זה היה ערב הזוי, כמו שאומרים, אשליה מתוקה של ערב אחד. מקהיר הגיעה כמעט כל משפחת האב, מרמת השרון ומכפר סבא הגיעה כל משפחת האם. ורד והישאם נסים-לייבוביץ' חוגגים בת מצווה לבתם היחידה. אמא קוראת לה יסמין, אבא קורא לה יסמינה, תלמידת כיתה ז' בבית הספר האנתרופוסופי "אורים" בכפר הירוק, חצי ישראלית וחצי מצרייה, יהודייה ומוסלמית, מדברת עברית עם אמא וערבית עם אבא, גרה ברמת השרון ועושה את חופשותיה בסיני ובקהיר, אצל אבא ובחווה של הסבים.
זה היה ערב הזוי בחוף סיני, אשליה מתוקה של רגע. הסבתא מצד האם, הניה לייבוביץ', דור שביעי בצפת, בירכה בערבית שהיא זוכרת מילדותה בעירו של אבו-מאזן; הדי-ג'יי אחמד, שבא במיוחד מקהיר, תיקלט מוסיקה מצרית עם להיטי שנות ה-60; להקת מחוללים מצרית הופיעה בקטעי מחול מרהיבים; באה גם חברת המשפחה, מיכל
תצלומים: שי פוגלמן וקתרין אורמסטאד
פונדק-שגיא, שאחיה, אורי, נהרג מפגיעת טיל מצרי בטנק שלו, לא רחוק מכאן, מעבר לתעלה, במלחמת יום הכיפורים. מפקד לשעבר של ספינת דבור של חיל הים הישראלי, אבא של אחת החברות של יסמין שבאו לבת מצווה, סיפר שבפעם האחרונה שעבר כאן, לפני שנים, החופים הללו עוד נראו לו חשוכים ומאיימים.
והתמונה המשפחתית הבלתי נשכחת בסיום הטקס, כמו בכל בת מצווה ראויה: סבתא וסבא יושבים במרכז, ההורים המאושרים וכלת השמחה עומדים גאים מאחוריהם, מימין, המשפחה מישראל, משמאל, המשפחה ממצרים, הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד. שום טלנובלה לא היתה מתחרה בטקס הזה, אף אחד לא היה יכול לבדות מעמד כזה, אבל הערב, מציאות, בת המצווה של יסמין.
יסמין באה לעולם באש. בסוכות לפני 12 שנים היינו ב"אקווה סאן", כפר הנופש של הוריה, לא הרחק מנואיבה, כשטבח הקפיץ חביתיות ותקרת הנצרים נדלקה. האש התפשטה במהירות מבהילה. עמדנו אז, שורת אורחים ועובדים, והעברנו דליי מים מיד ליד מהים לשריפה. דדי צוקר, הח"כ לשעבר, זינק אל חדר האוכל הבוער והציל כמה כיסאות ושולחנות. עוד לפני שהאש שככה, הגיע הטלפון מבית החולים בתל אביב: יסמין נולדה במזל טוב.
יסמין גדלה בחופי סיני. אני זוכר אותה זוחלת בחול. מדי שנה בסוכות היינו חוגגים לה יום הולדת מתחת לסככת הג'יפים בכפר הנופש. כאן גדלו גם ילדינו, מחופשה לחופשה, במקום האחרון שבו נפגשו מצרים וישראלים, ערבים ויהודים, המפלט האחרון של החולמים. בני החייל דיבר בסוף השבוע בטלפון עם איימן, אחד העובדים המצרים, אותו לא ראה כמה שנים: "הנרגילה מחכה לך, אורי", אמר איימן ובעיני נקוו הדמעות.
אבל כפר הנופש עלה לבסוף באש, לא בשריפה ההיא, אלא באש האינתיפאדה השנייה. פיגועי הטרור הבודדים בסיני ואינספור ההתרעות האוטומטיות הכסת"חיות של הביטחוניסטים מ"המטה ללוחמה בטרור" בערבי חג ומועד, הרחיקו בשטיפות המוח שלהם גם את הנאמנים שבאורחי הכפר.
רק מתי מעט שמרו אמונים, ועכשיו עומד "אקווה סאן" בשיממונו, עזובה ועצב גדול בכל, ורק "רזאלי", הכפר הקטן, החדש יחסית, שבנו ורד והישאם בסמוך, עוד מתפקד ככפר נופש לשארית הפליטה הישראלית ולקבוצות של רוסים שבאים לעשות כאן יוגה. דבר לא נותר כשהיה, זולת החופים המרהיבים, השלווה הנשגבת וחביבות של העובדים המצרים, שנשארו כאן, למרות הכל.
בסוף השבוע שעבר שבה לכאן השמחה ולו לרגע, וחדרי "רזאלי" מלאו במוזמני החגיגה. בלי חברת הפקות ובלי "ערב קונספט מדברי", זו היתה בת מצווה אמיתית במדבר, ערב בלתי נשכח בחוף, שלא מעטים מאתנו נושאים ממנו את היפים שבזיכרונותינו, כי כאן כל גל נושא לנו מזכרת.
יסמין היא פרי אהבתם של ורד והישאם. בדרכה לטיול בהודו, חנתה ורד לייבוביץ' מכפר סבא לכמה לילות ב"אקווה סאן", שהיה אז כפר נופש זעיר בן כמה חדרים. היא מעולם לא הגיעה להודו. היא התאהבה בבעל הבית מקהיר, בעל הבית התאהב בה, ורד והישאם לנצח והשאר היסטוריה. היסטוריה ופוליטיקה. "אקווה סאן" הפך לביתם השני, מקום המפגש והמקלט שלהם, והוא גם התפתח לסיפור הצלחה כלכלי. צריך היה קשר טוב במיוחד עם ורד כדי להשיג חדר לחגים. אחרי שש שנים נולדה יסמין. בקהיר התגוררו שני בניו של הישאם מנישואיו הקודמים, וגם הם באו הערב לחגוג את הבת מצווה של אחותם הקטנה.
חצי ירח עמד בשמי סיני, עכור מהעננים שאפפו אותו. ורד לבשה נצנצים, כמו אם נרגשת בבת מצווה, הישאם לבש חולצה לבנה. עיקר עיסוקו עכשיו הוא בארגון טיולי אתגר לישראלים ולתיירים אחרים במדבר המערבי, שם יש לו פונדק דרכים קטן. לפני כחודשיים ביקר בארץ, לראשונה זה כעשר שנים, אחרי קשיים ביורוקרטיים רבים שהערימה עליו ישראל במתן אשרת הכניסה.
"סלאם עליכום", בירכה סבתא הניה, בת 83. היא בקושי זזה על מקלה, אבל כשהמחוללים המצרים יזמינו אותה עוד מעט לרקוד, היא תפתח במחול סוער כנערה פוחזת. "אינשאללה, יבוא השלום ונוכל לחיות ביחד", המשיכה הניה לקרוא את הברכה שלה מהדף, בעברית ובערבית. הישאם מדביק נשיקה לחותנת שלו מכפר סבא. אביו מצרי, סבו סודאני וסבתו גרמנייה. חברה של יסמין ניגנה שיר באנגלית מלווה עצמה בגיטרה, וכמו בכל בת מצווה, ורד הכינה מצגת על חיי בתה: הנה יסמין בישראל, והנה היא בביתה השני, הפירמידות ברקע, ואבא מרכיב אותה על גבו. הכיתובים בשתי השפות: "אמא ואבא אוהבים אותך".
כלת השמחה היתה יחפה ביום חגה, רק צמידים בדוויים לרגליה. אורות סעודיה נצצו בחוף שממול, חצי הירח נראה עכשיו צלול. פעם עבד כאן שף ששירת בצבא המצרי והיה שבוי מלחמה בישראל ב-1967 ואף היה מאושפז בבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא הגיש עופות צלויים וסיפר זיכרונות.
הדי-ג'יי אחמד מקהיר ניגן עכשיו: Riders On The Storm של להקת "הדלתות". ספק אם מישהו שם לב הערב למלים הטעונות והרלוונטיות עד אימה (בתרגום חופשי): "פרשים בסערה/ נולדו אל תוך הבית הזה/ נזרקו אל תוך העולם הזה/ כמו כלב ללא עצם/ כמו שחקן בהשאלה/ פרשים בסערה./ יש רוצח בדרך/ מוחו מפרפר כמו קרפדה/ קח חופשה ארוכה/ תן לילדיך לשחק./ אם תיתן לאיש הזה טרמפ/ זיכרונות מתוקים ימותו/ יש רוצח בדרך". צמרמורת.
לסבתא הניה וסבא צבי המוסיקה היתה רועשת מדי והם התרחקו. איימן, איסלאם ומאטרייה, ותיקי העובדים כאן שמכירים את כל ילדינו, הפריחו זיקוקים לשמים השחורים. תותח קרטון ירה קונפטי. יסמין רקדה את ריקוד הבת מצווה עם אמא ואבא. ארוחת הערב כללה את מיטב המטבח המצרי והחברות של יסמין מרמת השרון פרסו עוגת יום הולדת הענקית שהובאה מקהיר, לצלילי "יום הולדת שמח" באנגלית.
למחרת לפנות ערב, אחרי ההנגאובר ושינה ארוכה, שוחחתי עם יסמין ברחבה שמול חדר האוכל, מול הים החלק כראי. יש לה חברה בכיתה שאמה פינית וחברה שהיא חצי יפאנית, וכך גם היא, לדבריה, חצי ישראלית, חצי מצרית, שום דבר מיוחד. בקהיר היא מרגישה יותר בבית מאשר בישראל, היא מפתיעה. "אני מרגישה יותר שייכת לשם. אני רוצה ללמוד שם אולי בכיתה י', י"א וי"ב. האנשים שם יותר נחמדים וחמים. אני מרגישה שמצרים יותר בית שלי, למרות שאני נמצאת יותר בישראל, והכי אני אוהבת את 'אקווה סאן'. החברות שלי שבאו לבת מצווה אמרו לי שכאן זה המקום הכי חלומי והן רוצות להישאר כאן מיליון שנה. אני אוהבת לבוא לסבתא בקהיר. במיוחד לחווה שבה היא נמצאת בסופי שבוע. אני אוהבת לנסוע לטיולים במדבר במצרים, אני אוהבת לבוא למלון של אבא אחרי שעות של נסיעה".
מה את אומרת לחברים שלך על עצמך?
"אם אני רואה ילד לא הכי נחמד אז אני אומרת לו שאני מרמת השרון. אבל אם אני רואה ילד שהוא ממש ממש נחמד, אני אומרת לו שיש לי אבא מצרי ואמא ישראלית. ואז בדרך כלל הוא אומר שכיף לי".
יש לך כבר דעות פוליטיות?
"צריך לתת לפלסטינים את השטחים. הם שלהם. אני לא רואה משהו שונה בין האמריקאים לערבים. זה שהם כהים יותר? אני לא רואה מה שונה ביניהם. אני לא מצליחה להבין מה עובר לאנשים במוח שהם רוצים מלחמה. אז יהיה לנו מקום יותר קטן, זה עדיף. נראה לי ממש דפוק. מעצבן אפילו".
על פי ההלכות את גם יהודייה וגם מוסלמית.
"לא מזמן היה לנו בשיעור אנגלית לכתוב על דתות. כתבתי שאני חצי-חצי, או שבישראל אני יהודייה ובמצרים אני מוסלמית".
מה תהיי כשתהיי גדולה?
"אני אעבוד עם חיות ויהיה לי תחביב לנגן או לפסל".
ואיפה תחיי?
"לא בארץ ולא במצרים. לפחות לא בהתחלה של החיים שלי. בארץ בטח שאני לא אגור. כשאני אהיה יותר זקנה אני אעבור למצרים".
למחרת בבוקר התרוקן הכפר. השמש עמדה ברום, אוניות סוחר חצו את הים האדום, כלבי המדבר הכחושים נברו אחר שיירים אחרונים מהמסיבה, הבר היה מיותם וכמותו גם חדר האוכל. יסמין חזרה לבית הספר בכפר הירוק, הישאם חזר לקהיר, ורד לרמת השרון. והקסם, הוא פג באחת.
