הרצוג בגרמניה / הרב מאיר דוד כהנא
מתוך "כהן ונביא"
הוא בנו של הרב הראשי לישראל המנוח, ומעולם לא היה הביטוי התלמודי "חומץ בן יין" מתאים יותר. חיים הרצוג, אדם קטן שכל כך מסמל את הקטנות של תקופתנו ושל ערכיה. הוא, האדם שהיה הנשיא הראשון שהשתתף בוועידה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מקום שבו הוקרא מכתב מערפאת), היה גם הנשיא הראשון של מדינת ישראל שחילל את זכרם של ששת המיליונים, בכך שדרך על האדמה של גרמניה המקוללת.
ניצולי שואה הפגינו. ניצולים זועמים דרשו שיבטל את הנסיעה. אבל ה"חומץ בן יין" עמד על שלו (וראש ממשלת הליכוד, לבושתה הנצחית של המפלגה, אישר את הנסיעה). גרוע יותר, לא היה די לו בלגיטימציה שנתן לגרמניה המקוללת, אלא שהרצוג הוסיף צביעות על פשע, בכך שהוא ניסה בצורה מכוערת להצדיק את הנסיעה שלו כהפגנת-נצחון של הדגל הישראלי ושל העם הישראלי בפני הגרמנים. הבלים. היה זה מעשה של אדם קטן עם אגו ענק, תרכובת שתמיד מלוה גמדות רוחנית. כמה הוא אהב את הגינונים הטקסיים שנועדו לכבודו! את משמר הכבוד הצבאי, את הוורמכט ה"חדש" שהצדיע לכבודו! ארוחות הערב, הראיונות בתקשורת! בחומר מהסוג הזה ממלאים את בקבוקי החומץ! אבל בתוך הקברים נשמעו אנקות-כאב והתהפכויות, שעה שהבושה הנוקבת הקיצה את הנרצחים משינה טרופה.
אחרי שספרד גירשה את היהודים בשנת 1492, הוטל חרם בן חמש מאות שנה על אותה ארץ. יהודים נזהרו שלא תדרוך כף רגלם על אדמתה משך מאות בשנים, שלא לדבר על סחר איתה. אבל דור המדבר, המיוצג כל כך טוב בידי הרצוג, חומץ בן יין, אינו יודע בושה. דור זה אינו מסוגל להקריב רווחים והנאות כדי לכבד את נרצחיו, את העם היהודי או את עצמו. שהרי הרצוג אינו אלא הביטוי החמור ביותר של הדבר הזה, בכך שהוא מייצג את המדינה היהודית. אבל עשרות אלפי יהודים אחרים, ישראלים, דורכים על האדמה הטמאה של עמלק של היום, עושים איתם עסקים באופן יומיומי, משלחות נוער רשמיות, אירועי ספורט, חופשות, הנאות.מוצרים גרמניים שוטפים את ישראל, ולאף אחד לא איכפת. אלפי ישראלים ועשרות אלפי יהודים אחרים גרים בגרמניה, מדברים את שפתה המקוללת, הם אזרחים גרמנים, הם מנהלים בשמחה את ה"בארים" ובתי הבושת של העיר המבורג ומקומות אחרים. אין בושה; אין כבוד. אין ערכים יהודיים, אין ערכים בכלל.
לקנות מוצר גרמני הוא פשע. לנסוע לגרמניה הוא גועל. לעשות איתם עסקים, להחליף איתם משלחות ספורט ותרבות, לטייל במדינה שלהם בחופשות -כל זה הוא דבר כל כך חולני, עד שאדם אינו יכול לדמיין לעצמו איך הקב"ה אינו מתקומם בזעם ומכה בנו. כשלקחנו מהם את השילומים -כסף תמורת דם -הדבר נעשה באוירה של מחילה על הפשע הנאצי, ושאף אחד לא יאמר אחרת. רגע זה היה תחילתה של הלגיטימציה של עמלק. בעקבות כך הגיעו יחסים דיפלומטיים, שגרירויות, קשרים חברתיים, חברות בין אדנאואר לבן-גוריון; העבר נשכח למרות הצביעות המתקתקה של אלו שהם דומים לחומץ מר -בניהם של "יין".
מה שהאומה הגרמנית עשתה היה כל כך נורא, כל כך חייתי, כל כך לא נתפס, עד שלעולם לא יכול להיות ולו המגע הידידותי הקטן ביותר -פוליטי, כלכלי, חברתי או תרבותי -איתם. צריך להתייחס אליהם באותה הזוועה השמורה ליצורים המפלצתיים ביותר שעל פני האדמה. צריך שהיהודים יטילו עליהם הסגר, כפי שעושים למחלה המידבקת החמורה ביותר.
אלו אינם אותם גרמנים? לא כל הגרמנים נטלו חלק בשואה? כאילו שזה משנה! כאילו אין היהדות מפנה אצבע של כעס תמידי ועונש, כלפי אומות שלמות אשר תקפו וניסו להשמיד את העם היהודי על שהם יהודים! האם לכל עמלקי היה חלק במה שאבות אבותיו עשו? ודאי שלא, ובכל זאת אות-קין נצחי חרות על מצחו של עמלק כעם, כדי שאף אומה לא תעז לחזור על הזוועה.
ודאי שיש עונש קולקטיבי ביהדות, למרות מחאות הרפורמים והקונסרבטיבים הבורים ועמי הארצות, שלא לדבר על החילוניים והמתייוונים. ודאי שהאדומים והעמונים והמצרים והמואבים נשארו לנצח במעמדם החוקי המוגבל, בשל חטאי אבות-אבותיהם. זה לא מקובל על המחשבה הליברלית המערבית? ודאי שלא, ולכן חומץ-בן-יין הולך לארץ המקוללת ללחוץ ידיים ולהתחכך עם גרמנים מקוללים. ועל כך, אנחנו כולנו עוד נשלם.
