אגב מתן היהודים בתימן לפני שנת 45 לא היה כל נזק לפרעות ליהודים בתימן הערבים כיבדו אותם ואת דתם ממש ואף שזה הגיע למלחמות בין הערבים עמצם כשהיה פגיעה קלה ביהודים ואף משיכה בפאותיהם גרמה למהומות.
ואת זה קבלתי ממקור ראשון המורי שלי שהיום בלי עין הרע בן 92.
אל תשכחח את גלות מוזע-
גירוש מַוְזַע (או גלות מוזע)– אחד האסונות הכבדים בתולדות יהדות תימן התרחש ב-1679. היהודים גורשו אל דרום תימן לאזור שפלה מלוח וצחיח בשם תהאמה, שבו נמצאת מוזע. המגיפות, המחלות והחום (שיכול להגיע עד 50 מעלות צלזיוס), ההתמודדות עם חיות טרף ועם סופות חול גבו את מחירם ורק שליש או רבע מהגולים נותרו בחיים וזכו לשוב לארצם.
בין המגורשים היה גדול משוררי יהדות תימן, הרב שלום שבזי, אשר בשיריו נותנים הייסורים את אותותיהם.
הגירוש קשור לעלייתו של האימאם אלמהדי לשלטון בתימן בשנת 1676. גזירותיו היו קשות ביותר. בין השאר הוא סגר והחריב את בתי הכנסת בארץ, והגירוש היה שיאן. נראה שבקנאותו הדתית הוא סבר שהארץ קדושה כמכה, ועל כן אי אפשר לסבול את קיומם של היהודים בה, בהיותם "טמאים ומתועבים". הגירוש היה מבחינתו התפשרות, שכן רצונו המקורי היה להציב לפניהם ברירה בין המרת דת למוות.
יש המזכירים גם סיבות אחרות: הכשלת המוסלמים בשתיית יין וכן ניאופה של בת האימאם עם יהודי, מה שגרם להוצאת השניים להורג. אך לא ברור מה האגדה ומה האמת בדברים אלו.
נראה שמושל מוזע נהג ביהודים בהתחשבות יחסית, אך לא היה בכך כדי להצילם מרעב, ממחלות ומשיעור תמותה עצום.
בסופו של דבר השיב המלך את היהודים שנותרו בחיים למקומותיהם, אולי בשל רצון המוסלמים, שהתקשו להסתדר בלי היהודים המוצלחים במלאכותיהם, אולי כי אסונות טבע שהתרחשו בארץ שכנעו אותו שאלוהים זועם על מעשיו, אולי משום שאחיו של אלמהדי ששלט במזרח תימן התערב לטובתם.
הגירוש גם הוליד אגדות בדבר קידוש השם מופלא שנעשה במהלכו. על יהודי העיר חפאש מסופר שהשליכו עצמם כולם לנהר עם הישמע בשורת הגירוש. איש אינו מעז לגעת בחורבות העיר ובוקעים מהם קולות שירה בחגים. לשם הלכו היהודים להתפלל בצרותיהם.
על זיכרון הגירוש כתב יהודה רצהבי (עתמול אוקטובר 90'):
"גירוש מוזע נחרת בלב יהודי תימן והניח רישומים עמוקים בספרות העם... אולם מעשיו של אלמהדי סופרו ואף פוארו בידי סופרים תימנים. אחד מהם, המשורר מוחמד אלסוחלי, כתב לכבודו שיר:'האימאם שלנו אלמהדי... אלמלא הייתה לו מכל מעלותיו רק המעלה שגירש את יהודי צנעא למקום הרע ביותר שבעולם ושהפך את בית תפילתם למסגד... כבר זכה בדבר והצליח...'"
האימאם אלמהדי מת בשנה השנייה לגלות מוזע בשנת 1681, ורבים ראו בכך עונש משמיים על כי העז לפגוע ביהודים.
אגדת עם מספרת שיהודי העיר חפאש, בהגיע אליהם מצוות המלך לגלות למוזע, עמדו כולם, אנשים ונשים וטף, תפשו ספרי-תורה בידם והפילו עצמם, כאיש אחד, לתוך הנהר הסמוך לעירם. אמרו: "מי שיתבע עלבונה של תורה יתבע עלבוננו", ומתו כולם במימי הנהר. האגדה מוסיפה כי מאז נתקדשה העיר ורגל זר לא תעבור בה. בלילי שבועות, כיפור, הושענה-רבה, ושמחת תורה עולים קולות רינה ותפילה מתוך חורבותיהם ונרות ועששיות מאירות את חשכתה. גם חורבות העיר ובית-הקברות שלה נתקדשו, והצאן והבקר לא ירעו בהריסותיה ובין קבורת קדושיה. וכשהיתה פוקדת צרה או עצירת גשמים את יהודי-תימן היו הולכים להתפלל שם ומיד נענים (עפ"י כ"י "קורא הדורות" לר' אברהם ערוסי ז"ל).
ומהרי"ץ כתב על גלות זו וז"ל, בשנת א'תתקפ"ח ואתתקפ"ט [לשטרות, ה'תל"ז וה'תל"ח ליצירה] הגלו אל מדבר מוז"ע. והיה מקום רע ומר וכו'. ובאותה שנה בצאתם מצנעא ללכת אל מוזע, היה אחד גוי, והפקידו אצלו כמה ספרי תורה וכמה ספרי תלמוד ומקרא ומפרשים, וכמה קונטריסים אשר חיברו הראשונים [מחכמי תימן] כתיבת ידיהם, כי לא יכלו לשאת מפני טורח הדרך, כי גורשו משם הם ובניהם וטפם. וספרים אלו כמעט מלאים בחדר אחד גדול. סבורים היו שיפייסו למלך ויחזרו לקחת ספריהם. ויהי בצאתם, ויקם האיש ההוא ויצת אש בהם וישרפם כולם. ומאותו העת נדלדלה יד ישראל בכל עניין, הן ממעוט ספרים, הן שנשרפו ספרי חדושיהם ופירושם. לא נשאר רק מעט מן המעט ספרי תורה וגמרות ושאר ספרים אשר לקחו ראשי עם בידיהם לצורך עיונם וקריאה בספר תורה, עכ"ל:
אולם, על אף כל התלאות הקשות, שריפת הספרים בכלל וחיבורי קדמונינו בפרט, ופטירתם של רבים מגדולי הדור ההוא שלא יכלו לעמוד בתלאות הדרך, לא נשברה רוחם, אלא החזיקו בנאמנותם לתורת משה מורשת אבותיהם. לפיכך מיד עם שובם מן הגלות, הזדרזו להעמיד מחדש את כל מוסדות הקהילות, ובראשם בתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הדין, בפרט בעיר הבירה צנעא, מרכז התורה והחכמה:
*לקוח מוקיפדיה ומהתא נוסח תימן ודעת*
