יצחק, לא נשכח ולא נסלח!
איך ברחת מכל קרב במערכה בקום עמנו, כיצד מצא אביך, בן גוריון, אותך - את בנו, עוללו, ישן שנת ישרים בספה - חשב הוא לתומו שהקרבות כבר הסתיימו והמפקד הגיבור חזר מהמערכה, אך הוא לא ידע ששוב לגמת לגרונך מן הטיפה המרה שבדמך אז היא זרמה.
איך טִבעת בהמון עם ובקול רעם מול חופי מישור ארצנו, בעיר החדשה שבנה לו עמנו בשובו למולדתו, בתל-אביב, ספינה של לביאים - בפקודה ישירה של אביך, בתותחים הפגזת אז את אלטלנה, כן היא נדנדה בים סוער רדופת זכרונות של שואה ורצח, ובל נשכח מדוע?! כי להלחם יצאו למען שבטי ישורון, באצ"ל, ובלח"י ובירושלים עיר הנצח שאתה אותה הפסדת במלחמה ללגיון זרים, שגם הוא כמוך, לא שונה, החריב את הרובע היהודי! כן אתה רצחת במו ידיך עם אותו תותח שהעלה באש ספינת עולים!
איך הכה גלים בך הפחד במלחמת ששת הימים, שוב נרדמת ולא הנהגת, וכשהתעוררת זקפת לזכותך את הנצחון של העם היהודי - לא שלך הוא שד משחת!
איך העזת בעזות מצח לצעוד ברובע אותו הפקרת, במבט שכולו מביע - "הכל הודות לי!".
איך במולכך מלכות כפייה עלינו - אז זעקת לשלום - בואו שכנינו הטובים וטעמו מפרי הדעת, כיצד להשמיד את היהודים, אז שבחת והאדרת את אותם קרבנות שנרצחו על קידוש שם שמיים והענקת להם תואר של "קרבנות השלום" - לא יכולת לעצור מלהזין את מפעל הדמים, גם אותם העברת בתופת שלמרגלות הגיא - תינוקות ה' התמימים, ואתה עשנת אז בנחת את הסיגריה המורעלת, ולגמת מן ספל האדירים את השיכר הרב אשר שכרת בו עם שלם! שכרת בשקר וכזב וגרמת לתחלואים.
והנה, אינך עמנו - מולך אליל שרפה ועשן, לִמדת עבדיך ובניך לתופף לקול צווחות האדם, לאור קילוחי הדם הניתזים ולמשמע כוויות העור וניתוח הבשר - בתרת בסכין אט-אט, בחייך ובמותך, את גופי הכבול והשטוף לרעיונות הערלה והערווה אשר למדת את ממשיכיך הטרופים.
אך יום יבוא ואשתחרר מן הכבילה - ואז תדע חרון אפו - אל נקמות, דע תדע!!!
