אני צריך עזרה/ייעוץ אני בפלונטר בדילמה גדולה

[IRON_MAN]

אז ככה אני נקלעתי בשנה האחרונה למשבר נפשי קשה ביותר של דכאון חריף ותשישות נפשית שבגללם התפקוד שלי נפגע קשות,אני הייתי עובד עד לפני שנה וקצת בבית-קפה בתור חותך ירקות ומכין סלטים וכעת אני לא עובד וכמעט לא עושה עם עצמי כלום בגלל הקושי הנפשי שקפץ עלי ויוצא שאני מרגיש בין הפטיש לסדן כי מצד אחד קשה לי לעבוד ולתפקד כרגיל בגלל שאני מרגיש לא טוב בנפש ומצד שני ככל שאני לא עושה עם עצמי כלום אני מתחרפן יותר ונעשה מדוכא ומיואש יותר מהחיים, אני אמור להתחיל לעבוד אחרי החגים במפעל אריזה ואני מאוד חושש מכך שאני לא יצליח לעמוד בזה מכיון שעדיין קשה לי נורא בנפש ואני מרגיש חסר אנרגיות לתפקד(בטח בגלל שהרבה זמן לא עשיתי עם עצמי כלום אז התנוונתי נפשית והתרגלתי למצב הדכאוני/תשישותי הזה),אז למעשה התפקוד היחידי שאני מבצע זה ללכת וללמוד תורה וגם להתפלל מנחה וערבית בבית-הכנסת ואז אני חוזר לבית וגם שם כל מה שאני עושה זה לשמוע מוזיקה,לאכול,לישון,לגלוש באינטרנט,לראות סדרות מעניינות בטלוויזיה ולעזור במטלות של הבית, זה הסדר יום השלילי שלי כבר שנה שלמה לדאבוני הרב.
אציין שאני משתדל להקפיד על תזונה נכונה ועל פעילות גופנית מינימאלית לעת עתה בכדי לא להתנוון יותר וגם בכדי לא להשמין כי כאמור אני מעל שנה בחוסר מעש בגלל הקושי הנפשי. עכשיו הייתי רוצה לשמוע ממכם מה יכול לעזור לי להרגיש יותר טוב מבחינה נפשית ולתת לי יותר אנרגיות ויותר כוחות נפש מלבד לימוד-תורה(לדתיים שבינינו) ומלבד פעילות גופנית כי אני חושש מכך שאני לא יצליח להתמיד בעבודה החדשה מכיון שלא עבדתי הרבה זמן והייתי רוב הזמן בבטלה שנכפתה עלי בגלל ההחמרה במצב הנפשי. כאילו איך לא להרגיש תקוע? איך להתקדם ולהרגיש שאני עושה עם עצמי משהו חיובי? למשל אני נורא רוצה להשתתף בפעילויות למען עם-ישראל וארץ-ישראל אבל המצב הנפשי מקשה עלי מאוד! ויותר מזה אין לי מושג איך להיחלץ ממנו ולחזור לסדר יום נורמלי של לימוד תורה-עבודה-חברים-פנאי וכו..הבעיה העיקרית שלי היא שאין לי מושג מה לעשות בכדי שהמצב הזה יראה סימנים של שינוי והתקדמות חיובית כי אני כן משתדל לעזור לעצמי על מנת שהמצב הזה ישתפר ויפחת,אני ממש מרגיש שהשנה האחרונה התבזבזה לי על בטלה גמורה שנכפתה עלי וזה נורא מדכא ומעציב כי אני לא טיפוס שאוהב להיות בבטלה כזו , אז כאמור אני אשמח לשמוע את דעתכם בנושא וגם לשמוע אם מישהו פה גם עבר משברים כאלה בחיים ואם כן אז איך התמודדתם איתם.

[500sw]

גם אני דיי כמוך אין שום בעיה בלחיות ככה זה לא שאתה חייב להתקדם ולעשות דברים חשובים זה בונוס רק אפשר פשוט לחיות את החיים ולעשות מה שנוח כמה שאפשר,
יכול להיות שהדיכאון הוא פשוט בגלל שאתה מלחיץ את עצמך עם הלהתקדם וכל הזמן שופט את איך שאתה חיי.אם אתה ממשיך להרגיש ממש דיכאון חריף ותשישות אז יכול להיות שכדי שתפנה לפסיכולוג שיעזור לך בזה אם אתה לא מצליח לצאת מיזה לבד.

[yossso]

גם אני דיי כמוך אין שום בעיה בלחיות ככה זה לא שאתה חייב להתקדם ולעשות דברים חשובים זה בונוס רק אפשר פשוט לחיות את החיים ולעשות מה שנוח כמה שאפשר,
יכול להיות שהדיכאון הוא פשוט בגלל שאתה מלחיץ את עצמך עם הלהתקדם וכל הזמן שופט את איך שאתה חיי.אם אתה ממשיך להרגיש ממש דיכאון חריף ותשישות אז יכול להיות שכדי שתפנה לפסיכולוג שיעזור לך בזה אם אתה לא מצליח לצאת מיזה לבד.

אני אדם שהיה בדכאון מגיל 6 והתחיל להילחם נגדו בגיל 18, ויצא ממנו בגיל 24. (הדיכאון היה קשה, פעמים ספורות רציתי להתאבד.)

אתה טועה. דיכאון נובע מתפיסות עולם שגויות. מהימצאות במקום מדכא. (נגיד אדם שנאלץ להיפגש על בסיס קבוע עם איזה שמוק שהוא לא סובל). וגם מפגיעה רגשית שקרתה בעבר. יכול להיות שמעוד דברים שאיני נזכר בהם. תראו, אני בן לחברה החילונית, אז הדכאון שיצאתי ממנו הוא בעיקר די

דבר אחד בטוח: אל תלכו לפסיכולוגים. הם לא יודעים כלום והם לוקחים כסף. אני חושש שהם אפילו עלולים לעשות לכם יותר נזק. אין יצאתי מהדיכאון שלי? בהתחלה ניסיתי בכוח להיות שמח. זו לא הדרך. הדרך היא להבין דברים שקורים סביבך.

לוחם, חבר יקר, אני כותב בלוג, שכתבתי אותו בערך מגיל 23, אני מאמין שאם תקרא אותו מהתחלה (רק את הדברים הרלוונטיים כמובן, לא כל פיפס) כולל את התגובות שרשמתי בו, כי לפעמים דווקא בהם רשמתי דברים יותר חשובים מאשר ברשומות עצמן. יחזרו בך הרבה מכוחות הנפש.

תראה, יש לי כבר התכתבות במייל עם בחור (שמאלני) שגם הוא בדיכאון. הדברים שאני כותב לו במייל, הם עמוקים ביותר, הרבה יותר ממה שאני רושם אצלי בבלוג, ואם יום אחד הוא ירשה לי לפרסם אותם בפרהסיה, כדי שאנשים יוכלו להירפא מהדיכאון שלהם, אני אעשה זאת. (אני יכול גם לקחת את הרעיונות המרכזיים שלהם, ולרשום אותם בבלוג, ואז גם לא השפלתי אותו, וגם עזרתי לכולם)

האמת היא, שכל אחד חושב שהדיכאון שלו ייחודי, אבל זה לא ככה - המון אנשים סובלים מדיכאון מאותה סיבה, מאותה צורת חשיבה שהטלויזיה לימדה אותם. וסיבה שאינני יודע עד כה, כל אחד חושב שזה רק אצלו. (גם אני בעצמי חשבתי שזה רק אצלי), חלק מהסיבה היא, שאנשים בחברה פשוט אינם ישרים - הם עושים את עצמם מאושרים, וצוחקים והולכים לבילויים וזה. אבל כשהם לבד עם עצמם ולא עושים כלום, הם לא מרגישים טוב. יש לי הרגשה שזה מה שמניע את כל האנשים בתל אביב - הריצה אחרי דברים רק כדי לעשות אותם ע"מ להימנע מאותן 'מחשבות טורדניות'.

המחשבות ה- 'טורדניות', שהטעות הכי חמורה היא לדחוק אותן הצידה במקום לנסות לנתח אותן (למרות שזה יכול להיות קשה בהתחלה, כי זה 1. קשה. 2. יש תחושה שכל דבר רע שקרה לך בחיים, אתה תצטרך לנתח אותו שעות. אבל זה לא ככה.)

דבר אחד אל תעשו: אל תחפשו רפואה אלטרנטיבית וכל מיני בלבולי ביצים (סליחה), בלי 'אבנים עם כוח', בלי 'הפנימיאלים' (סוג של קלפים) או קלפי טארוט או אני לא יודע מה.

שלא תעז ללכת לפסיכולוג! הם אהבלים, והם במצב יותר גרוע ממך. רק העובדה שהם מרוויחים כסף על זה שהם עוזרים לך, פלוס העובדה שהזמן שלך איתם מוגבל, לא תיתן לך שלוות נפש. ובנוסף, הם לומדים מספרים שהם לגמרי שגויים, גם אם יש להם רצון טוב. פסיכולוגיה לומדים מנסיון חיים במציאות. לעזאזל עם ספרים.

 אני מדבר מניסיון. הייתי גם במחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר (כל מי שיוצא על 21, מגיע לשם. רק שאותי הוציאו בכוח מהצבא. לא בחרתי לצאת. היית פשוט בדיכאון בצבא. לא בגלל הצבא, דווקא הייתי בבסיס חלומי לגמרי. אני הייתי בדיכאון לפני שבכלל  נכנסתי לצבא.). הייתי גם במזרעה, בערך שבוע או שבועיים, במחלקה הקלה כצפוי, לא חשוב כרגע למה.

[רועי דרקון צהוב]

כמה עצות ידידי , בן כמה אתה ? יש לך אשה/בת זוג ?
אם לא אז זה חלק בפיתרון , מצא אשה מצא טוב ..
וגם תנסה לשבור את השגרה ולצאת מהמסגרת המוכרת והשבלונית שאתה נמצא בה זה זמן רב .. (טוס לחול/לחופשה ,עלה על כדור פורח,עשה קורס טיסה ,תקנה קלידים (מוזיקה) ותלמד לנגן או גיטרה צא לבלות וכו ..)
לכולם יש זמנים טובים יותר ורעים יותר,זכור ששלא הדיכאון קשה היה לנו להעריך את האושר ..
תתעודד ,עוד נכונו לך הרבה ימים יפים ..

[IRON_MAN]

כמה עצות ידידי , בן כמה אתה ? יש לך אשה/בת זוג ?
אם לא אז זה חלק בפיתרון , מצא אשה מצא טוב ..
וגם תנסה לשבור את השגרה ולצאת מהמסגרת המוכרת והשבלונית שאתה נמצא בה זה זמן רב .. (טוס לחול/לחופשה ,עלה על כדור פורח,עשה קורס טיסה ,תקנה קלידים (מוזיקה) ותלמד לנגן או גיטרה צא לבלות וכו ..)
לכולם יש זמנים טובים יותר ורעים יותר,זכור ששלא הדיכאון קשה היה לנו להעריך את האושר ..
תתעודד ,עוד נכונו לך הרבה ימים יפים ..

אני אוטוטו בן 24 ולא אני לא נשוי..ואני גם לא חושב שאני יוכל להתחתן מכיוון שאני מרגיש חסר בטחון-עצמי

[F-C-B-J]

אני אוטוטו בן 24 ולא אני לא נשוי..ואני גם לא חושב שאני יוכל להתחתן מכיוון שאני מרגיש חסר בטחון-עצמי

קודם כל לפני שאני פותח אני חושב שמומלץ ואף רצוי שתראה פסיכולוג/פסיכיאטר כי דיכאון יכול להוביל למחלות נפש נוראות...

היה לי תקופה שעוברת על כל אחד אני מאמין ברגע הזה שמשתחררים מהצבא מחשבות ש-מה אני יעשה עכשיו איפה אני יעבוד מתי נתחתן מאיפה נביא כסף וכ'ו וכ'ו...
זה מחשבות שמגיעות בדרך כלל אחרי שיוצאים ממסגרת מסודרת לאזרחות מה שנקרא "לזרוק אותך למים הקרים" התחלתי לעבוד באותה תקופה בתחנת דלק ופשוט מאוד זה לאט לאט התחיל להעלם לי המחשבות האלו והדיכאון הזה...

להבדיל סיפור אחר....

האמא של האקסית שלי היה לה משבר בחיים שהיא ובעלה עברו פשיטת רגל רצינית בעסק המשפחתי והיא שקעה בדיכאון עמוק (בדיוק כמוך) והיא סירבה ללכת לטיפול והיום היא נחשבת כחולת מאניה דיפרסיה שזו מחלת נפש די קשה ומוצהרת כ-100 אחוז נחות לוקחת משהו כמו 5 סוגי כדורים ביום שכולם פסיכוטים ובקיצור לא משהו נעים...

עכשיו למה אני מספר לך את זה.. לא להפחיד אותך חס וחלילה להפך כדי שתקח את עצמך בידיים תעבוד תקבל טיפול תמשיך בהתחזקות וגם לדבר עם הרב זו לא בושה... בהצלחה ותשמור על עצמך יהודי יקר...

[yossso]

דיכאון הוא תוצאה. לא גורם. תוצאה של חשיבה עקומה שמבוססת על מוטואים קצרים וחסרי-עומק כמו "יהיה בסדר" ו- "החיים זה כמו מנה פלאפל", ואז כשיש קושי *אמיתי* בחיים, והבנאדם מנסה לנתח את העניין כדי להבין מה הוא צריך לעשות או כדי פשוט להבין את המצב וכתוצאה מכך להבין שהפחד שלו היה לשווא, אז הוא משתמש בכלים שהוא למד במהלך השנים בשביל לנתח את הפלונטר, אבל אלו כלים כמו "יהיה בסדר" ו- "החיים זה מנה פלאפל" - זה כלים שהם בעצם שטויות. אז האיש לא מצליח לנתח, להיפך - הוא מגיע לכל מיני מסקנות שטויות לגמרי. נו.. מסובך. כאחד שיצא מהדיכאון, אני יכול לעזור. בתנאי שהוא סובל מאותם אלמנטים שמהם אני סבלתי, שהובילו אותו לדיכאון. אבל... זה כן ככה, כי כולנו באותה סירה - אותו חרא של מצב בטחוני, אותה גאווה לאומית לא מספיק גדולה, כולנו מכירים את הביטוי "חברים יש רק באגד" - אנשים לא חברים זה של זה (זה לא המצב הטבעי, תודה לאל!), וכולם מושפעים מאותם קשקושי תקשורת וטראומות בית-ספר.. ולכן.. לרפא אדם אחד זה בעצם יכול לרפא חברה שלמה. אני אכתוב ספר יום אחד, אולי, אבל הוא כמובן יהיה לחלוטין לא חוקי - גם בפורום הזה אי אפשר יהיה לפרסם אותו. כי הוא יהיה פיראי לגמרי - כמו נפש האדם האמיתית. למעשה, אני אצטרך להפיץ אותה אצל מוציא לאור שרק הכסף מעניין אותו ובכלל לא מעניין אותו התוכן - הוא לא יקרא את זה. לצור 50 עותקים (על חשבון הכסף האישי שלי), ופשוט לחלק אותם לחברים...

אני לא יכול, למשל, לטפל בבנאדם שהוא הלום-קרב. לא בגלל שזה קשה להחריד, אלא בגלל שאין לי שום ניסיון בתחום - לא הייתי בשדה קרב - לא הייתי הלום-קרב בעצמי. אבל כמובן, *גם* בגלל שזה קשה.

זה מורכב כל הסיפור. מורכב. פיראי לגמרי. - הרבה מעבר למה שמותר לכתוב על נייר. ולמעשה הדרך הכי טובה של בנאדם להירפא היא לטפל בעצמו באמצעות חשיבה, לשבת ולחשוב על דברים. - זה נשמע כמו הדבר שדוחק אותך לאבדון, אבל זה לא נכון. להתנתק מכל אמצעי תקשורת, ועדיף גם מכל בנאדם עד כמה שאפשר, ולתת לראש להביע את עצמו, לא לדחוק הצידה מחשבות כמו שהתרגלנו לעשות, להיפך, לקחת מחשבה, לנתח אותה בדקדקנות. (כי בסופו של דבר, זה הכל קשור להכל, נקודה איננה באמת נקודתית, היא מצביעה על המון דברים אחרים. יש משפט "תפסת מרובה, לא תפסת", אז אני הופך אותו "תפסת טיפ טיפ, אבל על בוריה. כן תפסת" - אם אתה יודע אלמנט אחד "קטן" אבל על בוריו, אתה יודע המון. כי הוא משליך להמון דברים. זה *חשוב* להבין את זה. התעמקות והיכנסות עמוקה לפרטים, נחשבת היום שלילית ("מה אתה חופר?" "אל תחפור לי על זה עכשיו"), מה שמקובל בחברה, הוא בדיוק ההיפך ממה שאנשים צריכים בשביל להבריא נפשית. חבר יקר, אתה הולך לשבור הרבה מאד מוסכמות חברתיות שגדלת על ברכיהן, לפני שתצא לחופשי. וזה עלול לקחת לך שנים ספורות. (לי זה לקח 5, הייתי בדיכאון מגיל 6 עד גיל 18, ויצאתי מדיכאון בגיל... 24 הייתי אומר. אני יליד 1983)).

טוב. דרך צלחה. וזרוק את המנטליות "דונט וורי בי האפי", בחיית ראבק... לכולנו רע. זה שאף אחד לא מראה את זה, זה רק הוכחה כמה שזה נכון. יש תקווה, אבל היא לא נובעת מאמונה עיוורת בתקווה, אלא מהבנה עמוקה של הדברים. עמוקה יותר משניתן לתאר במבט ראשון. החיים הם הדבר הגדול ביותר.

[yossso]

קודם כל לפני שאני פותח אני חושב שמומלץ ואף רצוי שתראה פסיכולוג/פסיכיאטר כי דיכאון יכול להוביל למחלות נפש נוראות...

היה לי תקופה שעוברת על כל אחד אני מאמין ברגע הזה שמשתחררים מהצבא מחשבות ש-מה אני יעשה עכשיו איפה אני יעבוד מתי נתחתן מאיפה נביא כסף וכ'ו וכ'ו...
זה מחשבות שמגיעות בדרך כלל אחרי שיוצאים ממסגרת מסודרת לאזרחות מה שנקרא "לזרוק אותך למים הקרים" התחלתי לעבוד באותה תקופה בתחנת דלק ופשוט מאוד זה לאט לאט התחיל להעלם לי המחשבות האלו והדיכאון הזה...

להבדיל סיפור אחר....

האמא של האקסית שלי היה לה משבר בחיים שהיא ובעלה עברו פשיטת רגל רצינית בעסק המשפחתי והיא שקעה בדיכאון עמוק (בדיוק כמוך) והיא סירבה ללכת לטיפול והיום היא נחשבת כחולת מאניה דיפרסיה שזו מחלת נפש די קשה ומוצהרת כ-100 אחוז נחות לוקחת משהו כמו 5 סוגי כדורים ביום שכולם פסיכוטים ובקיצור לא משהו נעים...

עכשיו למה אני מספר לך את זה.. לא להפחיד אותך חס וחלילה להפך כדי שתקח את עצמך בידיים תעבוד תקבל טיפול תמשיך בהתחזקות וגם לדבר עם הרב זו לא בושה... בהצלחה ותשמור על עצמך יהודי יקר...

שלום.

אני גם לקחתי תרופות. עליי זה לא השפיע. לקחתי ציפרמיל. זה.. זה עושה אותך שמח באופן מלאכותי לגמרי - זה אפילו מגעיל. זה.. זה כמו שקפה עושה אותך עירני בערך - בצורה מלאכותית ולא בריאה בכלל, קשה להסביר הרגשה, זה כאילו שמישהו יקח 2 אצבעות, וימתח לך את השפתיים לימין ולשמאל ויגיד "הנה, אתה מחייך". אבל מצד שני... עלי לא משפיעים כ"כ מהר. אלכוהול (ודקות וערק) לא ממש, סיגריות... - כל אלה, זה סתם עושה לי רע, אבל זה לא מחלחל ומשנה אותי. אני כנראה בנוי שונה פיזית מרוב האדם. פיזית אני בריא מאד. אני לא מתאמן, אבל בריא מאד. היה לי מצב של "עצוב שמח" לא יודע מה זה מאניה דיפסיה. היום כל דבר מגדירים בתור מחלה אני... לא סומך כל כך על הדברים האלה. לפעמים עצובים ולפעמים שמחים, זאת מחלה? זה לא.. "החיים"? טוב, זה לא מדויק. אם אתה עצוב או מתוח או עצבני ואתה לא יודע למה, אז תן למחשבות לרוץ, תנתח אותן, ואז אתה גם תראה למה. הראש שלך, וגם הרגשות, הם לחלוטין הגיוניים, אנשים לא יודעים את זה, הם חושבים ש- "רגשות זה לא קשור להיגיון". הם כן. ורגשות של עלבון, פחד וכעס, הם דבר שאפשר להבין באמצעות הראש. לגבי רגש האהבה ודברים גדולים.. אני אישית לא הצלחתי להבין זאת. אבל ברור למה היא קיימת - המשך הדור. וחוץ מזה, זוהי הגדולה שבהנאות החיים (האהבה).

תן לי לומר לך משהו מנסיון. המחלקה הפסיכיאטרית של תל השומר - זה מקום שאפשר להשתגע בו יותר. כבר עדיף סתם להיות בחוץ, לטייל בין הבניינים, ללכת למחלקות אחרות, נגיד של נכים, שם יש אנשים יותר נורמליים, שם אתה לא צריך לשמוע איזה זקנה בלילה "אחות. אחות. אחות." והאחות לא באה, אז אני בא לומר לה שזה משגע אותי ושתטפל כבר בזקנה, והיא זורקת לי משפט של "יהיה בסדר" אבל בטון שאומר בעצם "עוף מפה, זה לא עניינך". והטלויזיה מגיעה עד איפה שהייתי ישן. לישון כשאתה שומע טלויזיה... כל הבלבולי שכל. המקום הכי לא טוב להירגע ולהינפש בו, הוא המוסדות לחולי נפש. מזרעה דווקא היה סביר. לפחות המחלקה הקלה, לא יודע לגבי הקשות. בנאדם שקשה לו, צריך לשבת בבית, לשקוע בדיכאון (כן כן!!) ולא להתעסק בדברים אחרים ש"יוציאו אותו מזה". נהפוך הוא - לשקוע בדיכאון, לבכות, לרטון, להתבטא, להתחבר לעצמך ולכאב, ופחות או יותר לעשות בדיוק ההיפך ממה שאומרים לך שצריך לעשות ע"מ להילחם בדיכאון. זה שאדם בדיכאון נוטה לשקוע לתוך עצמו ולהיות מסוגר, זה כי זה מה שהוא צריך לעשות. אין דבר כזה "מנגנון השמדה עצמית" - זה סתם ביטוי מפגר, אחד מיני מיליונים בחברה שלנו, הבא עלינו לכלותינו. קצת ריספרקט לטבע - מה מנגנון השמדה עצמית?
"לשבת בבית ולבכות" "הוא יושב מתוסכל ומדוכא, ומרחם על עצמו." - זה נחשב דברים רעים. זה שקר. עשה מה שהלב אומר בלי התייחסות למה אומרים. אף אחד לא צריך לדעת. בשביל זה יש חדר פרטי (אני מקווה שיש לך). הפרטיות היא דבר נפלא.

רק דבר אחד לא לעשות - לא להתאבד.

ואל תרגיש שזה רק אתה. משהו מאד לא תקין בחברה הישראלית (מבחינה חברתית. רגשית. איך שתקרא לזה). יש לי חבר שהגיע מחו"ל, ממקום עם הרבה שמחת-חיים - מצב חברתי בריא. בארץ הוא נהיה בדיכאון ומסכן. הוא בשלב מסוים לא יכל היה לסבול יותר, וטס בחזרה לארץ מולדתו למשך כמה חודשים, רק בשביל לא להרגיש מסכן יותר. הישראלים הם לא חארות מטבעם, אבל לומר לך שהנורמה של החברה הישראלית איננה טירוף הדעת? זה יהיה שקר.
אז בניגוד מוחלט לדיעה הרווחת: זה לא אתה, וזה כן כל היתר, הסביבה, ובעיקר הנורמה הלא-נורמלית בעליל שכולנו משום מה חשים שאנחנו מוכרחים ללכת לפיה כי אחרת "נישאר בלי חברים". לי לא היו חברים תקופה ארוכה. אבל אני אדם חופשי בנפשי. באופן יחסי. אבל יום יבוא, ויהיה בסדר-מינוס, אם כולנו נתאמץ ממש חזק.