תכנית אמריקנית לתקוף את ישראל

[El Blanco]

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=851402&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

מאי 1967: ארה"ב נערכת לתקוף את ישראל

מאת אמיר אורן
 
ערב מלחמת ששת הימים הוטל על צבא ארה"ב לתכנן מבצע התקפי נגד המדינה שתפתח במלחמה נגד שכנתה - מצרים או ישראל - כדי לשמור על הסטטוס קוו במזרח התיכון ולמנוע עימות בין גושי. פרסום ראשון [/b

הסוף ידוע: במלחמת ששת הימים לא התנהלו קרבות בין צה"ל לצבא ארה"ב. אמנם הותקפה, בשגגה, אוניית הריגול האמריקאית "ליברטי", אבל לא היו חילופי אש יזומים בין הצבאות. מה שלא ידוע, ושבזכותו הסיפור בכל זאת מרתק, התרחש ברקע. מזה זמן היתה לאמריקאים תוכנית חירום לתקוף את ישראל. במאי 1967 הוטל על אחת המפקדות לשלוף את התוכנית מהכספת, לרענן אותה ולהתכונן להוראת הפעלה. אלא שההכנות פיגרו אחר ההתפתחויות בזירה המדינית, ועוד יותר מכך - אחר הצלחות חיל האוויר הישראלי והאוגדות המשוריינות בסיני. הגנרל שתיכנן לתקוף את ישראל הסתפק בחילוץ אזרחים אמריקאים מפוחדים, ושגריר אחוז בהלה, מירדן.

היבט עלום זה מופיע במחקר סודי ביותר, במקורו, של המכון לניתוחי ביטחון בוואשינגטון, שנחשף כאן לראשונה. מומחה המכון, ל' ויינסטין, חיבר בפברואר 1968 "ניתוח אירוע גורלי מספר 14" - על המעורבות האמריקאית במשבר  

  
 מלמעלה בכיוון השעון: נשיא ארה"ב ג'ונסון ושר ההגנה מקנמארה, ראש הממשלה אשכול, מטה "פיקוד המהלומה" בטמפה, פלורידה, וראש "פיקוד המהלומה" גנרל קונוויי
 
  
המזרח התיכון במאי-יוני 1967 - שהופץ ב-30 עותקים בלבד. לאחר שנים הוסר סיווגו של המחקר וכעת הוא גלוי לכל, אך עדיין מצונזרים בו פרטים שעלולים להסגיר מקורות ורעיונות מבצעיים.

הפיקוד שתיכנן לתקוף את ישראל, "פיקוד המהלומה", אינו קיים עוד. הוא בוטל ב-1971 משיקולים פנים-אמריקאיים. על הריסותיו קם גוף אחר, "פיקוד הכוננות", ובשנות ה-80 בוטל גם הוא לטובת פיקוד המרכז (סנטקום), החולש כיום על עיראק, איראן, סוריה, לבנון, מצרים, ירדן ואפגניסטאן; ופיקוד הכוחות המיוחדים (סוקום).

הגנרל שניצח על התוכניות ההן, ב-1967, היה תיאודור ג'ון ("טד") קונוויי. במונחים ישראליים, עם כל ההבדלים, הוא בן-דמותם של אברשה טמיר ויובל נאמן, אהרן יריב וגיורא איילנד. קונוויי היה קצין מוכשר אך נשכח, שלא הותיר רושם עז בתולדות הצבא; במלחמות דורו השתתף יותר מאשר לחם. סגולותיו כמתכנן סקרן ומשכיל, מהיר תפישה ויצירתי בפתרונותיו, הביאו את מפקדיו להציב אותו במטה, ושללו ממנו את הסיכוי לעמוד בראש כוחות לוחמים.

זה לא הפריע לו להתקדם. בעשור האחרון לשירותו דילג במהירות בין תפקידי גנרלים, עד לדרגה שאין גבוהה ממנה, גנרל עם ארבעה כוכבים, בגיל 56, בראש "פיקוד המהלומה". בתפקיד אחרון זה, לקראת הפרישה לגמלאות, כיהן בהתרגש משבר מאי 1967. זו היתה ההזדמנות האחרונה שלו להוציא את תוכניותיו מהמוח אל הפועל.

טוראי התחתית

קונוויי, יליד אינדיאנאפוליס שבמערב התיכון, תיאר את עצמו בבדיחות כאחד מ"טוראי התחתית", כינוי לצעירי ניו יורק שהתגייסו במלחמת העולם השנייה - גברים קצרי-קומה, שממדיהם הלמו את הדחיסות ברכבת התחתית. הוא היה קפיץ קטן ודרוך, קנאי לכושר גופני. בראש כל שנה אילץ את קציניו להשתתף במירוץ של 16 קילומטרים, כדי שלא יבלו את החג ברביצה מול הטלוויזיה עם פחיות בירה.

בשנות ה-30 נשלח לפאריס, ללמוד את צרפת, שפתה ותרבותה, כדי לחזור לווסט- פוינט וללמד את הצוערים צרפתית. ההיכרות עם אירופה קילפה ממנו את הקרתנות שאיפיינה את הקצונה האמריקאית באותן שנים. במלחמת העולם השנייה, בנתיב הקרבות בצפון אפריקה, איטליה וצרפת, לעתים כמתורגמן ומקשר בין הצבא האמריקאי לבריטי ובין שניהם לכוחות צרפת, רכש קונוויי בקיאות והבנה בנפתולי הביטחון והדיפלומטיה בשתי גדותיו של הים התיכון. אם נגזר על הצבא האמריקאי לפעול במזרח התיכון, לא היה במלחמת ששת הימים קצין מתאים ממנו לפקד על הכוחות.

כשהיה סרן בן 30, בראשית המעורבות האמריקאית במלחמת העולם השנייה, התנדב לצנחנים אך נפסל בגלל גילו המבוגר. לאחר עשור, בתום שנתיים רצופות במכללות צבאיות, התברר לו כי מתפקיד משרדי בפנטגון יכולה לשחרר אותו רק התנדבות לצנחנים. הוא ניסה שוב, והפעם, אלוף-משנה בן 40, התקבל לפיקוד על חטיבה.

באוקטובר 1961, כשהנשיא ג'ון קנדי בא לביקור בפורט בראג, בסיסם של צנחני אוגדה 82 ושל הכוחות המיוחדים בצפון קרולינה, כבר היה קונוויי בן ה-50 מפקד האוגדה, צנח עם חייליו וצעד אתם בחזרה לבסיס במסע של 135 קילומטרים. סגנו אד ראוני שיחזר אחר כך את ההצגה שהכין קונוויי לקנדי: הוא פיצל את האוגדה לחמש קבוצות והלביש כל קבוצה במדים שונים, כדי להפגין את גמישות הצנחנים למלא משימות בכל חלקי תבל: קבוצה אחת במדי קרב רגילים, בכוננות להטסה לאירופה; שנייה במדי הסוואה לג'ונגל, מוכנה להזנקה לווייטנאם; שלישית במדי הסוואה מדבריים, רביעית במדי חורף מהסוג שנלבש במלחמת קוריאה; וחמישית, מצוידת במגלשים, במדי שלג לבנים, דרוכה להקפצה לקוטב.

לאחר המופע של קונוויי נמצא באוגדה מעיל הפרווה של אשת הנשיא, ג'קי. קונוויי היצירתי שכר מטוס פרטי והביא לה במו ידיו את האבידה, שעות מעטות לאחר שובו של הזוג הנשיאותי לוואשינגטון. הוא טרח גם להגיש לגבירה זר של 50 ורדים, ורד לכל מדינה המיוצגת בתג השרוול של אוגדה, 82 ה"כל-אמריקאית". חנפנותו לא האטה, את קידומו.

ההברקה של קונוויי בהצגת הכוננות הכלל-עולמית זכתה בתוך חודשים מעטים לחיקוי. בבסיס פורט מקדיל שליד טמפה, פלורידה, מטה פיקוד המהלומה, הדגים אחד הקצינים למצלמת ירחון זרוע היבשה "ארמי" עד כמה מוכן כל חייל במפקדה לכל משימה, בכל מקום: היו לו לא שק-חפצים אחד ואף לא שניים, אלא שלושה קיטבגים - ארקטי, טרופי וכל-בו.

פיקוד המהלומה סטריקום הוקם בינואר 1962 בהוראת קנדי ושר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, כדי לסתום שני חורים מדאיגים במערכת הצבאית האמריקאית. החור הראשון היה העדר משווע של עתודת מטכ"ל כשירה וזמינה, להפעלה מיידית מחוץ לזירה העיקרית (אירופה) או המשנית (קוריאה), שאליה רותקו רוב כוחות היבשה שמחוץ לארה"ב.

הקמת הפיקוד התקבלה בהתלהבות מצד זרועות האוויר והיבשה, ובהתנגדות זרוע הים וחיל הנחתים. הים והנחתים לא הצליחו לסכל את הקמת סטריקום, משום שיושבי הראש של המטות המשולבים היו בזה אחר זה גנרלים מזרוע היבשה. מפקד סטריקום בא גם הוא מזרוע היבשה: תחילה גנרל פול אדאמס, ולאחר ארבע שנים - קונוויי.

אל תגידו "מהלומה"

החור השני היה במפת העולם, באפריקה ובאסיה. בין תחום האחריות של פיקוד אירופה, "יוקום", לבין זה של פיקוד האוקיינוס השקט, "פאקום", השתרע שטח עצום, ממצרים דרך חצי האי ערב לאיראן, ללא אחריות פיקודית. בחלוקת העבודה בגוש המערבי העדיפו האמריקאים עד סוף שנות ה-50 להשאיר מרחב זה לבריטים, אבל ככל שבריטניה נחלשה, איבדה בהדרגה את מאחזיה באזור ואף התעלמה מהמדיניות האמריקאית (במשבר סואץ ב-1956), השתכנעו בוואשינגטון שאיו די באלתורים בשעת חירום.

נקבע שסטריקום, כקבלן-חוץ מפלורידה, יכשיר את הקרקע והלבבות להתערבות צבאית אמריקאית במזרח התיכון, בדרום אסיה ובאפריקה שמדרום לסהרה. לשם כך, ולבקשת משרד החוץ, ניתן לו כינוי נוסף, "מיפסה", ראשי תיבות של הגזרות שבאחריותו, מחשש שממשלות עצמאיות חדשות באסיה ובאפריקה יסתייגו מהמונח המפוצץ "מהלומה".

דוברי פיקוד המהלומה התפארו בתוכניות שהעמידו לרשות הפיקוד 225 אלף איש, בשמונה אוגדות יבשתיות וביותר מ-50 טייסות קרב, תובלה ותדלוק. המיומנות העיקרית של הפיקוד היתה צנועה בהרבה, הכנת כוח מוטס - גדוד או לכל היותר חטיבה - לסיוע מהיר לממשלות ידידותיות, או לחילוץ אזרחים שנקלעו לקרבות בין מורדים לצבא של משטר ידידותי. מיומנות זו עמדה במבחן בהתערבויות בקונגו וברפובליקה הדומיניקנית.

קונוויי, שלפנים תיחבל איך לצאת ממבוך הפנטגון לתפקידים בשדה, גילה כי בטמפה הנידחת של אמצע שנות ה-60 הוא "רחוק מהעין, רחוק מהלב", כדבריו לאחר שנים, בהכתיבו את זיכרונותיו, רחוק הן מוואשינגטון, שם מתקבלות ההחלטות, והן מהמזרח התיכון, שם נאסר עליו לקבוע את מפקדתו.

לעתים יצא למסעות באזור, במטוס המנהלים הסילוני שלו, "הנסיכה". יחסים הדוקים במיוחד פיתח עם קיסר אתיופיה, היילה סילאסי. הוא התיידד גם עם חוסיין מלך ירדן וביקר בקהיר לשיחות עם הרמטכ"ל, מחמוד פאוזי, כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים.

ערבי טוב

הגישה האמריקאית כלפי מדינות ערב היתה אז פשטנית למדי: ערבים טובים וערבים רעים, כלומר ערבים טובים ונאצר. הערבים הטובים שכנו בצפון אפריקה, הצרפתית לשעבר (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה) והאיטלקית לשעבר (לוב). מזרחה משם היו נאצר, ערבים טובים (סעודיה, ירדן, לבנון) שפחדו מנאצר, וערבים רעים, יחסית, שהיו קצת עם נאצר וקצת נגדו (סוריה, עיראק). הנחת המוצא של המדיניות האמריקאית היתה שבעת מבחן, כגון מלחמה מצרית-ישראלית או סכסוך בין המערב לגוש הסובייטי, יתפצלו הערבים לשני מחנות. צפון אפריקה המתונה, באחריות פיקוד אירופה, לא תפריע. נאצר יחולל מהומות ואולי יצריך טיפול של פיקוד המהלומה.

הנחה זו, שהתפוררה לנוכח המציאות במלחמת ששת הימים, הסתמכה גם על האיבה הגלויה בין מצרים לסעודיה. בשנות ה-60 שקע הצבא המצרי בסיוע למורדים בתימן, נגד המשטר המלוכני ונגד סעודיה שסייעה לו. בעקבות הפצצות מצריות בשטח סעודיה הורה קנדי לפיקוד המהלומה לשגר לעזרת הסעודים חצי טייסת קרב, עם הוראות פתיחה באש שכללו גם נכונות להפלת מטוסים.

בעיצומו של המבצע התגאה חבר קונגרס מניו יורק כי בצר להם חדלו הסעודים מלפשפש בציציותיהם של טכנאי חיל האוויר האמריקאי והתירו גם ליהודים- אמריקאים להציל אותם מנאצר. בית המלוכה, שזעם על הפרסום, עיכב לימים אחדים את הגעת המטוסים.

רצח קנדי ועליית לינדון ג'ונסון לנשיאות שיפרו את מעמדה של ישראל בוואשינגטון. הערוצים הפוליטיים והאישיים של יהודי אמריקה לג'ונסון היו פתוחים, חמים ומשפיעים יותר. ג'ונסון לא היה שותף להתנגדותו העיקשת של קנדי לכור בדימונה. שרי החוץ וההגנה, דין ראסק ורוברט מקנמארה, נשארו בתפקידיהם, אבל לשלוש עמדות מפתח אחרות מינה ג'ונסון אישים שנטו לישראל אהדה רבה מקודמיהם: היועץ לביטחון לאומי

לוולט רוסטאו, ראש הסי-איי-אי ריצ'רד הלמס ויו"ר המטות המשולבים, גנרל ארל וילר.

תכנון המבצעים נגד צה"ל נשאר במנגנון הביטחוני כשריד עיקש של המדיניות האמריקאית המוצהרת, החותרת לאיזון מקודש, בסוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי. ראשיתה ב-1950, בעת פרסומה של ההכרזה המשולשת, אמריקאית-בריטית-צרפתית, נגד מכירת נשק לשני הצדדים. הסובייטים ניצלו אותה למכירת נשק לערבים, והצרפתים דאגו לעצמם כשסיפקו נשק לישראל, אבל האמריקאים שמרו על מראית עין של יחס שוויוני.

תמיכתם בקיומן, עצמאותן ושלמות שטחן של כל מדינות האזור תורגמה לדבקות בקווי שביתת הנשק של 1949: לא להניח למצרים, או להרכב כלשהו של מדינות ערב, להשמיד את ישראל, אבל גם לא להתיר לישראל להתפשט מערבה, לסיני, או מזרחה, לגדה המערבית. הלחץ האמריקאי בנקודה זו החזיר את צה"ל מאל-עריש במבצע "חורב" ומסיני במבצע "קדש"; גרסה שלו היתה עתידה להופיע אצל הנרי קיסינג'ר כאשר צה"ל כיתר את ארמיה 3 המצרית בסוף מלחמת יום הכיפורים.

במהירות, בלי תיאום

ב-20 במאי 1967, לפי מחקרו של ויינסטין, נשלח מברק 5886 של המטות המשולבים האמריקאיים לפיקוד אירופה ולפיקוד המהלומה. סטריקום התבקש לרענן את תוכניות החירום להתערבות במלחמה ישראלית-ערבית, אחת לטובת ישראל, השנייה לטובת הערבים.

קונוויי השיב לאחר ארבעה ימים. הוא פיקפק בסבירותה של התערבות לוחמנית, העדיף מבצע לפינוי אזרחים אמריקאים מישראל וממדינות ערב והדגיש את הצורך בתיאום מדיני להשגת היתר שימוש בבסיסים - במיוחד אינצ'ירליק שבטורקיה, אך גם בלוב ובספרד - ובנתיבי טיסה. ב-25 במאי הוזמנו סטריקום ויוקום לשגר לוואשינגטון קצינים הבקיאים בתוכניות הפיקודים, כדי לסייע בתכנון בפנטגון.

למחרת פנו המטות המשולבים לקונוויי וביקשו ממנו התייחסות לשאלת הסיוע האמריקאי לישראל. ממשלת אשכול הפצירה בממשל ג'ונסון לפעול להסרת ההסגר שהטיל נאצר על מיצרי טיראן. ג'ונסון לא רצה פעולה אמריקאית, אך גם לא בשתי החלופות האחרות: פעולה חד-צדדית של ישראל או מהלך מצרי שיעמיד את קיומה של ישראל בסכנה.

קונוויי נשאל לדעתו, עד כמה על ארה"ב לפעול אם המלחמה תיפתח בפעולה ערבית, ולחלופין אם ישראל תהלום ראשונה. "המטרה הסופית של הפעלת כוחות אמריקאיים תהיה בלימת תוקפנות והבטחת שלמות שטחן של כל מדינות המזרח התיכון", נמסר לקונוויי במברק 6365 של המטות המשולבים, עם העתק ליוקום.

תשובת קונוויי למטות המשולבים, ב-28 במאי, מתוארת במחקר הסודי כ"טיעון תקיף בעד אי משוא פנים ללא סייג". ארה"ב עלולה לאבד מהשפעתה לטובת הסובייטים, הזהיר קונוויי, ולכן עליה לדבוק בנייטרליות קפדנית ולהתנער מתמיכה גלויה בישראל. חשיבותו האמיתית של המזרח התיכון היא בהקשר האמריקאי-סובייטי, של המלחמה הקרה, והעמדה האמריקאית חייבת להיגזר משיקולים אלה ולא מ"סוגיות מקומיות". רק כמוצא אחרון ראוי לנקוט מהלך צבאי חד-צדדי אמריקאי וגם זאת רק כדי לשים קץ ללחימה. פרישת הצבא המצרי, העריך מפקד סטריקום, הגנתית ביסודה, בעוד שישראל ערוכה ליכולת מהירה למהלומה התקפית.

ב-29 במאי המליץ קונוויי שהתערבות אמריקאית בלחימה, אם בכלל, תתבצע בהקדם, כדי לוודא שתוחזר שלמות שטחן של כל המדינות; החזרת המצב לקדמותו תלך ותסתבך ככל שהצבא התוקף יספיק לכבוש שטח גדול יותר. אפשר שיהיה קשה לקבוע איזה צד פתח במלחמה, אך התגובה האמריקאית צריכה להיות זהה בשני המקרים - הפגנת כוח, אזהרות לשני הצדדים, ואם לא יהיה בכך די, "פעולה ימית ואווירית לייצוב המצב, קרקוע כפוי של התעופה בשני הצדדים והתקפות על כל כוחות השריון שבתנועה והתותחים היורים". לאחר הפסקת האש יוכנסו כוחות יבשה אמריקאיים למשימות שמירת השלום. להחזרת השטחים יביאו בעיקר מאמצים מדיניים, ורק אם תהיה בכך "נחיצות מוחלטת" יופעלו גם כוחות צבאיים.

בעוד קונוויי מייצג את תחושת השטח, היה יו"ר המטות וילר קשוב לנשיא. בהנחיה פנימית הזכיר וילר כי ישראל ביקשה שוב ושוב תכנון צבאי משותף ונענתה כי אין לכך אישור. עם זאת, הנחה וילר, אין לשלול אפשרות כזאת, ועל המטה להכין רעיון מבצעי להפעלת כוחות אמריקאיים בסיוע לישראל, אם תיפתח מלחמה ואם תתקבל החלטה מדינית. וילר אסר להפיץ את תוצרי עבודת המטה לפיקודים. טיוטה גולמית הוכנה ב-5 ביוני, יום פרוץ המלחמה, והתיישנה עוד לפני שנעשה בה שימוש.

ציוד על הראש

ב-6 ביוני, כשהתבררה הצלחת חיל האוויר הישראלי, ובעוד אוגדות טל, שרון ויפה מתקדמות בסיני, שלחו המטות המשולבים למקנמארה מזכר סודי ביותר, 67-315, ובו המלצה לא להתערב צבאית; להמשיך לפעול באמצעות האו"ם ובערוצים מדיניים דו-צדדיים, כולל התייעצויות עם הסובייטים להפסקת המלחמה; ולהשעות את התמיכה הלוגיסטית בכל הצדדים.

אנחת הרווחה האמריקאית על גניזת החלופה הרעה מכל, סכנה להשמדת ישראל, התחלפה בחשש כי תבוסת הערבים תהיה כה מוחצת, עד שהסובייטים יתערבו לטובתם, או לפחות יגרפו ממנה רווח מדיני. מאחר שארה"ב לא ידעה לאן חותרת ישראל, למרות הצהרות ראש הממשלה אשכול ושר הביטחון דיין כי אין לישראל שאיפות טריטוריאליות, הממשל "חש עתה כי הכרח לתחום את ההצלחה הישראלית לגבולות סבירים".

בשנים שקדמו למלחמה ערך פיקוד המהלומה סדרת תרגילי פתע, "בולד שוט" ו"ראפיד סטרייק", לבחינת כושרם של כוחות הכוננות להתארגן ללא התראה, לעלות על מטוסי תובלה ולטוס לצניחה קרבית. התרגיל האחרון בסדרה, בסוף מארס, דימה משבר במדינה אפריקאית. גם מול כוח קטן של מורדים נדרשו לגדוד צנחנים ארבעה ימים מתחילת המשבר ויומיים מקבלת הפקודה כדי להגיע ליעד. כדי לעצור אוגדות שריון במדבר, בקצב של צה"ל ביוני 1967, נדרש כוח המגלם סתירה פנימית - כבד יותר ומהיר יותר. אפילו קיבל ג'ונסון החלטה בלתי סבירה להפעיל את צבאו לבלום את צה"ל בדהירה לסואץ, בניגוד לנטיותיו, לעצות עוזריו ולדברי מקורביו ביהדות אמריקה, לא היתה לו יכולת צבאית לכך. צה"ל היה זריז יותר מהמתכננים, המחליטים והצנחנים של ארה"ב.

אפשר אמנם לשער שהופעת כוח אמריקאי מול צה"ל היתה לתכלית של "תיל ממעיד", שדי בו כדי לבלום את המתקרב אליו, בהנחה שישראל תיזהר לא לדרוך על תיל שיביא התערבות אמריקאית גדולה עוד יותר, אבל אין לאפשרות כזאת כל רמז במסמכים האמריקאיים. תקרית "ליברטי", שנבעה בעיקר מכשלי התיאום בין גורמי המודיעין שהפעילו את האונייה, המטות המשולבים, פיקוד אירופה והצי השישי, המחישה עד כמה מסוכן להחדיר לזירת לחימה יחידות ללא שרשרת פיקוד אחידה וברורה.

בזכרונותיו טרח גנרל קונוויי לעקוץ את יריבו, מפקד הכוחות הימיים אדמירל ג'ון מקיין, בסוגיית "ליברטי". בנו של מקיין, ג'ון, טייס "סקייהוק" בחיל הים, נפל לאחר כמה חודשים בשבי צפון וייטנאם והמשיך לאחר מכן לקריירת סנאטור ומועמד לנשיאות.

סיפור "ליברטי" היה טרגדיה של טעויות ביותר ממובן אחד. נאצר בדה התערבות של הצי השישי לטובת ישראל, התערבות שכאמור תוכננה בחשאי לשעת חירום אך לא מומשה. ההתקפה על "ליברטי" יוחסה בפנטגון בתחילה למצרים, כמעין תגובה על ההתערבות הבדויה. לולא הגיעה מישראל הודאה מפתיעה בדבר אחריותה להתקפה, היו מטוסי הצי השישי יוצאים לתקיפת גמול של מטרות מצריות. ההתערבות המדומה היתה הופכת, בטעות, לעובדה - וישראל היתה מואשמת שזממה אותה.

שניים מאלופי צה"ל בדימוס, ישראל טל, שאוגדתו לחמה בסיני, ושלמה גזית שהיה אז ראש המחקר באמ"ן, אמרו לאחרונה, לשמע התכנון הסודי של הצבא האמריקאי, כי לישראל לא היתה כל ידיעה על כך. צה"ל לחם במצרים, ובירדנים, ובסורים, בלי להעלות בדעתו שהוא עשוי למצוא עצמו מתמודד גם עם אמריקאים במדי הסוואה מדבריים. זה הפרט שחסר בזכרונות קונוויי: האם למד את אירועי המלחמה הקודמת, ב-1956, ובחר מכל הנקודות בסיני להצניח גדוד דווקא במיתלה.

זה התחיל ב?195


התכנון של גנרל קונוויי לפעולות נגד צה"ל, וגם נגד הצבא המצרי, היה גלגול של יוזמה אמריקאית מ-1956 שנקראה "מבצע וויפלאש": אספקת נשק למדינה שתותקף, ישראל או מצרים. הכוחות האמריקאיים באירופה סימנו מטוסי קרב וחימוש שיועברו לצה"ל בהתראה של 48 שעות. בים התיכון הוצבה אוניית חיל הים "אוגלתורפ", עמוסת נשק ותחמושת לטובת הצבא המצרי. בספטמבר, לאחר הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, בוטל החלק המצרי של המבצע. "אוגלתורפ", נימקו האדמירלים, חסרה לצי השישי והציוד שעליה נחוץ למחסני הצבא האמריקאי באזור. החלק הישראלי בוטל בינואר 1957 לאחר מבצע "קדש" ולקראת הנסיגה שכפה אייזנהואר על בן גוריון.

בסתר תוכננה גם "סווגרסטיק", תוכנית להתערבות בכוח צבאי. לשמע הדיווח על נחיתת הבריטים והצרפתים באזור התעלה, בנובמבר 1956, הוזעקו לפנטגון מפורט-בראג קציני הגיס המוטס 18 ואוגדת הצנחנים 82, שהכינו את "סווגרסטיק". היו לה שותפי סוד מעטים. ראש מחלקת המבצעים במטה זרוע היבשה, גנרל דייוויד גריי, לא היה אחד מהם. "ממש נפלתי מהכיסא, עד אז לא שמעתי על תוכנית כזאת, למרות שתפקידי חייב אותי לדעת עליה", שיחזר אחר כך. "לא יכולתי להבין איך היא אמורה לפעול, והתבדחתי שהפתרון היחיד הוא להכריז על הפסקת אש, לצנוח על קו המגע בין שני הכוחות העוינים ולהגן לשני הכיוונים".

"סווגרסטיק" נגנזה, אך גריי התבקש להנחות את פיקוד אירופה לעבד תוכנית להתערבות עתידית במשבר באזור - ככל הנראה בירדן, לטובת חוסיין, ואולי בלבנון. התכנון סבל ממחסור ממודיעין מעודכן על שדות תעופה ואתרי הצנחה אפשריים. בסוף 1957 התכנסו המתכננים בלונדון, במטהו של מפקד הכוחות הימיים האמריקאיים באירופה, בלי לספר לבריטים. בהדרגה נוספו תיקי תכנון: ירדן, לבנון, עיראק, איראן, סעודיה. ביולי 1958 הפכה תוכנית "201" ללבנון למבצע "בלובאט", בפיקוד גנרל אדאמס, עם גריי כמפקד הכוח היבשתי. מהתנסות אישית זו שאב אדאמס את תרחיש הייחוס להפעלת פיקוד המהלומה במזרח התיכון. התוכנית המעודכנת, "531", הועברה מאדאמס לקונוויי יחד עם תוכניות ליבשות אחרות, כגון "515" לקונגו.

מבצע "בלובאט" נועד לסייע לממשלת לבנון לנוכח חתרנות גורמים בהשפעת שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר. הכוחות נחתו בביירות מאוניות וממטוסים ללא התנגדות, אך בארגון ושליטה מסורבלים - הנחתים לחוד בשרשרת שראשה במפקד ימי, החי"ר לחוד בשרשרת שבראשה מפקד יבשתי. תוהו ובוהו, שסופו הקטלני ב"ליברטי".

בשנות ה-60 ביקשה ישראל מהפנטגון לשתף את צה"ל בתכנוניו. המטות המשולבים סירבו: אמנם מוטב להכין תשתית להכנסת כוחות אמריקאיים לאזור, שמא תידרש התערבות לצד ישראל, אבל צה"ל אינו זקוק לה, כי הוא חזק מצבאות ערב, בהסתייגות אחת - פגיעותה של ישראל להתקפות אוויריות ובעתיד גם לטילי קרקע-קרקע.

במזכר המטות למקנמארה מאוגוסט 1963 הובטח כי לתקיפת בסיסי האוויר וסוללות הטילים של מצרים די בתיאום חפוז, אם תתקבל החלטה נשיאותית. אף שכוחות יבשה אמריקאיים לא יידרשו, יוכלו צנחנים ונחתים להגיע בתוך 30 שעות - לעזרת ישראל, אך גם נגדה. מגוון תוכניות החירום כלל "הפגנת כוח, הסגר ימי, פעולות נגד חילות האוויר ומבצעי סער של נחתים וצנחנים, לעזרת כל אחד משני הצדדים נגד האחר, כתוקפן, וגם לסיוע לכוח או"ם או רב-לאומי אחר לאכיפת הפסקת מעשי האיבה".