ב"ה
ניצול יחיד מאוניה שנטרפה בים, נסחף עם הזרם והושלך על חופו של אי בודד.
הוא התפלל בלהט לה' שיציל אותו, וכל יום נהג לסרוק את האופק מקצה ועד קצה.
תשוש רעב ופצוע, הוא הצליח לבנות לעצמו צריף קטן מעצים שנסחפו אל החוף.
לפחות יהיה לו מחסה מחיות טורפות.
הוא הכניס לצריף את מעט חפציו שהיטלטלו אתו בים:
זה היה כל רכושו בעולם. באחד הימים כאשר יצא מצריפו והלך אל היער לחפש מזון,
פרצה דליקה וכילתה את הצריף ואת חפציו.
להבות האש גדלו והתפשטו ואיימו לשרוף את כל היער.
עשן שחור היתמר אל על, והכל היה אבוד – הצריף, החפצים...
הוא גנח בצער וכאב, ופנה בכעס לה': "איך, איך יכולת לעשות לי את זה!!
איך אתה מביא עלי אסון אחר אסון!"
למחרת, בבוקר מוקדם, הוא קם משנתו במערה סמוכה לשמע רעש מנועים של ספינה מתקרבת.
היא באה כדי להציל אותו. "איך ידעתם שאני כאן?" שאל את מושיעיו.
"ראינו את סימני האש והעשן ששיגרת אלינו..." ענו לו.
קל מאד להתייאש כשדברים לא קורים כמו שאנו חושבים שהם צריכים לקרות.
זה אמנם קל, אבל אסור לנו להתייאש.
כל מה שקורה בעולם הזה, קורה עם סיבה, תכלית וכוונה.
ובכל דבר, אפילו הקשה והמכאיב ביותר, צריך לחפש את קצה החוט, המוביל לדבר הבא.
אז תזכרו את זה בפעם הבאה ש"הצריף הדל שלכם נשרף..."
– זה יכול להיות "סימן עשן" שנשלח למקום שאליו הוא היה צריך להישלח,
כדי להוציא אתכם מאיפה שאתם תקועים – למקום חדש וטוב יותר...
"כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא."
(רבי נחמן מברסלב )
