אני מכיר את הנושא הזה מקרוב.
סבא וסבתא שלי (מצד אבי) עלו לארץ מאיראן (אז פרס) בתחילת שנות ה-50. סבי ז"ל היה אדם דתי וגם במעברה הוא שימש כשמש בית הכנסת.
כמעט כל ילדיו נולדו בארץ (כולל אבי), ולא פעם שמעתי אותו מדבר בעצב על המצב הרוחני בארץ, ועל החינוך האנטי דתי שמחנכים את הילדים במערכת החינוך בארץ.
כמו משפחתו של אבי, גם סבי ז"ל מצד אמי היה אדם דתי (אותו לצערי לא זכיתי להכיר) והוא עלה עם משפחתו מאיראן שלאחר המהפכה האיסלאמית לישראל כשכל בניו ובנותיו בוגרים (חוץ מבן הזקונים שהיה אז בן 4 והתחנך בארץ). וגם אמי מזכירה לא מעט את העובדה שהמצב הרוחני בארץ הוא לא טוב, ושלמזלם שלה ושאר אחיה היא לא הייתה צריכה להתחנך בארץ. ואני יכול להגיד היום שבעיקרון שזה גם המזל שלי ושל אחי (משום שאמי הייתה מעורבת מאד בחינוך שלנו והתעקשה שנלמד בבתי ספר דתיים). אמי גם עבדה לא מעט שנים במערכת החינוך של חב"ד.
כשאני מסתכל על המצב הרוחני של הדור של סביי שהגיע מהגלות לעומת הדור של אבי (שנולד והתחנך בארץ), זה נראה כאילו הדור שגדל בארץ התחנך בגלות, והדור שלפניו התחנך בארץ.
זה פשוט לא נתפס בעיניי שדווקא בגלות חינכו את הילדים חינוך יהודי אותנטי ודווקא בארץ מחנכים את הילדים לשנוא את הדת ואת המקורות.
כשאני מסתכל על רוב בני דודיי, שהתחנכו בבתי ספר חילוניים, זה באמת כואב לי לחשוב מה סביי ז"ל היו אומרים על נכדיהם ונכדותיהם אילו היו בחיים היום.
