מתוך אתר עיתון "הצופה"
ים של דמעות
יממה בחיי המקובל דוד בצרי מתחילה בשעות הבוקר המוקדמות ומסתיימת בשעות הלילה המאוחרות, והיא עמוסת דמעות, תחינות ובקשות. טולי פיקרש הצטרף למקובל ליום אחד בחודש אלול וחזר עמוס משא נפשי כבד, רווי חוויות ומלא בתקווה לשנה טובה יותר * מיוחד ל"הצופה"
עלות השחר, 4:30 לפנות בוקר. המקובל דוד בצרי מגיע עם מונית לישיבה "נהר שלום", שבראשה הוא עומד. במהירות הוא יורד במדרגות הצרות של בניין הישיבה, נכנס פנימה ויורד למטה.
שתי קומות מתחת לאדמה ממוקם מקווה הטהרה. הרב בצרי טובל את טבילת הבוקר שלו וסביבו, בשעת הבוקר המוקדמת הזו, הכל שקט. הרב מאריך בטבילות הכוללות גם אמירת כוונות, ייחודים ושמות הקודש. אף אחז לא מעז להיכנס למקווה בשעה שהמקובל נמצא במקום.
לקראת השעה חמש בבוקר מסתיימת הטבילה והרב יוצא. בחמש בבוקר הוא מתחיל להתפלל תפילת שחרית. האוויר בירושלים בשעת הבוקר המוקדמת הזו של אמצע חודש אלול, מעט קריר. צריך להתעטף בסוודר, אבל הצינה נעימה. סוף הקיץ הגיע. ברחובות ירושלים יוצאים כבר בני עדות המזרח לאמירת הסליחות. אנשי אשכנז יצטרפו אליהם במוצאי השבת.
בתוך ישיבת "נהר שלום" התחושה היא כי כבר אמצע היום. במהלך חודש אלול עובר הרב בצרי לפני התיבה ומתחנן על עם ישראל. הרב בצרי הוא נצר למרן ה"בן איש חי" וממשפחת רבנים מיוחסת עד לרב "אי גאון", שהוא נצר למשפחת דוד המלך. הוא משמש כראש הישיבה ונחשב למקובל שרבים משחרים לפתחו. בחודש אלול, נדמה, מוטל כל כובד משאו של עם ישראל על כתפיו. הרב מתפלל ובוכה, מתחנן ודומע. "ונאמר לצרותינו די", ממלמלים אחריו האברכים.
היממה המרגשת שביליתי עם המקובל הרב בצרי, הנחשב לגדול המקובלים העיוניים בדורנו, מתחילה בשעות הבוקר המוקדמות ומסתיימת בשעות הלילה המאוחרות והיא עמוסת דמעות, תחינות ובקשות.
יממה עם רב מקובל בערב ראש השנה, משמעותה משא אין קץ של ייסורים ותחינות אל ריבונו של עולם שיציל את עם ישראל, ידון לכף זכות כל אחד מאיתנו ויזכה אותנו בשנה טובה ושמחה. קשה לתאר במילים את האווירה הרוחנית השוררת במקום. אפשר רק לומר שמי שמחפש מעיין ממנו שואבים כוח ותעצומות נפש, שייעשה מאמץ, ילך אל ישיבת השלום או אל ישיבות מקובלים אחרות ויזכה שם לחוויה מטלטלת של ממש. הרבה דמעות זולגות שם על עם ישראל, דמעות שכולן תחינה, תפילה ובקשה. דמעות של משא מפרך. של אהבה.
סידור הרש"ש
התפילה בישיבת השלום נמשכת והרב מתפלל בדבקות עצומה. את עיניי צד הסידור ממנו מתפלל המקובל בצרי. זהו סידור הרש"ש, מסבירים לי לאחר מכן מקורביו, "הסידור ממנו המקובלים נוהגים להתפלל ולהאריך בתפילותיהם".
הסידור הזה הוא הסיבה להימשכות תפילות המקובלים שעות רבות מעבר לתפילה השגרתית של כלל הציבור. מדובר בסידור מיוחד שחיבר הרש"ש, רבי שלום שרעבי זצ"ל, שחי לפני יותר מ-200 שנה וכיהן כראש ישיבת "בית אל" בעיר העתיקה בירושלים. אחד מתלמידיו המפורסמים היה החיד"א - הרב חיים יוסף דוד אזולאי זצ"ל.
בודדים בדורנו יודעים לקרוא את הסידור עם כל הכוונות והייחודים בתפילה. הרב יצחק בצרי מספר לי כי אביו הקדיש במשך עשר שנים, 18 שעות ביממה, ללימוד הסידור. רוב הסידור מלא בשמות קודש וכוונות. כך, למשל, כל אחת מברכות השחר או כל ברכה בתפילת שמונה עשרה, שבסידור רגיל תופסות לא יותר משורה אחת, מתפרשות בסידור הרש"ש על ארבעה וחמישה עמודים. ברכות המצווה, כמו ארבעת המינים או שהחיינו, מתפרשות על עשרה עמודים ויותר.
ביקשתי להציץ בסידור, מצאתי בעיקר ראשי תיבות ושורות ארוכות של שמות קודש. מיותר לציין כי לא הבנתי דבר, אבל ראיתי שהמילים חוזרות על עצמן ארבע ושמונה פעמים. ביקשתי מהרב יצחק בצרי, בנו של המקובל, הסברים לפשר השמות הללו. הבן חייך חיוך עדין, וכל שהסכים לומר היה: "גם על רגל אחת לא נספיק ללמוד קצה קצהו של כוונה או שם קודש. הכוונות ושמות הקודש הללו באו לאחר הרבה שנות יגיעה. רק להתחיל להבין את התורה הזו, לוקח זמן רב". הרמתי ידיים.
קולות רמים של בכי
תפילת שחרית מסתיימת בעשר בבוקר אבל יום התפילות והתחנונים רק מתחיל. בישיבת נהר השלום נמצאים בשעת הבוקר הזו אברכים רבים, שעומדים בבית המדרש עם הרגליים על הקרקע, אך ראשיהם נמצאים בספירות אחרות לגמרי. אף אחד לא מדבר שיחת חולין. חודש אלול עכשיו וצריך להתפלל על כל עם ישראל. מסביבי נשמעים כל העת קולות רמים של בכי, זעקות שבר ודבקות אין קץ. כך זה נשמע שעות על גבי שעות.
אני שואל את המלווה שלי, הרב יצחק בצרי, מה קורה בישיבה במהלך עשרת ימי תשובה, הימים שבין כסה ועשור, והוא מהנהן בראשו ורק אומר: "עליית מדרגה ועוד עליית מדרגה ועוד אחת".
אחר-כך הוא מרחיב: "אבי משמש חזן ביום הכיפורים, אבל יש רגעים בהם אי אפשר לעקוב אחר הקטע שהוא בדיוק מתפלל, כי הוא נמצא בסערת רגשות אמיתית ובוכה ללא הפסקה. אתה פשוט שומע בכי אחד ארוך, שיכול להימשך גם למעלה משעה. לפעמים אנו נאלצים להחליף את סידורו שנספג ממש בדמעות. צריך להבין, יש לבכיות האלה משמעות מיוחדת. כל מי ששומע אותן, גם אם הוא רק חולף ליד בית הכנסת, לא יכול להישאר אדיש".
אחד הרבנים בישיבה ששומע את שיחתנו, מוסיף: "הדמעות בתפילות הימים הנוראים הן חלק בלתי נפרד מהתפילה, בדיוק כמו המילים והמשפטים בה".
עם סיום תפילת שחרית, מגיעה לישיבה קבוצה של עשרות זקנים הלומדים עם המקובל שיעור יומי בגמרא. רק כשהשיעור הזה מסתיים, מתפנה הרב בצרי להכניס מעט מזון אל פיו. לחדרו של הרב מכניסים ארוחת בוקר קלה, הכוללת כוס לבן עם מלפפון וקצת קרקרים.
מזכירו האישי, הרב ציון, מסביר כי "הרב לא אוכל עם נטילת ידיים והמוציא, כי ברכת המזון יכולה להימשך חצי שעה, עם כוונות ושמות הקודש, ובחודש אלול הזמן קצר".
תפילה עם תלמידי תיכון
כמו במבצע צבאי, כל אחד בישיבה יודע את מקומו ותפקידו ומודע לכך שהדבר החשוב ביותר בימים אלו הוא לעמוד בזמנים. בינתיים ממשיך הרב בצרי בשגרת יומו. נהגו האישי של הרב, מאיר ממן, מתייצב בפתח הישיבה. המקובל נכנס למכוניתו (מאזדה שנת 99'), והשניים מפליגים לכיוון קריית גת, לבית ספר תיכון מקומי בעיר. את זמן הנסיעה מנצל הרב לנמנום קצר. לאחר כ-40 דקות, מגיעים השניים למקום ואת פניהם מקבל בנו של המקובל, הרב יצחק בצרי, שמלווה את אביו בשגרת יומו.
הבן מעביר לתלמידים דרשה בנושא החודש והתלמידים מרותקים. בינתיים מחלקים אנשי בית הספר שופרות בין התלמידים, ובסיום דברי הבן, מקיים המקובל "סדר התעוררות וסליחות", הכולל גם תקיעה בשופרות. "תשאפו להקים בתים כשרים בישראל, ושתזכו להרבה בנים ובנות", הוא מרעיף עליהם ברכות לקראת השנה החדשה.
מהתיכון בקריית-גת ממשיכים במהירות לבית הספר "אמת ושלום", ברחוב יוצפן 2 בקריית גת, שם מקבל את המקובל מנהל המוסד, הרב מרדכי בן מנחם. הוא עורך לו סיור קצר במבנה החדש שהוקם במקום וגם כאן, לאחר דרשה של הבן, מקיים הרב המקובל את טקס התקיעה בשופרות.
ממשיכים הלאה ליעד הבא. תלמוד תורה נוסף בקריית גת, רחוב נפתלי 3. הרב בצרי מזרז את מלוויו. הוא כבר להוט לחזור לישיבה בירושלים, להספיק לשיעור בדף יומי שהוא נושא בקביעות.
הביקור בקריית גת מסתיים. מחר, מבטיחים מקורבי הרב, הוא יקיים ביקור דומה בעיר אחרת.
הנהג המסור לוקח את הרב לישיבה. אנחנו מגיעים עשר דקות בדיוק לפני תחילת השיעור והרב עוצר לארוחת צהריים מהירה, הכוללת סלט ירקות עם אורז ודג בקלה קטן, שבתו מכינה לו באופן קבוע. גם בארוחה זו הוא נמנע מליטול ידיים "כדי שלא לבזבז זמן".
השעה אחת וחצי בצהריים. חדר השיעורים מלא מפה לפה. הרב מתחיל שיעור הנמשך עד לשעה שלוש. לכל אורך היום, כולל בזמן הנסיעות והביקורים בבתי הספר, המקובל בצרי עטוף בטלית ובשתי זוגות תפילין - על ידיו וראשו. אלה תפילין רש"י ורבנו תם, אותם הניח לראשונה בחמש וחצי בבוקר.
בשעה שלוש מסתיים השיעור והרב חולץ את התפילין ומכין עצמו לתפילת מנחה. מקורביו מביאים לו זוג תפילין חדש, הנקראות "תפילין שימושא רבא". אלו תפילין גדולות מאוד. המקובלים נוהגים ללבוש את זוג התפילין האלו משעת המנחה.
תפילה לחתן וכלה מיואשים
תפילה רודפת תפילה ובכי רודף בכי. שעת אחר-הצהריים בירושלים, השמש מתחילה להתעייף, אך בבית המדרש המשא כבד והזמן קצר. תפילת מנחה נמשכת שעה וחצי. לאחריה ממתינים מניין מקובלים בפתח חדרו של הרב לשיעור בקבלה.
העניינים בישיבה מתקיימים בסדר מופתי. בעוד הרב לומד ומתפלל, מקבלים בסבלנות שלושת המזכירים שלו פניות טלפוניות ושאלות למקובל. רבים, הם מספרים, מבקשים שהמקובל יברך אותם ערב השנה החדשה. בכל ימות השנה מקפיד המקובל בצרי לקבל קהל שעתיים בשבוע בלבד. בחודש אלול זמן קבלת הקהל מתקצר ומיועד למקרים של פיקוח נפש בלבד.
המלווים שלי מסבירים לי בינתיים כי אחד מרגעי השיא במהלך החגים הוא מעמד שמיעת השופר בבית הכנסת. בישיבות המקובלים נמשך סדר התקיעה שעה ארוכה ובמהלכם מכוונים המקובלים במשך דקות ארוכות כוונות, ייחודים ושמות קודש.
בעוד הרב שקוע בלימוד והכנות "סדר התקיעות" לראש השנה, נכנס לפתע לחדר בבהילות מזכיר הישיבה, שמפנה לרב טלפון. על הקו נמצאת אישה, הממתינה בתור באחד מבתי החולים ברחבי הארץ, כדי לבצע הפלה. הרופאים אמרו לה כי התינוק שברחמה סובל ממום וכדאי לה להפיל אותו "כדי שלא תסבול". הרב מפסיק מייד את השיעור, לוקח את הטלפון ובמשך דקות ארוכות משכנע את האישה שלא לבצע את ההפלה. "אל תעשי זאת, מדובר בעבירה חמורה ביותר", הוא מסביר לה ולא מסיים את השיחה עד שהוא מבטיח כי ייוולד לה בן זכר בריא ושלם. האישה משתכנעת ואף מפצירה בפני המקובל שיסכים לשמש כסנדק בברית. הרב נענה לבקשה.
השעה כבר שבע בערב. ההמולה בישיבה לא פסקה אפילו לרגע משעות הבוקר המוקדמות. שיעור המקובלים מסתיים, הרב מוריד את התפילין הגדולות ונערך לתפילת ערבית. בהיכל התפילה כבר ממתינים המתפללים לתפילה שתימשך כמעט שעתיים. הרב עושה דרכו במהירות, כמעט ולא מביט לצדדים. עשרות האנשים שממתינים זמן רב בכניסה לבית הכנסת, כדי לנסות ולקבל את ברכתו, מבחינים בו ומפצירים שיברכם. הרב בצרי מפנה את כולם למזכירות הישיבה ומסביר להם בנועם אך בתקיפות כי "אין קבלת קהל בחודש אלול". המזכיר מתעקש על זוג אחד לפחות שיזכה לברכת המקובל. החתן, כך הוא מסביר לרב, רוצה לבטל את החתונה שבוע לפני יום החופה בשל "סיבות אישיות". בכניסה לישיבת השלום עומדת הכלה המיועדת ובוכה מצער. המזכיר מסביר כי "חייבים לקבל החלטה מיידית, שהחתן יחזור בו מכוונתו לבטל את החתונה". הרב נותן לחתן דברי חיזוק ועידוד, לוחץ את ידו ומאחל לו "מזל טוב".
המזכיר ציון מנסה להכניס עוד ילד אחד, העומד לפני ניתוח דחוף והגיע ללא תיאום מוקדם. המקובל מניח את ידו ומברך את הילד. הוא גם מוסיף ומבקש מעשרה אברכים שנמצאים במקום, שייקחו סידור תפילה ויערכו לילד תפילה לשינוי השם. לאחר הטקס, הוא מבקש לערוך לבני המשפחה פדיון נפש. כל הנוכחים דומעים, על אף שארועים מסוג זה מתקיימים בישיבה מדי יום ביומו.
אגב, פדיון נפש. בכל ערב ראש השנה ויום הכיפורים, נוהגים המקובלים לערוך טקס "פדיון נפש". במסגרת זו הם לוקחים 160 מטבעות כסף טהור ומסדרים אותם לפי שמות הקודש. לאחר מכן הם אומרים תפילה מיוחדת ואז אוספים את המטבעות בצורה מסוימת שמטרתה "למתן את הדין מעל עם ישראל".
מדוע דווקא 160 מטבעות? מסביר אחד הרבנים: "160 בגימטריה משמעותו 'צלם'. אלוקים ברא את האדם בצלם, וברגע שלאדם יש צרה, סימן שהצלם הסתלק ממנו. כדי להחזיר לו את הצלם, לוקחים 160 מטבעות כמניין צלם". ויש עוד פירוש אותו שמעתי בישיבה: 160 בגימטריה זה כסף. מתכת כסף נחשבת על-פי הקבלה לרחמים ואילו זהב נחשב לדין. לכן, המקובלים לוקחים בערבי ראש השנה ויום כיפור 160 מטבעות עשויות כסף טהור. אגב, עם אותן המטבעות מקיימים המקובלים גם את מצוות הכפרות, ערב יום כיפור. זאת, בנוסף למסורת הכפרות הנעשית עם תרנגולות לבנות.
הילד ומשפחתו מתרחקים והמקובל מבקש ממזכיריו שלא להכניס עוד אנשים, כי הוא מאחר לתפילת ערבית. כבר שמונה ועשרים והרב בצרי עורך הכנות אחרונות לפני מתן שיעור נוסף. בין לבין, מכניס המזכיר לחדרו ארוחת ערב הכוללת כמה קרקרים עם קופסת גבינה ומלפפון חמוץ. הרב אוכל בחטף ונכנס לשיעור. כ-30 תלמידי חכמים, ביניהם ראשי ישיבות, ר"מים ורבני ערים יושבים בצוותא סביב שולחן גדול. על הפרק: שיעור בקבלה למתחילים. הרב מעביר את השיעור, הנמשך כשעתיים רצופות.
מדי פעם, סימני העייפות כבר ניכרים על פניו. המקובל מבקש מאחד המזכירים כוס קפה. הוא קם מכסאו, נעמד ליד סטנדר וממשיך בהעברת השיעור, בעמידה.
אני פונה לאחד המזכירים, ומודה בפניו כי כוחותיי אפסו. המזכיר מחייך ומסביר שמבחינת המקובל, הגענו רק לאמצע היום. "אתה צריך להבין", הוא מסביר, "התפילות הארוכות, הבכי והתחנונים ששל המקובל אינם מתקיימים רק על הפרט, אלא על הכלל. כאן לא מדובר רק בקולות של בכי, אלא בבכי אמיתי. אחרי הכל, לא חסרות למדינה הזו בעיות".
תיקון חצות
שעת לילה בירושלים, ושוב נעשה קר. בישיבת השלום לומדים ומתפללים על עם ישראל. אנחנו מחכים למקובל שייצא מהשיעור ובינתיים אני מברר אצל בנו של המקובל, הרב יצחק בצרי, מה מחכה לנו בשנה הקרובה. על-פי הוראת אביו, מסרב הרב יצחק לדבר על כך בפומבי. כל שהוא מסכים לומר הוא כי "על יהודי ישראל והתפוצות לא להיות שאננים ולהרבות בתפילות".
אני לא מקשה. מקולות הבכי והתפילות ששמעתי במהלך היום, אני כבר מבין שיש דברים שהם רואים ואנחנו לא.
בעשר וחצי מסתיים השיעור והאברכים פונים למקובל בשאלות אישיות. ברבע לאחת עשרה, נכנסת קבוצה של בחורי ישיבה ושיעור על ספר המוסר מתחיל. בחצות ורבע מזדרז הרב בצרי לאמירת סליחות בשכונת בקעה בירושלים, בבית הכנסת של רב השכונה, הרב שלום כהן. בכל ערב מגיע המקובל לבית כנסת אחר באזור, וכאן כבר מחכים לו כ-250 איש, וההתרגשות רבה.
הרב נכנס במהירות לבית הכנסת, שם מסיים בנו הרב בצרי את דרשת החיזוק לפני אמירת הסליחות. הוא מתחיל באמירת הסליחות, וכולל בהן גם דברי חיזוק לקהל. בשעה 1:40 בלילה מסתיים מעמד הסליחות והמתפללים נעמדים בתור לבקש ברכה מהמקובל. המקורבים מזרזים אותם כדי "לאפשר לרב להספיק להגיד תיקון חצות".
הרב נפרד מהמתפללים וחוזר לישיבה לברך את ברכות השחר. ב-2:30 לפנות בוקר, הנהג המסור לוקח את הרב בחזרה לביתו. לא להרבה זמן. בעוד כשעתיים יקום הרב לעוד יום תובעני בחודש אלול, שיחל בטבילה ממושכת במקווה טהרה, ימשיך בתפילות, שיעורים, דרשות וברכות.
"לא לכעוס בראש השנה - יועיל לשנה כולה"
בישיבת השלום מסבירים כי כעסהוא מידה מגונה לאורך כל השנה ובאופן מיוחד בימי התשובה של חודש אלול ועשרת ימי תשובה. וכך סיפרו לי תלמידי המקובל בצרי: "רבי יהודה פתייה זצ"ל, סבו של ראש ישיבת "השלום", המקובל הרב דוד בצרי, חיבר בחייו ספרי קבלה רבים ונחשב לאחד מגודלי המקובלים בדורו. הוא נהג לומר כי חוכמת הקבלה לה זכה ואווירת הקדושה והטהרה בה חי כל חייו נובעים מראש השנה. רבי יהודה פתייה זצ"ל התגורר בבגדד. ראש השנה הגיע, הרבנית רחל ע"ה ערכה את שולחן החג, בישלה מטעמים על-פי המסורת והכינה את כל הסימנים אותם נוהגים לאכול על שולחן החג. עם התקדש החג, הרב פתייה עטה על עצמו את לבוש השיראין הלבן ('נרמז בפסוק: 'אם יהיו חטאתכם, כשלב ילבינו') והלך להתפלל בבית כנסת המקומי. כאשר שב מהתפילה עם כניסתו הביתה, התברר כי הרבנית שינתה את מיקום מנורת הנפט והניחה אותה בכניסה לבית. הרב לא שם לב לשינוי, וכאשר פתח את הדלת, נפלה המנורה מעוצמת הדלת והנפשט השחור נשפך על חלוקו הלבן של הרב. הרב פתייה לא אמר דבר, להיפך. הוא ביקש את סליחת הרבנית.
"מאחר והעלטה השתלטה על הבית, ביקש הרב מהרבנית להכין את כל האוכל ולהעלותו לעליית הגג, שם יערכו את סעודת החג לאור הכוכבים. כידוע, בראש השנה אין ירח. הרב עלה והחל לומר את הפסוקים המסורתיים הנאמרים על שולחן ראש השנה. בינתיים, למטה, החליטה הרבנית להעלות בבת אחת את כל האוכל לגג, במקום להתאמץ ולעלות כמה פעמים. בזהירות בנתה מגדל של צלחות, ויצאה לכיוון הגג. אלא שלחרדתה, היא החליקה על כתם השמן וכל האוכל נפל. הצלחות נשברו והיא החליקה לרצפה.
הרב פתייה זצ"ל מיהר להרים את הרבנית ולטפל בה במסירות עד שהרגישה טוב. ממיני המטעמים והסממנים נשארו רק החלות. הרב לקח את החלות ומיהר לעלות איתן לעליית הגג. שמחת החג ניכרה על פניו.
"סעודת ראש השנה כללה שתי חלות מהודרות והרב הקפיד לתת לאשתו הרבנית תחושה טובה וחגיגית. הניסיון שעמד בו, שלא לכעוס בתחילת השנה, עמד לזכותו. על-פי המסורת, באותה שנה קיבל הרב יהודה פתייה זצ"ל ידע רב של סודות הקבלה והתורה כמו גם גילויים מן השמיים".
נושא: יום בחייו של הרב המקובל דוד בצרי שליט"א (נקרא 4007 פעמים)