שלומי דביר:"מקווה להיכלל בעסקת שחרור מחבלים"

[כהנא צדק!]

חמש שנים אחרי שניסה לבצע פיגוע בבי"ס במזרח י-ם, שלומי דביר ממחתרת בת-עין מתחרט. לא על המהות, על הדרך. 'לפעולה כזו צריך את יחידה 101'.


(שלומי דיבר וירדן מורג הצדיקים!)

את ליל הסדר הקרוב מקווה שלומי דביר לעשות בחיק משפחתו. כבר חמש שנים הוא יושב בכלא, ואין לדבריו שום סיבה שלא ייצא לחופשה. "מאות אסירים מכל קשת העבירות יוצאים לחופשת פסח, והם עדיין טוענים שאני מסוכן לציבור", אומר דביר, בן 32. "הם" זו החטיבה היהודית בשב"כ, המחזיקים במפתח לחופשותיו. הוא יכול להיות האסיר הכי שקט ורגוע בכלא, אבל כשמדובר במי שהניח עגלת תופת ליד בית ספר לבנות במזרח ירושלים, לא זו השאלה.

רבע מתקופת מאסרו חלף אמנם לפני יותר משנה, אבל כדי לראות את ילדיו מחוץ לחומות הכלא, צריך שלומי דביר לשלם מחיר גבוה. אולי אפילו מופרז מבחינתו. על פרטי העסקה חושש דביר לספר. שום תועלת לא תצמח מזה, ואולי אפילו נזק, הוא אומר. אבל גורמים המצויים בפרשה טוענים כי בשב"כ סבורים שהחקירה סביב ההתארגנות החשאית עדיין לא מוצתה עד תום. אם דביר יעזור להם, הם יעזרו לו.

פעמיים ביקרו אצלו נציגי החטיבה היהודית, בתיווך הרב הצבאי הראשי, תא"ל אבי רונצקי, והציעו לו את הדיל. הם עדיין ממתינים לתשובה חיובית. "המגעים מצדם לא נעשו בכנות", הוא 
אומר אחרי מחשבה ארוכה. "הנושא של חרטה פומבית מצדי עלה רק בשני משפטים, אבל ראיתי שלא השתנה כלום מצדם, והם עדיין טוענים שאני מסוכן. הם לא כנים איתי". גורם המקורב לדביר ולחבורתו טוען כי "מדובר בהתעללות של השב"כ. שום מידע שהיה ברשותו, אם היה כזה ולא נחשף, כבר לא רלוונטי אחרי חמש שנים".

שלושה מתוך ששת ילדיו נולדו כשהיה מאחורי הסורגים. הקטנה בת שלושה שבועות. פעם בשבוע הם באים לביקור. "זה קושי יומיומי, לי ולהם", מספר דביר בריאיון. "אין אבא בבית, וזה מתבטא בכל דבר. אשתי לא יודעת להחליף נורה, והילדים גדלים בלי אבא".

חקירות קשות בשב"כ
ב-29 באפריל 2002, בשעה שלוש לפנות בוקר, נעצר שלומי דביר יחד עם ירדן מורג. כמה דקות לפני כן, הניחו השניים עגלת תופת סמוך לבית ספר לבנות במזרח-ירושלים. אחרי שנסעו 200 מטר נזכרו ששכחו לנקב את צמיגי העגלה כדי שאיש לא ינסה לגרור אותה. הם נסעו לאחור, ובכך עוררו את חשדם של שני שוטרי סיור.

דביר הסביר לשוטרים שיש להם תקר באחד מגלגלי העגלה, ולכן נעצרו עם הרכב. השוטרים ראו שכל הצמיגים שלמים וביקשו לפתוח את העגלה, אך נענו בסירוב, בנימוק שאין למורג ודביר מפתח. שני השוטרים ביקשו מהם להזדהות, אך השניים טענו שאין ברשותם תעודות זהות. השוטרים, שחשדם גבר, הודיעו לשניים כי הם עצורים והזעיקו למקום חבלן.

"באותו רגע כבר הבנתי שאני הולך לשבת שנים בכלא", משחזר דביר בשיחה שנערכה השבוע בכלא איילון. "חקירות השב"כ היו קשות מאוד במישור הנפשי. מכניסים אותך לאי ידיעה, חוקרים אותך יום ולילה ברצף ולא נותנים לך להיפגש עם עורך דין". בספטמבר 2003 הורשע דביר בניסיון לרצח ונשפט ל-15 שנות מאסר בפועל, אותן הוא מרצה בכלא איילון, "אוז" של בתי הסוהר.

איך הגעת למצב כזה, שבו אתה מחליט לרצוח ילדות חפות מפשע?

"המצב הביטחוני היה כל כך בלתי נסבל. אני יודע שיש אנשים שמפצחים גרעינים מול הטלוויזיה, אבל עליי זה השפיע יותר. זאת היתה תקופה עם הרבה פיגועים. אצלי זה התחיל אחרי חדירה לבת-עין. זה היה בשבת, ובאותו מוצאי שבת היה כינוס של תושבים בנושא. בכפר שממנו יצאה החדירה לא נשאר דוד מים אחד שלם בסוף אותו לילה.

"שוחחתי על נושא ההרתעה עם ירדן מורג, והוא זרק לי שצריך לפוצץ להם בית. הדיבור הזה הדהים אותי. מה זה לפוצץ? איך מפוצצים? אין לי קשר לדברים כאלה. הנחתי שכנראה יש לו פצצות או מטעני חבלה והוא יודע לעשות את זה. ככה זה התגלגל. לא מדובר בהחלטה של רגע. מדובר בתקופה של חודשיים הכנות. יחסית לגודל העניין, ההכנות היו לא רציניות מכל בחינה והכל היה די שלומפרי".