מתיקות התורה סיפור יפה אה וסיפורים על השגחה פרטית

[jewlover and arabhater]

בס"ד
http://www.fxp.co.il/showthread.php?t=4891372
יום אחד הגיע לפני הרב הגאון הגראי"ל שטיינמן, אדם, שבא ואמר לרב כך:
הרב אוהב סטייק? - הרב לא הבין מזה סטייק, רק המשמש שלו הסביר לו שזה אחד הבשרים הכי משובחים,.
הרב ענה: לא, איני אוהב סטייק.
שאל אותו אדם את הרב: והרב אוהב גלידה?
הרב השיב: לא איני אוהב גלידה...
אז אמר לו אותו אדם: אתה מבין כבוד הרב, אני לא אוהב תורה - לכן זה לא ערב ונעים לי ..
מה אני יכול לעשות?
שהרב שמע זאת הוא המשיל לאותו אדם משל נפלא ואמר:
יום אחד היה אדם יצרן דבש, היצרן עם הדבש מספר אחת בעולם !!
כל אחד שהגיע וטעם מהדבש בחל לצעוק מרב התרגשות מהטעם הנפלא..
יום אחד הגיע לשם אדם אחד - שהחל לצעוק - מר לי .. כואב לי..
היצרן לא הבין, אולי יש פגם בדבש? אולי יש בעייה עם הייצור?
אבל אז לאחר בדיקת טעם של הדבש - הדבש היה מעולה !!
אם כן, פנה אותו יצרן לאדם ואז ראה - שאותו אדם מלא פצעים בפה ובלשון ..
זאת אם כן הסיבה למרירות - הדבש מצויין - פשוט לך יש הרבה פצעים ..
כך הוא הדבר אמר הגראי"ל שטיינמן - התורה היא מתוקה ואין דבר שדומה לה,
אלא הבעייה נמצאת בך !! - יש לך פצעים שנובעים מתוך עוונותיך שחוסמים בעדך
להרגיש את מתיקות התורה ..

וה' יעזרנו להיות צדיקים ולחוש במתיקות התורה הקדושה

תזכו למצוות !


לאחר ששמענו השבוע, את סיפורי ההשגחה הפרטיות שנעשו לחברי קהילתנו, גילינו שוב, שעל אף שאנו חיים בעולם של הסתר, ישנם לעיתים גילוים של אור, המבשרות בקול רעש גדול -
שהקב''ה מסובב הסיבות!!!
מסוג הגילויים הללו הוא המעשה שלפנינו.
המכונית שבתוכה יושב המרצה הרב א.ר. עשתה את דרכה לאחד האולמות הגדולים באנטוורפן.
תחושתו של הרב א.ר. שיאחר להרצאתו, לא איחרה לבוא. לאחר ששמע את איש החדשות המבשר על שלג כבד הצפוי לרדת בכל רגע.
בתחושת חוסר אונים מתח הוא את איבריו. הגביר את מהירות נסיעתו, וכמובן את הקלטת שתפיג במעט את שעמומו לא שכח להדליק.
אך השלג המצטבר על מכסה המנוע נתנו לו להבין מהר מאוד כי לא רק שבהרצאה כבר לא יזכה להיות, את מיטתו שבביתו ג''כ לא יזכה לראות היום.
במקום הראשון שבו היה אפשר לעלות על הדעת שימצא את מבוקשו, עוצר את מכוניתו, יוצא כולו עטוף במעיל, נכנס לאולם הקבלה של מלון דרכים קטן, ומבקש לו חדר ללינת הלילה.
בקשתו נענית בשלילה, החדרים כולם בתפוסה מלאה ''כן אדוני גם המחסנים'' משיב לו הפקיד העייף. גם במקומות אחרים אליהם הוא פנה, נענה בשלילה מאחר שרבים כמוהו שנתקעו מחמת השלג הכבד, מצאו בהם שנתם.
ממקום מושבו במכונית מבחין בבנין עתיק, אשר בחזיתו שלט דהוי המבשר שהמקום משמש כבית אבות.
זיק של אור ניצת בעיניו נכנס פנימה וביקש לדבר עם האחראי התורן, משהגיע זה הציג בפניו את בקשתו שייתן לו מיטה, תמורת תשלום לא מבוטל. האחראי נענע את ראשו לאות שלילה כשסימני צער ניכרים על פניו.
בשומעו כי נכזבה תקוותו האחרונה, לא יכל לשאת זאת ופרץ בבכי ואמר ''אל נא תיתן לי לקפוא מקור במכוניתי'', האיש שעמד מולו לא יכל לראות בבכיו וצערו ואמר – שמע נא, יש לי פיתרון עבורך, אמנם מסתכן אני -
במשרתי אך מוכן אני לקחת את הסיכון, בקומה העליונה נתפנה חדר של זקן שנפטר אתמול, אתן לך את מפתחות חדרו ותוכל לעשות שם את הלילה. אולם אבקשך עם שחר פנה את המקום מיד.
היהודי שהיה אסיר תודה מחה את שאריות הדמעות ופנה אל חדר הזקן שם נתן תנומה לעיניו. עם שחר נטל את ידיו פתח את הארון שנח לצד מיטתו ותדהמתו גילה זוג תפילין. נכבו עיניו של א.ר. הייתכן שבמקום שהצלבים מתנוססים בכל מקום שכן יהודי??.
רץ מיד א.ר. למיטבו ושאלו לפשר התעלומה, ונענה שבית אבות זה הוא משכנם של זקנים ערירים אשר משעבדים את רכושם וביתם, בעד משכנם בבית זה עד ליום פטירתם. ולגבי אותו זקן יהודי, אמר הלה, קברנו אותו אתמול מעבר לכביש.
נסער היה א.ר. על המצווה שנזדמנה לפניו לקחת מת מצווה לקבורת ישראל, וממחשבה למעשה נסע לכיוון מקום קבורתו של הזקן העלה את גופו למכוניתו ודהר לכיוון החברא קדישא האזורית.
משהגיע אל המנהל האחראי והציג בפניו את מסמכיו של הנפטר פרץ בבכי וצעק ''איני מאמין'' ומיד חיטט באחת מן המגירות, והוציא משם פנקס קבלות ישנות, אשר על אחת הקבלות היה רשום על סכום כסף גדול שנתרם ע''י יהדי ערירי זה מלפני 20 שנה, עבור 20 אנשים ערירים ששרדו את השואה האיומה ולא זכו לקבורת ישראל.
ומיד הגביה את קולו המנהל האחראי וצעק, 19 קברים מילאנו במשך 20 שנה אלו והנה הוא בא לגבות את חובו ולהיקבר כמספר ה-20 כזקן ערירי ששרד את השואה האיומה.
אין צורך להוסיף ולהרחיב את דרכי ההשגחה העליונה,כיצד ההרצאה שלא הייתה והשלג שכיסה ופונדקאי הדרכים שהיו מלאים, לא היו לחינם.

--------------------------------------------------------------------------------
''למה דווקא גרמניה?'' שאל הרב עזריה, כאשר התברר לו שעליו לעבור טפול רפואי שעדיין לא צברו בו הרופאים בארץ די ניסיון. היה עליו לחפש מקום בעולם שהתמחה בנושא מיוחד זה. ההחלטה הייתה מאוד קשה. הועלו מספר מרכזים רפואיים ברחבי העולם ואחד מהם בגרמניה. הוא בן להורים ניצולי שואה, לא קיבל כל כך בקלות את העובדה שיהא עליו לשהות על אדמת הארץ השנואה שכה הרעה לעמו. לאחר התייעצויות נוספות הוחלט שזה המקום שבו יוענק לו הטיפול הטוב ביותר. ועל כן הוחלט כי למרות הרגשות השליליים כלפי הצוות הרפואי (למרות שבדרך כלל נחוץ – אמון של חולה ברופא), זה המקום המתאים והטוב ביותר.

אדמת גרמניה קידמה אותו ביום חם במיוחד. את האכסניה כבר קבעו בהיותם בארץ אצל רב מקומי אשר פתח בפניו את דלתות ביתו ולבו. במקום אמנם מרכז רפואי חשוב ומפורסם, אך חיים יהודיים נדמו שם מזמן בשנות הזעם, ועתה החלה התארגנות של השרידים, ובתוספת של יהודים שבאו מארצות חבר העמים. בסך הכל עזובה רבה, אך גם כר נרחב להפחת רוח חיים בלבבות יהודיים.

הרב עזריה לא הרבה להסתובב בעיר. וכי מה יעשה אדם שעובר טיפול קשה ומכאיב במרכזי קניות ובאתרי בילוי? הרי בכלל אין על מה לדבר. אך החלטה גמלה בלבו – בכל מקום שילך יפגין את יהדותו. אף כי בדרך כלל בארץ הלך כאשר הוא לבוש בציצית לגופו מתחת לבגדיו, עכשיו החליט, אלבש את הציצית בגלוי, ומחשבה בלבו: ''אולי יראה אותי אחד מהיהודים שעדיין זיכרונות בית אבא בלבו ויתעורר''.

יום אחד, בעומדו ממתין בתור בסופרמרקט ענק, שם לב כי אדם הלבוש בבגדי כומר בוחן אותו שוב ושוב. לפתע ניגש אליו הכומר ושאל אותו: ''האם אתה רב יהודי?'' משהשיב בחיוב, שאל אותו אם יוכלו לשוחח מעט. הרב עזריה המופתע ענה בחיוב, ומשסיים את הקניה נתפנה לשמוע את אשר בפיו.

וכך סיפר הכומר: ''תפקידי הוא קשה. אני אחראי מטעם העירייה על חדר המתים. כאן מקובל כי כאשר אדם מת, שורפים את גופתו ומוסרים למשפחה צנצנת אפר בלבד. מזה שלושה ימים נמצא אצלנו נפטר יהודי, ואני התכוונתי לשרוף את הגופה כרגיל, אבל אני רואה שאתה רב, אולי תטפל בעניין?''

הרב עזריה היה המום. מצד אחד, עיר זרה, אינו מכיר איש. גם השפה שלו עילגת, אנגלית מתובלת ביידיש – איך יסתדר ב''תיק'' כזה. אך להביא יהודי לקבר ישראל! אין לך מצווה גדולה מזו, שאפילו כהן גדול שהכין את עצמו כל השנה כדי שיזכה לעבוד בבית המקדש ביום הכיפורים, אם אין מי שיטפל בו (מת מצווה), מוטל עליו להיטמא ולטפל בו, ולהדחות על ידי זה מהאפשרות לעבוד בקודש הקודשים ביום הכיפורים! הרבה לא היה יכול להתלבט. צלצל מיד לבית הרב, ויחד הגיעו אל המכון הפתולוגי בעיר. כאן מצאו את הנפטר, אדם שנפטר בבית אבות. המסמכים לימדו אותם כי מדובר באדם ערירי. בבדיקה שערכו נתברר כי הוא מהול, אך זו עדיין לא ראייה מוחלטת ליהדותו. כי כידוע ישנם רבים שאינם יהודים שנימולים מסיבות שונות: בריאותיות או דתיות, בכל אופן מהמסמכים לא למדו די הצורך על נקודה זו, ולא ידעו כיצד לנהוג בנושא הקבורה, האם לקברו בבית קברות יהודי או נוצרי?

לפתע עלה בראשו של הרב עזריה רעיון מבריק, נטל את מספר הטלפון של בית האבות, לא הציג עצמו כיהודי אך ביקש לדבר עם העובדת הסוציאלית שטיפלה בו בבית האבות. משהשיג אותה בטלפון השתדל לחלץ מפיה מידע שהיה כה חשוב לקביעת זהותו של האלמוני. כמשיבה לפי תומה סיפרה לו בזלזול כי האלמוני היה יהודי, וכי על דלת ביתו הייתה הקופסה שיש ליהודים על הדלת. לשמע משפט זה אורו עיניו. מקופת הקהילה שילמו את הדרוש לפדות את הנפטר והביאוהו לקבר ישראל כפי המתחייב בהלכה.

אירוע זה היה תשובה לשאלתו: ''למה דווקא שם''? ההשגחה הפרטית שסובבה את הדברים הייתה כל כך ברורה ובהירה. מי יודע מה זכותו של אותו יהודי שבגללו נתגלגלתי לכאן כדי להביאו לקבר ישראל.


http://www.fxp.co.il/showthread.php?t=4809481

[jewlover and arabhater]

מעשה באישה צדקנית שהיתה מפרישה כמה פרוטות ממשכורתה לשמש בית הכנסת שייאמר על בנה קדיש. והנה לפני החגים קיבלה מתנה כמה זהובים מהמנהל עקב הצטיינות בעבודה ותרומתה הותיקה לעבודתה.

בנאמנות ובחריצות יתרה, היא קיבלה אותם בשמחה רבה והתחילה לחשוב מה עליה לעשות, איזה מעשה שיגרום לה נחת רוח, והיא הולכת לבית הכנסת כהרגלה והנה צץ רעיון במחשבתה ותאמר לעצמה, הנה אני יום יום עושה את מה שמוטל עלי אני נותנת כמה פרוטות לשמש והוא אומר קדיש על בני, ומה אם יש מי שאין לו אף אחד והוא גלמוד ואין מי שיגיד עליו קדיש והוא נמצא בצער רב בעולם האמת, ותאמר אולי כדאי שאתן כמות פרוטות כפולה לשמש ושיגיד קדיש שני ויכוין לאיזה גלמוד שאין לו מי שיגיד עליו קדיש, והחליטה בליבה לעשות זאת, וכך עשתה, היא מסרה פרוטות כפולות לשמש, ושיגיד קדיש לבד מהקדיש שהיה אומר על בנה, ושיכוין על איזה גלמוד וכך עשתה כמה ימים כל זמן שהיו לה כמה מרקים נותרים ברשותה. והיא מצאה בזה קורת רוח וסיפוק נפשי נעלה.

והנה יום אחד והיא יוצאת מעזרת הנשים, אחרי שומעה מפי השמש קדיש לזכר בנה, וגם קדיש על הגלמודים, והנה בא לקראתה איש מכובד וישאל אותה מה היא עושה בשעה כזו שלא דרכן של הנשים לבוא לבית הכנסת, ומה יש לה עם השמש שהיא תמיד מדברת איתו.

ותאמר לו אדוני הנכבד, אני באה יום יום לבית הכנסת הזה, ואני מוסרת לשמש כמה פרוטות כדי שיגיד קדיש לעילוי נשמת בני יחידי שנקטף בחצי ימיו, והיא הסתירה ולא אמרה לו על הקדיש השני שהשמש אומר על איזה גלמוד.

וישאל אותה מה שמך? ותאמר לו שמי כך וכך, ויוצא פנקס המחאות של בנק ויכתוב את שמה, ויאמר לה את זה תקחי לבנק פלוני ושם יתנו לך סכום כסף עבורך, והיא קיבלה את ההמחאה ממנו ותוהה על זה, והתחילה להסתכל על ימין ועל שמאל כדי לראות את הנדיב הנ"ל ולהודות לו, ולא ראתהו עוד, והיא הלכה לביתה ולא שמה לב על כל אלה, ולמחרת בבוקר ותשאל את השכנים איפה מקום הבנק, ויאמרו לה שזה במקום פלוני, ותלך היא אל הבנק הנ"ל ותעמוד על יד הקופה ותמסור לו את ההמחאה, שקיבלה מאותו נדיב, והפקיד כראותו את סכום ההמחאה התפלא עלילה, ויאמר אל האשה בואי איתי אצל הפקיד הגבוה ממני, מפני שאני אנני מורשה לתת המחאה בסכום כה גדול, ותלך אחריו אל הפקיד השני הממונה על הראשון.

והפקיד השני גם כן כראותו את הסכום הנקוב על ההמחאה נבהל ונתן כסא לגברת, ואמר לה שבי פה רגע אני נכנס למנהל, כי זה גם לא ביכולתי לשלם סכום כה גדול, והפקיד הנזכר נכנס למנהל וירא לו את ההמחאה, והמנהל כראותו את ההמחאה קם מהר ויאמר: מי הביא את ההמחאה הזו, ויאמר לו: אשה אחת והיא יושבת בחדרי, אמר לו לך והבא אותה אלי, הוא הלך וקרא לאשה הנ"ל, ויקח המנהל כסא ויקרב אותו אליה, ויאמר לאשה שבי גברת, וישאל אותה הגידי לי מי נתן לך המחאה זו? ואימתי קיבלת אותה, ותאמר לו: אתמול קיבלתי אותה על יד בית הכנסת וסיפרה לו את כל העניין מתחילתו ועד סופו.

ויאמר לה גברת, תראי פה את התמונה התלויה על הקיר האם זה האיש אשר נתן לך את ההמחאה, ותאמר לו כן אדוני, והוא בעצמו ובכבודו שנתן לי את ההמחאה הזו, ויקום ויקרע את בגדיו, ויצעק צעקה גדולה ומרה, ויבך בכי גדול מאוד, שזה כשלושים שנה שמת אביו, והוא היה מנהל את הבנק הזה, ואחרי מותו נהיה בנו למנהל, ומיום שנפטר אביו הוא לא אמר קדיש, והאב נשאר גלמוד בעולם האמת, ובנו התחרט חרטה גמורה ויאמר לאשה: גברת, את מהיום והלאה יהיה לך חדר בתוך ביתי, ועל שולחני תאכלי ותשתי, וכל מחסורייך עלי, והנני מודה שאני אשם על שלא אמרתי קדיש על המנוח אבי, ואת ברוכה לה' תהיי על שהצלת את אבי בקדיש של הגלמוד, וגם על שהצלת אותי והחזרת אותי למוטב, וה' הטוב יתן לך כגמולך בעולם האמת. (זיכוי הרבים).

תודה לבני199