בס"ד
מאור הפרשה – לך לך
נאום בעת הדיון על הצעות לסדר היום - שכם -
כ"ד אדר תשמ"ו (5.3.86)
גברתי היושבת-ראש, כנסת נכבדה, "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם - - - והכנעני אז בארץ" - פסוק מבראשית. נשאלת השאלה: מה הקשר בין החלק השני של הפסוק "והכנעני אז בארץ" לבין ראשיתו של הפסוק המדבר על ישיבת אברהם אבינו בשכם? חברי הכנסת, התשובה פשוטה. איך הצליח אברהם, יהודי, לשבת בשכם? איך נתנו ליהודי לגור בשכם? רק משום שהכנעני אז בארץ, כי אילו היה שמעון פרס בשכם, אילו הוא היה אז ראש הממשלה, לעולם לא היה מרשה ליהודי - לא לאברהם אבינו ולא לשום יהודי - לגור שם.
אהבת ישראל
המצוה להציל את היהודי מתוך אהבת ישראל, וכן המצוה לנקום נקמת יהודים, נקמת הצדיק מהרשע, ולבער את הרע ואת חילול השם מהארץ, נכללות במושג של מלחמת מצוה. וכבר קיים מצוה זו היהודי הראשון, אברהם אבינו, כמו שנאמר בענין מלחמת ארבעת המלכים עם חמשת המלכים ושבייתו של לוט (בראשית יד:יב-טו): "ויקחו את לוט ואת רכושו, בן אחי אברם... ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן... ויכם...".
אברהם אבינו, שמידתו המיוחדת היא חסד, יצא למלחמה ושפך דמים. ויש להעיר כאן כמה נקודות במקרא: מדוע בתחילה נקרא לוט "בן אחי אברם", כפי שאמנם היה (כי הרי היה בן הרן, אחי אברהם, שמת באור כשדים), ובסוף כתוב "וישמע אברם כי נשבה אחיו"? וכן, מה ראה הכתוב לכתוב דוקא כאן בפעם הראשונה את הכינוי "אברם העברי"? אלא, דברים גדולים מלמד אותנו הכתוב, בענין אהבת ישראל בכלל ובענין מלחמת מצוה בפרט. בודאי לוט היה בן אחי אברהם, אך לגבי המצוה של "לא תעמוד על דם רעך" היה "אח", כמו שכל יהודי ויהודי הוא אח לענין זה של ערבות ואהבת ישראל. ומשום כך שינה הכתוב, וכאשר שמע אברהם כי נשבה לוט, חל הגדר של "כי נשבה אחיו". מיד "וירק את חניכיו", אע"פ שהיו בסך הכל שלוש מאות ושמונה עשר, מספר פעוט ומגוחך לעומת ארבעת המלכים שזה עתה הביסו חמשה מלכים, ואם כן, היה מקום לפסוק הלכה שבמצב כזה של התאבדות כמעט ודאית, שב ואל תעשה עדיף. וקשה, איך העֵז אברהם לצאת למלחמה, מה עוד שהוא וקבוצתו הקטנה היו היחידים בעולם שנשאו את האמת שה' הוא האלקים היחיד? ולהדגיש את זה, הזכיר הכתוב דוקא כאן את המושג של "אברם העברי", שפירשו חז"ל (בראשית רבה מב:ח): "רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". וזה רק מעמיק את הקושיא: מדוע סיכן אברהם את עצמו, כאשר הריגתו ח"ו היתה שמה קץ לאדם ולקבוצה היחידה בעולם שעמדו בעבר הנכון והאמיתי?
התשובה היא, שכאשר יהודים נמצאים בסכנה, מצוה לעם ללכת "לעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ומכיון שאברהם וקבוצתו היו כל "עם ישראל" דאז, ואברהם היה לו דין שר ומלך עליהם, הוא ידע שיש כאן ענין של מלחמת מצוה, ששורשה ומקורה ובסיסה הוא הרעיון של קידוש השם, כי כל זמן שגוי קם נגד ישראל, הוא קם גם נגד אלוקי ישראל בפרהסיא, ואין חילול השם גדול מזה, ועל זה חייבים לצאת למלחמת מצוה, ואין מקום לפטור בזה מטעם פיקוח נפש. וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה מג:ב): "'וישמע אברם כי נשבה אחיו' - הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:טו): 'אוטם אזנו משמוע דמים [ועוצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכון...]'. 'וירק את חניכיו' - רבי יהודה ורבי נחמיה: ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם, אמרו: חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם? רבי נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום!" כלומר, אברהם אמר: מלחמת מצוה היא, שהקב"ה ציווה לצאת למלחמה להציל את לוט למרות הסכנה, כי מדובר בקידוש השם, א"כ אצא, ואם ח"ו לא יהיה מנוס, אפול על קידוש שמו. וזה הבסיס לכלל שבמלחמת מצוה לא שייך כל הפטור של פיקוח נפש, כפי שנראה בע"ה.
עוד יש להעיר, שחז"ל בתחלת מדרש זה הביאו את הפסוק "אוטם אזנו משמוע דמים וכו'", שבפשטות פירושו הוא, שאדם שסותם את אזנו ועוצם את עיניו מלשמוע ולראות רע, הוא מרומים ישכון. וכאן הרחיבו חז"ל מידה זו, כפי שפירש כאן מהרז"ו: "וכוונת הדרשה, שהיה אוטם אזנו מלשמוע שפיכת דם נקי אלא נזדרז לרדוף ולהציל". כלומר, שלא רצה לשמוע על שפיכת דם נקי בלא להגיב. אך יותר מזה: הוא גם לא רצה לשמוע את הסילוף ששפיכת דם בכלל היא דבר רע ומגונה, ואטם את אוזנו ועצם את עיניו, כי הוא ידע שהשופך דם רשעים מצוה תיחשב לו, אם הוא עושה זאת לקדש שם שמים. אומר הפסיקתא רבתי (הוספה פרק ב, ויהי בחצי הלילה דף קצו: "'ויחלק עליהם לילה'... אותה השעה אמר הקב"ה לאברהם: אתה יגעת עמי בהריגת המלכים חצי הלילה, חייך אני פורע לבניך במצרים, שנאמר (שמות יב:כט): 'ויהי בחצי הלילה'". ואמנם, לאחר מעשה חשש אברהם, והקב"ה הניח את דעתו. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה מד:ד): "לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם צדיק אחד וירא שמים אחד. משל לאחד שהיה עובר לפני פרדסו של מלך, ראה חבילה של קוצים, וירד ונטלה. והציץ המלך וראה אותו, התחיל מטמן מפניו, א"ל [המלך]: מפני מה אתה מטמן? כמה פועלים הייתי צריך שיקישו אותה, עכשיו שקששת אותה בוא וטול שכר. כך אמר הקב"ה לאברהם: אותן אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו. הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:יב): 'והיו עמים משרפות שֹיד קוצים כסוחים [באש יִצַתו]'".
שני כללים יסודיים למדנו מכאן. האחד הוא, שאין לחשוש משפיכת דמם של רשעים, ואדרבה, מצוה היא, שבזה מכלים את הקוצים מהגן. ובדיוק כך למדנו לגבי דוד המלך ע"ה, בפסיקתא רבתי (פרק ב): "'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' (תהלים ל:א): בוא וראה, שלמה בונה את הבית והוא נקרא לשמו של דוד? אלא, דוד היה ראוי לבנותו ובשביל דבר אחד לא בנה אותו, ואע"פ שחשב לבנותו בא נתן הנביא ואמר לו, לא תבנה לי הבית. למה? 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני' (דברי הימים א כב:ח). כיון ששמע דוד נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר רבי יהודה בר אלעאי, אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא, חייך כך הם לפני כצבי ואיל. לכך נאמר: 'שפכת ארצה', ואין 'ארצה' אלא צבי ואיל, שנאמר 'הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים' (דברים יב:טו-טז). [דבר אחר] אמר לו הקב"ה: חייך, כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות, שכן כתיב: 'כי דמים רבים שפכת ארצה לפני'. אמר ר"ש בן יוחאי, אין לפני אלא קרבנות, שנאמר: 'ושחט את בן הבקר לפני ה'' (ויקרא א:ה). אמר לו דוד, א"כ ולמה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה, שאם אתה בונה אותו הוי קיים ואינו חרב. אמר לו, והרי יפה? אמר לו הקב"ה, גלוי וצפוי לפני שעתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו וישראל ניצולין, שכן כתב, 'באוהל בת ציון שפך כאש חמתו' (איכה ב:ד). אמר לו הקב"ה, חייך, הואיל וחשבת לבנותו אע"פ ששלמה בנך בונה אותו, לשמך אני כותבו: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'".
דמם של רשעים במלחמת מצוה אינו אלא כדם שאין בו ממש, לא כדם של מי שנברא בצלם אלקים, אלא, בגלל שהשחיתו את הצלם, דמם אינו אלא כמים, וכדם של חיות, כגון הצבי והאיל, שאינם כשרים למזבח, ואין להם אפילו הקדושה של בהמות הראויות להיות קרבנות. וכך אמר דוד המלך ע"ה על הרשעים (תהלים עג:כ): "בעיר צלמם תבזה", ותירגם יונתן: "ברגז דמותהון תבסר", ופירש רד"ק: "וצלמם תפרש אם תרצה על הגוף או על הרוח כמו 'בצלמנו כדמותנו' או על שניהם". וגישה אפשרית אחרת היא, שדמם של הרשעים הוא כקרבן, שמיתתם היא מצוה, ומי שהורג אותם כאילו מביא קרבן, וכמו שהבאנו לעיל לגבי פנחס, שאמרו חז"ל (תנחומא, פנחס א): "'ויכפר על בני ישראל' (במדבר כה:יג) - וכי קרבן הקריב שנאמר בו 'כפרה'? אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן". דברי חז"ל אלה הם תשובה מוחצת למסלפים ולבורים, המזייפים את דברי הקב"ה לדוד שלא הוא יבנה את בית המקדש משום "כי דמים רבים שפכת ארצה", ובכך מנסים להוכיח שדוד חטא במלחמותיו משום ששפך בהן דמים. אך אווילותם עולה על רשעותם, שהרי אפילו בלי דברי חז"ל הנ"ל, האם יש בר בי רב שיחשוב שדוד - שכל חייו התעסק במלחמות ה' - חטא? שאדם זה שמלכות ישראל נקבעה לזרעו, ושמשיח צדקנו יֵצא ממנו, חטא במלחמות ובשפיכת דמים? כסילותם עולה על זיופם.
ברור שגם בלי דברי חז"ל הנ"ל, הסיבה הפשוטה שלא רצה הקב"ה שדוד יבנה את בית המקדש היא, משום שבית המקדש סימל את העולם השלם והתמים ושכולו טוב שהקב"ה חשב לעשות בעולם הזה, ובעולם כזה בודאי אין מלחמה כי אין רע, ואין שפיכות דמים כי אין רשעים, ויש רק שלום ואהבה. ומשום כך, אע"פ שמצוה רבה לצאת למלחמה נגד הרשעים ולשפוך את דמם במקום ובזמן הראוי והנכון, מ"מ אין לזה מקום בסמל של העולם שכולו טוב, דהיינו בית המקדש. ומשום כך אמר הכתוב (שמות כ:כב): "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה". ואמרו חז"ל (מכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש יא): "המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל נברא לקצר שנותיו של אדם; אינו רשאי להניף המקצר על המאריך" (אך גם זה אינו אלא רמז לרעיון של שלום, כי הרי איסור זה היה רק במזבח, אבל בהיכל ובקודש הקדשים אכן בנו בכלי ברזל, כפי שאמרו במכילתא (שם): "בו [במזבח] אי אתה בונה גזית, אבל אתה בונה בהיכל ובקודש הקדשים גזית"). מכל מקום, ברור שדוד המלך היה צדיק עולם, ומלחמותיו היו למען השם ועל קידוש שמו, ואין אפילו כקליפת שום של רצינות בדברי המזייפים.
הכלל השני היוצא מדברי הקב"ה לאברהם שחשש שמא בין כל הרשעים שהרג היה איזה צדיק, ש"אוכלסין שהרגת קוצים כסוחים היו" - הוא, שלמרות שיתכן שיש כמה ישרים בקרב עם של רשעים, איננו חוששים להם, משום שהיה להם להוציא את עצמם מן הכלל, ולא לשבת בין הרשעים ובכך להיות חלק מהם, אלא היה להם לקום ולהוכיחם ולברוח מהם. וכך אמרו חז"ל (סוטה יא.): "שלשה היו באותה עצה [של "הבה נתחכמה לו"]: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג; איוב ששתק נידון ביסורין; יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". הרי מפורש ששתיקה למעשי הרשעים "כהודאה דמי", אפילו אם בתוך עצמו מתנגד השותק לרשעות, ועל שתיקתו הוא נענש. זה היה בידי שמים, וכאשר אין כח להענישו על ידי בשר ודם. אך כאשר יש כח ואפשרות בידי ישראל להעניש אומה רשעה במלחמת מצוה, ודאי שבמהלך הקרבות אין מבחינים בין מי שהיה רשע בפועל לבין מי ששתק ולא מחה, כאשר שתיקתו וחייו היומיומיים מעודדים ומחזקים את המלכות ואת ממשלת הזדון, ומאפשרים לה להמשיך ברשעותה. ואמנם, משום כך נתחייבו כל אנשי שכם מיתה אחרי חרפת דינה, כמו שכתבנו לעיל. אור הרעיון
