ב"ה
מאת: דוד גבירצמן
בעשורים האחרונים שולטות בחלקים
נרחבים בעולם מאפיות שונות. הציבור,
עם כל הסלידה, והחשש ממעשיהם, מזדהה
במקום כלשהו עם המאפיונרים. אם לא
מזדהה, מתעניין. וזה אומר משהו.
המאפיה היהודית, חלק 1
תארו לעצמכם. ערב אחד גולשת ברחוב מתחת לחלון שלכם, אאודי שחורה, הדגם הכי מעודכן, יש כמוה רק כמה עשרות בארץ. נהג הרכב משייט ברחובות להנאתו, נראה שהוא מתכוון לאסוף כאן קהל מעריצים בכל מחיר. בסיבוב השני, החבר'ה על המדרכות מתחילים לגלות התעניינות. בסיבוב השלישי, הציבור יוצא ממש מהכלים. הו... איזה אוטו, איזה תמרונים... רק הברק השחור עלול לגרום לתאונה חזיתית.
ואז, מבקיע אל תוך ההמון, איש רגוז ומקטר. הוא צועק ומנופף בידיו בכעס וחוסר אונים. כעבור דקות ארוכות של הסברים, ההמון מתחיל לקלוט את העובדות. האאודי המרשימה שייכת לאיש, והנהג המתמרן, אינו אלא שודד רע לב. בעל הרכב הנשדד מצליח לגייס כמה תומכים, בערב הם מאתרים את כתובתו של העבריין, נוקשים על הדלת, ופותחים בדין ודברים. הבחור התזזיתי מתגלה כחצוף לא קטן, את הרכב הוא לקח בחובו, בעל הרכב חייב לו שכר עבודה של שבועיים, לא מעניין אותו כלום, לקח את הרכב וזהו. 'תיזהרו שלא לעלות לכאן שוב' הוא יורק מעבר לדלת הנטרקת, 'יש לי קשרים עם המאפיה...'
אבל, לסיפור הזה יכולה להיות סיומת אחרת: בעל הרכב השדוד פונה לאיש המתאים. הלה מאתר את הכתובת. נוקש על הדלת. גם כאן פותח צעיר תזזיתי, מקלל ברוגז ומתריס 'מה רוצה...?' מיודענו לא אומר כלום רק לוחש לו באוזן משפט קצר ותמציתי 'לא כלום, רק רציתי לידע אותך שאת האאודי הנחמדה קיבל האדם ששדדת, מ...' וכאן הוא נוקב בשמו של ארכי-מאפיונר. 'תעשה את החשבון עם עצמך' הוא זורק והולך.
כמה דקות, והמפתחות ממתינות בתיבת הדואר, פלוס התנצלות ופיצוי קטן.
* * *
בעשורים האחרונים שולטות בחלקים נרחבים בעולם מאפיות שונות. הציבור, עם כל הסלידה, הפקפוק, והחשש ממעשיהם האפורים, מזדהה במקום כלשהו עם המאפיונרים. אם לא מזדהה, מתעניין. וזה אומר משהו. זה אומר, למשל, שהפעילות האנטי ממסדית הזו ממציאה אפיקי התבטאות לרצון המשותף לכל בני המין האנושי, פריקת עול.
האדם הממושמע ביותר, גועש במקום כלשהו בתוכו, להעיף מעליו כל סוג של עול. המאופק יגלה סבלנות, המאובן יתמיד בצייתנותו המקובעת, והמרדן יעשה את מה ששניהם היו לפעמים מעוניינים לעשות. הטבע המרדני נטוע בנו מראשית ההיסטוריה, ועוד נדבר עליו בהמשך.
ההגדרה הרוחנית לשיטת הפעולה המאפיונרית מכונה בזוהר הקדוש 'מלכותא בלא תגא' - מלכות נעדרת כתר.
כתר ומלכות הם שתי הספירות הקוטביות ביותר מתוך עשר ספירות הקדושות. הכתר ראש לכולם והמלכות סוף. המלכות מבטאת במהותה את ההנהגה, השלטון. הכתר הוא ההילה לשלטון. כתר הוא כבוד, כתר כשמו כן הוא, מכתיר את ראש המלך, מעניק לו את הסמכות להיות מושל בכיפה. את הכתר נותן העומד בראש מי שנבחר על ידו כמלך ועל זה נאמר 'אין מלך בלא עם'.
מלכות קדושה וראויה, היא מלכות שלראשה כתר. זוהי מלכות השם. ויש מלכות אחרת, שאת כוחה היא יונקת מעזות. אין לה כתר משום שאף אחד לא הכתיר אותה כמושלת, את הסמכות היא נטלה בעצמה בחוצפה. על היסוד הזה מושתתת ההיררכיה השלטונית של המאפיה. השתלטות, 'אני מחליט כי ככה בא לי'.
נפשות עשוקות
התאווה הגדולה ביותר של הסיטרא אחרא, הן נשמות ישראל. בכל דרך היא מבקשת לבלוע אותן, לכל הפחות לינוק מקדושתן. את היניקה הזו היא עושה בעיקר על ידי פגם הברית. הנשמות שנפלות ברשתה, הם אלו ההולכים אחרי הפיתויים שהיא משליכה, צועדים כאחוזי תזזית אחרי המלכודת שהיא מטמינה.
בתיקון הכללי שגילה רבינו הקדוש – רבי נחמן מברסלב, יש כוח סגולי עצום ונורא, למשוט ולחלץ את אותן נפשות עשוקות ממלכודת הסיטרא-אחרא. השם הקדוש א-ל אלהי-ם עולה בגימטרייא כמניין תהילי"ם, ויש בו את תמצית כוח הקדושה של תהילים. הכוח הנורא הזה הוא תשובת המשקל לכוחה הנורא של הקליפה הקשה האורבת תמיד לנפשות ישראל.
בלי להיכנס עמוק מדי, ננסה להסביר את הרעיון.
הסיטרא-אחרא כשמה כן היא, צד האחר מהקדושה. מהיכן יש לה, לאותה ישות שלילית, כוח לחולל מהומה שכזו בעולם? התשובה פשוטה בתכלית: חוצפה.
היכן שמתחילה החוצפה מסתיים ההיגיון. חוצפן מסוגל לעשות ככל העולה על רוחו. אין הוא נזקק להציג קבלות, בודאי שלא תעודות, הוא כאן וזהו. מלכות הרשעה הכתירה את עצמה. היא שולטת בעולם רק משום שבורא עולם הניח מקום למציאות שכזו להתקיים. זוהי מלכות ללא כתר. פועלת על עיקרון המאפיה. שולטת מתוקף עזותה.
מה תעשה לחוצפן? איך תשכנע אותו להיכנע? הוא איננו ממושמע, לא מעניינת אותו דעת קהל. אהדת הציבור כמו סלידתו ממעשיו, אינם מעלים או מורידים את מצב רוחו. הוא עושה ככל העולה על רוחו. ובכל זאת, שפה אחת פועלת גם על מאפיונר מושבע: שפת האיומים.
אם אלימות וחוצפה הן כוחו של הבעל דבר, התשובה עבורו היא 'אני חוצפן ואלים ממך'. גם פושע מועד ירכין ראש ביראה מול עמיתו הבריון ממנו.
להבדיל, ורק לצורך המשל. הקדושה, כשהיא באה לחלץ את שבויי מלכודת הרשע של הבעל דבר, נוקטת לפעמים בדרכים דומות לשלו. "עם עיקש תתעקש", לכל ישות שפה משלה. כשמבקשים להוציא משיני הס"ם את טרפו המפרפר, הוא מצידו הולך על כל הקופה. הנפשות הללו הן עניין של חיים עבורו. זהו מזונו, את דמן הוא יונק, מכאן הוא חי. בלתי אפשרי לנהל מולו שום משא ומתן.
דבר אחד ירתיע אותו. רק תלחש על אוזנו את שמו של הבוס.
כשמשה רבינו הולך בשליחותו של השם לבקש מפרעה להוציא את ישראל, הוא מתכונן בעצם לנהל משא ומתן עם מאפיונר. פרעה הוא התגלמות מלכות הרשעה, רודן שתלטן שהפך אומה בת חורין לעם עבדים. השפה המובנת לפרעה היא שפת האיומים. 'אם לא תשלח אותנו, תקבל מכות. ואם זה לא יעזור, תחטוף עוד...'
האיומים של משה על פרעה, הם התשובה של מלכות דקדושה למלכות הרשעה. אם אתה גיבור גדול, תיכף נראה מי הבוס האמיתי בעולם. יציאת מצרים התעכבה תקופה ארוכה, רק כדי להחדיר בעולם את התובנה שהשם יתברך שליט בשמים ובארץ ובכל ארבעה יסודות. האסימון הזה נפל בסוף גם במוחו האטום של העריץ המצרי, הוא שרד את הכל, אפילו את ים סוף, רק בכדי לראות עין בעין שהבוס האמיתי הוא בורא העולם. ובאופן אישי מאוד אכפת לו מעם ישראל.
ההתנהלות הזו מתרחשת גם היום מול לועה הפעור של הסיטרא אחרא. כשיהודי אומר תיקון הכללי, הרי הוא מפעיל את כוחו העצום של ספר התהילים. הכוח הזה גנוז בשמותיו של השם יתברך א-ל אלהי-ם. אין צורך בהרבה יותר מזה. כשהמאפיה שומעת מי בעל הבית האמיתי של הנפשות אותן היא מבקשת ללעוס בתיאבון, הפחד גורם לה להקיא. ברגע אחד היא פולטת הכל. את הקדושות כולן, את השמחה שגזלה, השלווה שהפרה, החירות ששללה. והכל חוזר אלינו בחזרה.
אפשר לנסות.
http://www.breslev.co.il/articles/המאפיה_היהודית/התבוננות_והשקפה/חברה.aspx?id=18130&language=hebrew
