לתהות על עצם העלאת השאלה הזאת. אובדן הרוב היהודי היה גורר ערעור סוחף על לגיטימיות הריבונות הלאומית היהודית על מדינה שרוב אזרחיה אינם מבני הלאום היהודי.
מצד אחר, בל נשלה את עצמנו: על אלה המבקשים לשמור על הרוב היהודי בישראל של היום להיות מודעים לכך שהם תומכים ברעיון שההתפתחויות אשר היו מקדמות אותו הן, בין השאר, הגירת אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים, או עלייה בשיעורי התמותה בקרבם. מכאן, שרעיון הנתפש על ידי רובם המכריע של אזרחי ישראל היהודים כתנאי שאין בלתו לקיים את חירותם המדינית, אינו יכול להיתפש על ידי אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים אלא כהכרזת מלחמה דמוגרפית מתמדת, המאיימת על המשך קיומם כקבוצה לאומית לא-יהודית במדינה.
האם אפשר ליישב בין זכותו של הרוב היהודי בישראל לקיים את ריבונותו הלאומית המדינית, לזכותו של המיעוט הערבי-פלסטיני לעצב את עתידו מבלי להיות נתון לרדיפה דמוגרפית בלתי קבילה, שממנה קצרה הדרך לעידוד הגירה רשמי?
תשובה אפשרית אחת לכך ניתן למצוא אצל זאב ז'בוטינסקי, מחשובי האבות הליברליים של הציונות המודרנית. במאמרו "על ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'" (1926) הוא קבע ש"ארץ-ישראל העתידה צריכה להיות בנויה, מבחינת הזיקה המשפטית, כ'מדינה דו-לאומית'... כל ארץ, שיש בה מיעוט אתני, ולוא הקטן ביותר, תצטרך... להתאים את משטרה המשפטי לעובדה זו וליהפך למדינה דו-תלת-לאומית או בת ארבעה לאומים".
כיצד תשמור מדינה זאת על הרוב היהודי בעתיד? הרי תשובתו: "למרות כל הזכויות וקיומן הקפדני ביותר, יתחיל המיעוט - ויעיד על כך היושב בשמיים שאין אנו רוצים בזאת כלל - להתבולל במידת-מה" בתוך הרוב היהודי.
בחזונו האזרחי-לאומי של ז'בוטינסקי, עמד אפוא משטר המדינה העתידית על שני אדנים: אוטונומיה לאומית-תרבותית לכל הקבוצות הלאומיות, וחילונו המוחלט של הלאום הריבוני היהודי, המאפשר ל"גויים" - שומו שמיים! - "להתבולל" באורח הדרגתי בתוכו.
ז'בוטינסקי, המצדד בלא פשרות בעיקרון זכויות המיעוט הלאומי באשר הוא מכאן, ובעיקרון הרוב היהודי מכאן, גיבש תפישה של איזון עדין בין שני עקרונות אלה. לבני המיעוט הלאומי, המוחלש מעצם היותו מיעוט, שמורה, לפי תפישה זאת, זכות הבחירה החופשית בין שימור העצמיות הקיבוצית במסגרת אוטונומיה לאומית המוכרת על ידי המדינה, לבין הצטרפות חופשית אל הרוב הלאומי היהודי בדרך של השתלבות חברתית-תרבותית ונישואים מעורבים. לעומת זאת, לרוב הלאומי היהודי, המחוזק מעצם היותו רוב, אין לאפשר להתנהל כעדה אתנית-דתית סגורה, להתנות את השתלבות בני המיעוט בתוכו בהמרת דת, ובכך לחסום בפניהם, למעשה, את הגישה אל הלאום הריבוני של המדינה שגם הם אזרחיה.
מצד אחד, אוטונומיה לאומית-תרבותית ממוסדת של המיעוט הערבי לא תאפשר לרוב היהודי לכפות על המיעוט את תרבותו; מצד אחר, פתיחותו של הלאום הריבוני היהודי תבטיח את קיומו של הרוב היהודי באמצעות הכלת האזרחים הלא-יהודים החפצים בכך, וכן תיטול מעיקרון הרוב היהודי את עוקץ הדרת "האחר" והרחקתו.
למדינת-רוב-יהודי-וכל-מיעוטיה זאת קרא ז'בוטינסקי, ללא היסוס, "מדינה יהודית". מוטב לדייק ולהוסיף - מדינה יהודית ודמוקרטית. לא כן ישראל - מדינתה הבלעדית של קהילה אתנית-דתית מתבדלת, השומרת בקנאות את המפתחות לשערי הכניסה ללאום הריבוני של המדינה בידי כוהני הדת.
אך לעולם אין זה מאוחר. בדומה ליסודות אזרחיים מושכחים אחרים של הציונות המודרנית, גם רעיון מדינת-כל-אזרחיה היהודית של ז'בוטינסקי עדיין מונח לפתחה של ציונות שנות האלפיים, ועדיין מצפה לאימוץ.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1209618.html