הרב כהנא זצוק"ל ספרו האתגר פרק שני-ארץ סגולה כנסו!!!!!!!!!!!!

[jewlover and arabhater]

בס"ד
http://www.rabbikahane.org/kahane/index.php?view=article&catid=44%3A2008-05-29-08-49-17&id=431%3A2009-01-04-09-53-23&option=com_content&Itemid=130
פרק שני

ארץ סגולה

בשנת 135 למניין הנוצרים, נפל המבצר היהודי האחרון בביתר, לפני לגיונותיו הרומיים של הקיסר אדריאנוס. רבבות מצאו מותם בקרבות הדמים. בין החללים גם בר-כוכבא מנהיג המרד. בני יהודה הוגלו לארבע כנפות תבל, ובאותה שעה שהחלה הגלות המרה והארוכה, פעמו בגולים רצון הקיום והאמונה בשיבת ציון.

אדריאנוס הבוער מחימה על עזות מצחם של היהודים, גמר אומר להשמיד ולמחות כליל את אמונתם של היהודים מעל פני האדמה ולהכחי את זכרם. גזירות נגזרו, שכל העובר עליהן דינו מוות; אסרו את שמירת השבת, את המילה ואת לימוד התורה. במצוותו של הנציב הרומי טורנוס רופוס  נחרש מקומם של בית המקדש ושל חומות ירושלים, כדי לציין כי ציון אבדה לעולמים. גם הוכנה תוכנית לבניית עיר חדשה – רומית בסגנונה ואלילית באופייה. השם ירושלים נמחה ושמה של העיר החדשה הוסב לאיליה קאפיטולינה.
אנדרטה הוקמה לתפארתו של הקיסר אדריאנוס, ומצבות, מקדשים ופסלים הוצבו לכבודם של אלים רומיים והלניים וחיללו את הארץ הקדושה. ועוד מעשה אחד נעשה באותם ימים, שמה של יהודה – ארצם של היהודים – הוסב לפלשתינה. אילו כבש אדריאנוס את יצרו ולא ניסה למחוק כל זכר ליהודים ולמדינתם אפשר לגמרי, כי היהודים אזרחי ישראל היו נצבים כיום הזה מול מחבלים "יהודיים", ולא "פלשתינאים"... הגיעה העת להכריזבשפה ברורה וחד משמעית על מדיניותה של ישראל ושל תומכיה היהודים. מדיניות זו קובעת: מעולם לא היו ולעולם לא יהיו מדינהפלשתינאית ועם פלשתינאי. ארץ היהודים – ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, לאף עם אחר מלבדו אין בה חלק ונחלה. יש לקבוע זאת מול פני השנאה הערבית הבוערת ואיומי הערבים להשמידנו.

אלה החיים באשליה, כי "פשרה" תביא לנו שלום ובטחון הם תמימים או נוכלים. התקווה היחידה לקיומה של מדינת ישראל, קיום הנתבע על ידי כולם, היא בהחזקת כל שעל של האדמה ששוחררה ב-1967, בעידודה של עלייה יהודית גדולה ובהתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל, וכן בהתווית תוכנית, אשר תשכנע את המיעוט הערבי העויין בשטחים המשוחררים, כמו גם בתחומי "הקו הירוק" של ערב מלחמת ששת הימים, כי לטובתם ולתועלתם, מן הראוי שיהגרו מארץ ישאל למדנות אחרות. הבה נעיין עיון מעמיק יותר בתביעות אלה. "לה' הארץ ומלואה", ובורא העולם אשר הוא הנותן והוא הלוקח, העניק לעמו, עם ישראל, את ארץ ישראל, להם בלבד, לנחלה עד עולם. זהו הבסיס לזיקתו לארץ ישראל.
לפני למעלה משלושת אלפים שנה, ניצב אדם במדבר, אברהם שמו, ושמע את קול האלוקים דובר אליו: "שא את עיניך וראה, מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה. קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה" (בראשית י"ג, פסוקים י"ד-י"ז). אלוקים חזר על הבטחה זו באוזני יצחק בן אברהם: "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי" (בראשית כ"ז, פסוקים ב-ה).
ובשלישית ניתנה הבטחה זו ליעקב: "והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כ"ח, פסוקים י"ג-י"ד).

גבולות ההבטחה נתחמו בבהירות גמורה באוזני אבי האומה: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני. ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים. ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו, פסוקים י"ח-כ"א).
מכוחן של הבטחות אלה הוצאו בני ישראל משעבוד בארץ מצרים כדי לשחרר את ארצם וכדי להקים בה את מלכותם. מכוחה של הבטחה זו חיו בה היהודים במשך מאות שנים מאז ימי יהושע בן-נון ועד חורבן בית ראשון . מכוחה של הבטחה זו חזרו מגלות בבל להקים את הבית השני. מכוחה של ההבטחה האלוקית נדדו יהודים במשך אלפיים שנת גלות, בשננם יום יום את תקוותם העזה לשיבת ציון. בני ישראל נצרו בלבם את הגחלת, עד שהופיעה הציונות המדינית, ואימצה את החזון שהיהודי המאמין שמר בלבו משך דורות. אכן קיים עם ישראל. אותו עם שנולד עם אברהם אבינו. אכן קיימת ארץ יהודית, בית לעם היהודי, מכוחה של ההבטחה האלוקית. זהו כוח זכותם של היהודים. אין זו בקשה ואין זו תחינה ואין זו הצעה. זהו כוח-זכות שאינו סובל הכחשה. אין לנו בית אחר, אלא ארץ ישראל. אין לנו תביעה למולדת אחרת, אלא לארץ ישראל. אך בתוך ארץ קטנה זו, תביעתנו היא ללא סייג. ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי, והוא תובע את אדנותו על כולה. תביעתנו איננה עומדת לערעור, היא עתיקת יומין כהבטחה האלוקית להעניקה כפי שניתנה לאבות האומה.

האם קיים "עם פלשתינאי"? עצם המושג סותר את עצמו. לא יכולות לדור בכפיפה אחת "פלשתינה" וארץ ישראל, ואנו מאמינים בקיומה הבלעדי של ארץ ישראל. כיוון שאינה מדינה פלשתינה, נגזר מכך, שאין גם "עם פלשתינאי". ישנם ערבים, אלה אשר התגוררו בתוככי ארץ ישראל במשך שנים רבות, והם חלק מן העם הערבי. אנו מכבדים את קיומם ומכירים בקיומם, אולם הם אינם פלשתינאים, פשוט מעולם לא הייתה קיימת הגדרה לאומית כזאת. הערבים, אשר נכנסו לתחומיה של ארץ ישראל, בשעה שעמדה שוממה מיושב, ובניה היו בגלות, באו כמסתננים ושוללי שלל. הזמן הרב שעבר מאז אינו יכול להעניק חוקיות למה שהיה מלכתחילה בלתי חוקי, ואינו יכול להצדיק את הבלתי ניתן לצידוק. טענתם של הערבים לזכות על ארץ ישראל משום שהם יושבים בה מאות בשנים, איננה תופסת ואינה עשויה לשמש בסיס לטענות לאומיות. והרי יש לזכור כי "פלשתינה" לא הייתה אלא נפה של סוריה, וכונתה על ידי הערבים עצמם כדרום סוריה. יש להכיר בזכותם של הערבים כפרטים, אשר הגיעו לארץ ישראל וחיו בה בעת שלא היתה קיימת עדיין מדינת ישראל, ומתוקף זה בלבד הם רשאים לחיות כאן כפרטים ולמצוא כאן את פרנסתם. אולם הבעלות היחידית על ארץ זו היא לעם ישראל ולערבים אין אלא זכות לבקש היתר לחיות בה.
אמת זו היא המעניקה ליהודים את הזכות לא רק למדינה ריבונית, אלא אף לבעלות על הגבולות של ארץ ישראל השלמה. אף הממלכה שבעבר הירדן אינה אלא מסיגת גבול בתחומי ארץ ישראל. הסכמתם רבת הלבטים של המנהיגים היהודיים ב-1947 למדינה יהודית ריבונית בחלק בלבד של אותה ארץ ישראל שלמה והיסטורית, אינה עשויה להתפרש כויתור על חלק כלשהו מן הארץ. הסכמתם ניתנה אז באין ברירה ומתוך כניעה למצב המדיני, שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה. לא ויתור היה כאן אלא כניעה לצורך השעה, ולא היה בה משום הכרה בזכותם של אחרים על חלק כלשהו של ארץ ישראל, אלא רק נכונות לקבל מדינה ריבונית ולהגיע לשלום. לא ויתור היה כאן ולא ביטול הזכות היהודית על ארץ ישראל השלמה היה כאן, אלא ביטוי לשאיפה לשלום ולמימוש חלקי של תביעות יהודיות, עד אשר יבוא המשיח ויתרץ קושיות ובעיות.

למען השלום ולשם הכרה אמיתי בזכותם של היהודים להכרה, הסכימו היהודים לא לדחוק את הקץ. אולם כאשר שללו הערבים זכות זו ופתחו במלחמה, חזרה ואושרה בעלותינו על כל האדמות אשר שוחררו על ידי צבא הגנה לישראל. גם ב-1948 וגם ב-1967 חזרה האדמה היהודית לבעליה האמיתיים.

אין אנו שוחרים מלחמה. חייו של יהודי יקרים לנו יותר מכל האדמה היהודית הנמצאת בידי זרים. אולם כאשר נכפית עלינו המלחמה, ויהודים נופלים חלל בניגוד לרצוננו, אנו תובעים, כי האדמה היהודית אשר נגאלה ושבה אלינו, לא תשועבד עוד לזרים לעולם, כי מה שקרה בעבר עשוי לקרות שוב בעתיד. הבחירה נתונה בידי אוייבינו: אם יבחרו להמשיך בהחזקת אותו חלק של ארץ ישראל הנמצא כעת ברשותם, יהיה עליהם להסכים לשלום. אנו לא נצא למלחמה כדי לממש את זכותנו על חלק זה, אם ימשיכו לדבוק ברצונם להקים מדינה פלשתינאית, זכותם לעשות זאת באותם חלקים של ארץ ישראל הנמצאים עתה בידיהם.

אמנם לא נכיר במדינה "פלשתינאית", אך לא נלחם למימוש זכויותינו על הארץ השלמה. אולם אם יקראו עלינו תגר ושוב יכפו עלינו מלחמה, כי אז, בעזרת ה', תיגאל עוד אדמה יהודית ותשוב לבעליה האמיתיים.

מיהו הערבי היושב בארץ ישראל? הוא אדם בראש ובראשונה, ואנו מכבדים אותו בשל כך ומתייחסים אליו במלוא הכבוד. נוסף על כך הוא נמנה על העם הערבי, וגם בשל כך אנו מכבדים אותו. אך אין הוא יותר מזה. אין הוא אזרח של מדינה דמיונית, אין הוא "פלשתינאי", כיוון שמדינה "פלשתינאית" אינה קיימת. התביעה היהודית לארץ ישראל נשענת על ההבטחה האלוקית ועל המשכיות הקיום, שנשענה על הבטחה זו. הצידוק לגבולות הקיימים הוא ביסודו צידוק היסטורי, ואינו נסמך דווקא על בעיות הביטחון המעיבות.

אמנם ברור, שהבעיה הבטחונית קיימת במלוא חומרתה, ונוגעת בקיומם של היהודים החיים בארץ ישראל. לפיכך, מקבלות תביעותינו ההיסטוריותמשמעות נוספת. בעיות בטחון אלה מתייחסות לשטחים המשוחררים, לערבים הגרים בשטחים אלה, לערבים שגרו בישראל לפני 67, ולעצם הסכסוך היהודי-ערבי במלוא היקפו. אופיין של בעיות הבטחון טושטש על ידי אשליות מסוכנות שעלינו להזימן ולפזרן. אם נכשל בכך, נסכן את עצם קיומנו במדינה זו.

אשלייה אחת היא למשל: "אילו רק נהגה ישראל "במתינות" וגילתה נכונות לוותר ולהתפשר, כי אז היה מושג השלום המיוחל". כל המאמין באשלייה זו מקדם את חורבנה של ישראל. למרות התקוות החסודות והלחצים הלא-חסודים עומדת לפנינו בעירומה המלא העובדה כי לא יתכן שלום בין ערבים לבין יהודים, כל עוד מדינה יהודית עומדת על תילה בשטח כלשהו של ארץ ישראל. בעיני הערבים אין כל משמעות לוויתורים הקטנים שמציעה הגברת גולדה מאיר, ולוויתורים המירביים שמציע השמאל הישראלי, כי לגבי הערבים ארץ ישראל כולה הינה חלק מ"פלשתינה".

לגבי הערבי אין כל הבדל בין אדמת חברון שבגדה המערבית, לבין האדמות עליהן עומדות הווילות של הרצליה או סביון. "דין אחד לשכם ולתל-אביב, וחיפה ויריחו לי הן", אומר הערבי הלאומני. כל עוד קיימת מדינה יהודית, מדינת ישראל, לא יאותו הערבים לעולם לשלום. עדיף לחזות תחזיות קודרות כאלה, מאשר להיכנע לאשליות כוזבות ולתקוות שוא, אשר בעקבותיהן יבואו רק חורבן והרס. להבין את הטוענים כי החזרתם של השטחים ששוחררו ב-1967 תביא את השלום. אם זה הדבר המונע את השלום במזרח התיכון, לשם מה יצא נאצר למלחמה בשתנ 1967, כאשר הערבים החזיקו באותם שטחים במאי-יוני אותה שונה, בשעה שהעולם הערבי השתלהב בהיסטריה של שנאה, ותיאר בפרטי פרטים ובקולי קולות מה יעולל ליהודים כאשר תל-אביב תפול לידיו, היו בידיו כל אותם שטחים שהערבים מבקשים עכשיו, שיוחזרו להם תמורת שלום – חצי האי סיני, עזה, הגדה המערבית ורמת הגולן. על מה ולמה פרצה המלחמה? ולשם מה יצא נאצר למלחמה ב-1956 כאשר בעזרת הסובייטים ביקש למחות את ישראל מעל המפה? הרי ישראל לא ישבה אז "בשטחים הכבושים" ומה תבע אז שנחזיר? ומה ביקשו הערבים ב-1948 שנחזיר, כאשר עצרת האו"ם קיבלה החלטה לחלק את ארץ ישראל ולהעניק ליהודים רק 12 אחוז מהשטחים אשר זכותם עליהם הוכרה ע"י חבר הלאומים? כוונה אחת הייתה בכל המלחמות, שכפו עלינו מאז תש"ח, ובעצם מאז תחילת הפרעות בארץ ישראל בתר"פ, להשמיד כל סיכוי הקמתה של מדינה יהודית כל שהיא, "להחזיר" את הכל. לפיכך, כל הצעה לוויתורים ולפשרות איננה יכולה להתקבל על דעתם של היהודים ושל המדינה, וכל עוד שלא תפוג איבתם של הערבים, דבר שאינו נראה לעין, לא יהיה שלום.
יש לצחוק, אף על פי שאין זה משעשע כלל ועיקר, על אלה אשר נותנים אמון בהכרזות של מנהיגים ערביים אחדים, הטוענים שהם מוכנים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. איזה ערך יש להכרזות אלה, הנעשות מתוך שיקולים מדיניים, כאשר אנו חוזים בגלים של משטמה, איומים והבטחות למחות את ישראל מעל פני האדמה? לאחר שנכשלו הערבים במזימתם להשמיד את ישראל בכח הנשק ומהיותם זקוקים לאהדת העולם, היה עליהם להסוות מעט את המטרה העיקרית, לפחות זמנית, כדי ליצור תדמית מתונה ושקולה יותר של העולם הערבי. "לזרוק את היהודים לים?" ישמרנו אללה? הרי כל כוונתנו אינה אלא להשיב לנו "מה ששייך לנו". זוהי בדיחה, שאינה מצחיקה כל עיקר. גלוי וידוע, כי אפילו יימצא מנהיג ערבי, אשר ישלים באמת עם קיומה של ישראל, הרי לא יאריך ימים כדי לחתום איתה על הסכם שלום. ואם יחתום, הרי הסכם השלום עצמו לא יאריך ימים אחריו.
נסיגה ישראלית לגבולות הבלתי אפשריים והמסוכנים של יוני1967, תלווה בהפרה מיידית של חוזה השלום על ידי מוסדות אופוזיציוניים ערביים, וישראל תמצא עצמה עומדת מול עובדה מוגמרת. לכל היותר תזכה בתמיכה קצרת ימים של העולם.

מתינות? פשרה? ותרנות? כל אלה אינם אלא תרגילים אוויליים של אשליה עצמית והרס עצמי, כל עוד הערבי מאמין – כפי שאכן הינו מאמין – כי ישראל היא מדינת שודדים, וכי היהודים גזלו ממנו את פלסטינה.

דווקא משום שאנו מעריכים את המהות של הלאומיות הערבית יותר מן השמאלנים ו"הליברלים" היהודיים, אנו מבינים את חוסר התכלית בציפייה לכך שהערבי הלאומני יוותר על חלומו. האם היינו אנו מוותרים על חלומנו? האם היינו אנו נוטשים את תקוותנו? כשם שאנו לא היינו עושים זאת, לא יעשה זאת הערבי הלאומני.

הבעיה היא שהזמן הוא תמיד לצידו של האיתן בדעתו; הוא תמיד בעוכריו של רפה-ידיים. המאבק הבלתי מתפשר והרצוף מכרסם לעיתים בהחלטה נחושה להשיג ניצחון מלא, ודוחף את העייפים לזרועותיהם של פתרונות ופשרות אשר אינם אלא פרי התשוקה לשלווה, יותר מאשר פרי השכל הישר. תשושי הכח מרשים לעצמם להאמין, כי התחדשות הרוח ותחיית הכח אינם אלא אשליה. עייפות וחד-גוניות מוליכות לאשליה עצמית. אנו הופכים שותפים להרס עצמי בשעה שאנו מתפתים לתעתוע כי שגעון – אינו אלא שפיות דעת, כי מלחמה – היא שלום, כי רע – הוא טוב – וכל זאת כדי שנוכל לשוב אל חיי שלוה ונועם .

כחלוף הסכנה מוחק הזמן מן הזכרון את רגעי הסכנה, בהם התכונן האוייב להתקיף, להרוס ולהשמיד. אותו רגע, אשר בו נושע הקרבן, הולך ונדחק אל נבכי השכחה בתודעתו של הקרבן עצמו. ככל שמתרחקים מאותו רגע נורא של אמת, צצות ועולות הטענות העוטות אותו סוג מוסר, העולה ופורח במגדלי השן האקדמאיים, הרחוקים מעולם המציאות כהוויתו. כחלוף הסכנה מוחים גלי הזמן את זכרונם של הדברים הקשים, ואנו פונים עורף לאלה, אשר אליהם זעקנו בעת צרה: למפקדי הצבא והחיילים החיים בעולם המציאות, ושוב אנו מטים אוזן לבעליהנשמות היפות והנבוכות, שתסכולם וקנאתם באנשי המציאות דוחקים אותם אל עולם התעתועים.

המיזוג של עייפות ושכחה מסב את ליבנו מ השכל הישר ומטל אותנו היישר אל זרועות דמגוגים ואופורטוניסטים. בשעה מעין זו אנו מאבדים את כוחנו, אותו כח אשר הוא לבדו הצל אותנו מפרעות נוסח "חברון" וממפלהוהביא לנו את הניצחון.

וזה הדבר המתרחש היום בארץ ישראל. יתכן, כי תופעה זו משותפת לכל העמים; יתכן שהיא שגורה יותר אצל יהודים, המתקשים לקבל ניצחון. אבל אף אם לא נתייחס לשורשה של הבעיה, נותרת במלוא עוצמתה העובדה, כי שש שנים אחר ש-6 מיליוני יהודים יחד עם מדינתם בת הי"ט ניצלו מכלייה, גדל והולך מספרם של אלה אשר נמלטו מטבח ומבקשים לחזור אל אותן סכנות. דבר נשכחו ההכרזות של שנת 1967 אשר באו מקהיר, דמשק, רבת עמון, בגדד וה"פתח". נשכחו ההבטחות לזרוק את היהודים לים, לשטוף את תל-אביב בדם יהודי ולחסל את קיומה של "מדינת השודדים" הישראלית.
נשכחו הגבולות המעוותים, אשר העמידואת רצועת החוף של ישראל על מיליון תושביה בטווח התותחים הערביים המרוחקים רק 12-15 קילומטרים מן הים. נשכח פגז התותח אשר נחת בכיכר מסאריק בתל-אביב, ונשכחו המטוסים המצריים שחנו מרחק של דקות אחדות של טיסה מליבה של המדינה. נשכחו תחזיות האימה על עשרות ואלפים חיילים מתים ואולי חמישים אלף אזרחים, שייהרגו במשך המלחמה. נשכחו גם הגבולות המעוותים אשר כפו על מתיישבים בעמק החולה להלך חשופים תחת קני התותחים הסוריים בגולן, אשר נתנו מהרי אפרים שליטה מוחלטת על תל-אביב ובנותיה ; אשר הפכו את חצי האי סיני למחנה צבא מצרי גדול במרחק מה מערינו. ומעל לכל נשכחו המשטמה, שנאת המוות, הנדרים להרוג כל יהודי, ספרי הלימוד המלאים ארס ותרעלה, גלי האקסטזה וההשתלהבות בימי מאי וראשית יוני 1967, כאשר אפשר היה לחזות על מסכי הטלוויזיה בהמון הפרוע והמוסת לטבחהמייחל לג'יהאד הגדול, למלחמת הקודש והנקם ביהודים העומדת מאחרי הכותל. נשכח גם סירובם העיקש של הערבים להכיר במדינת ישראל, ולו יהיה היקפה דונם אדמה אחד ולא יותר.
נשכחה המנטליות של "חברון". מה היא המנטליות של "חברון"? זוהי המציאות של אותו יום קיץ בשנת 1929 אשר גברים, נשים וטף נטבחו ונשחטו ברחובות, בבתים ובחנויות היהודיים בחברון. כאשר בחורי ישיבה ומשפחותיהם, אשכנזים וספרדים, עונו ונאנסו אף שלא היו "ציונים". זוהי המציאות של הפרעות של 1920-1921, 1936-1939 ו-1947. בקצרה, "חברון" היא התכנית הערבית אשר הערבים נכונים היו לחזור עליה בכל שני וחמישי, אילו רק התאפשר להם הדבר. ואם נהיה כה בלתי שפויים בדעתנו, עד שנטה אוזן להמייתם של ה"יונים" בתוכנו ונאפשר להם את הדבר.
אנו מוקפים באשליות ותעתועים שונים ומשונים.
הבה נחזיר שטח זה או אחר והשלום המבורך יבוא; חלילה לנו ליישב יהודים בארץ ישראל כדי לא להרגיז את הערבים ולסכן את סיכויי השלום; בל נזיז ערבים מאזורי הגבול וניישב יהודים במקומם; בל נעז להפציץ מחנות מחבלים, שמא נפגע גם באזרחים חפים מפשע; הבה נהיה "טובים מהם". הבה נכיר בקיומו של "עם פלשתינאי" אפילו כל המדינות הערביות מתכחשות לקיומו והן שמנעו ממנו מדינה עצמאית בחלק מארץ ישראל בשנת 1947, הבה נפתח במשא ומתן עם ידידינו ראשי העיר של עזה, שכם וחברון, כי באמתחתם הפתרון לשלום; הבה נהרהר באפשרות של מדינה דו-לאומית למען קידומו של השלום המיוחל; הבה נכיר בכך כי יכולים אנו לכרות ברית אחים עם הערבים על ידי ויתורים ופשרות.

הגיעה העת כי היהודי בישראל ישליך מאחרי גוו את שרידי הגלותיות הכרוכים אחריו עדיין. בראש ובראשונה עליו להיפטר מן החשש ואי הרצון להביט בפני המציאות כפי שהינה. אפשר לא נהיה שבעי רצון מן האמת, אך עובדה היא כי שנים רבות יחלפו עד אשר נגיע לאפשרות של מצב שלום אמיתי בינינו לבין הערבים. הכרה זו עלולה אמנם לפגוע בנשמתם הרכה של האינטלקטואלים בעלי שאר רוח בתוכנו, אבל יש לדעת, כי לא ניתן לרכוש שלום וביטחון על ידי פשרות וויתורים מידיו של אויב מר, שאינו מגלה נטייה כלשהי להתפשרות. אלה המסרבים לשבת ליד שולחן אחד איתך ולנהל משא ומתן, אינם מתכוונים כלל לקיים הבטחות שנתנו להכיר בקיומך. אלה ביהודה, שומרון וברצועת עזה היושבים יחד איתך, משום שאין להם אפשרות אחרת עושים זאת מתוך תקווה גלויה להיפטר ממך מוקדם ככל האפשר.
אוייבתנו לטווח הארוך היא הלאות. משום כך שומה עלינו להיאבק בה. עלינו להתאזר בעוז החלטה וברוח נחושה לא להתעייף לעולם ממה שנדמה להיות מאבק שאין לו קץ. כי אכן כזה יכול להיות המאבק; מאבק למען מדינה יהודית וקיום יהודי, אשר לא יחדל לעולם. הכרה בכך כי בינינו לבין הערבים ניצב מחסום עבה שלא ייפרץ לעולם, כי שני העמים נחושים בהחלטתם לחיות באותה ארץ ולא להתפשר עליה.
אין ספק, כי תתעצם העייפות משליחת בנינו לצבא.
אין ספק, כי תגדל העייפות מן הצורך לצאת מדי שנה לשירות מילואים. גם תגבר העייפות מהתקפות הטרור הרצחניות בגבולות, בלוד או בתחנת האוטובוסים המרכזית בתל-אביב. שוב תגבר העייפות ויתעצם כאב הלב אם תתחדש מלחמת ההתשה. העייפות המצטברת עשויה להתפרץ מליבותינו בקריאה של ייאוש: מתי כל זה יסתיים?
רק עם חלש נכנע להלכי-רוח של ייאוש ושומט ידיים מול הזמן. עם חזק היודע לעמוד על שלו מכיר בכך, כי אפשר ולא יבוא לעולם סוף למאבקו ולקרבנותיו, אך הוא גם מכיר ויודע מה הן תוצאות המאבק: מדינה – וכיום הזה מדינה גדולה, ובחלק גדול של ארץ ישראל; מדינה יהודית, בה שלושה מיליון נפש בקירוב ואחרים העתידים לבוא. כל אלה לא היו באים לעולם, אילו הטינו אוזן קשבת לדברי השיכנוע של ה"יונים" של העבר. בשמו של "השלום" היה נמנע קיומה של מדינה יהודית. בשם ה"מוסר" היה נמנע קיומה של אומה יהודית חופשית.

אם מפעמת בנו השאיפה להמשיך ולהתקיים, אל לנו להרפות ידיים ולהיכנע לפתרונות של אשליה ולהלכי-רוח מפתים ומסוכנים. בל נשגה באשליות: הערבים אכן רוצים להשמידנו; עלינו להיות חזקים, כדי למנוע בעדם לבצע את זממם. הערבים החיים איתנו בארץ ישראל, אלה החיים איתנו מזה עשרים וחמש שנה ואלה החיים איתנו רק חמש שנים, אינם אוהבים אתותנו ולעולם לא יהפכו ליבם לאהוב אותנו, ואי אפשר להאשימם בשל כך. אל לנו לשחק עימן משחקים או לשעשע בהם את עצמנו. נעניק לערבים זכויות אזרח וחירות פוליטית, אבל איזהו היהודי אשר יסכים כי יהיו לרוב? איזהו היהודי אשר יסכים, כי ערבי יכנס לתחומי ארץ ישראל מכוח חוק השבות? בל נשחק משחקים, ישראל קמה כמדינה יהודית ותו-לא.

לערבים יש זכויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות, אבל בסיכומו של דבר, אין זו מדינתם. לאדם הערבי נוכל להציע הרבה, לאומה ערבית לא נציע דבר. אין זו מדינה ערבית, זו מדינה יהודית, אשר באה לעולם מתוקף כך, שהיהודים הכירו לדעת, כי אין להם תקווה בעולם, בו הם שנואים מכל וכל. זוהי מדינתם שבאה לעולם מתוך הכרה כי לא מלוכה, לא רפובליקה ולא המרקסיזם יש לאל ידם לפתור את השאלה היהודית. דברי חז"ל מתארים את המצב לאשורו: "הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב". לכן, ארץ ישראל, ארצו של העם היהודי, קיימת לעד.

אין ארץ זו יכולה להיות שייכת לאחר. עובדה זו אינה נותנת מקום לאשליות של שלום. יתכן אמנם, כי השלום בוא יבוא, אך אני מטיל ספק בכך. ועד שיבוא, אל לנו להמות אוזן לתעתועים הבאים אלינו בשטף קבוע ממגדלי השן של האוניברסיטאות, מהראקדמאים היהודיים ומן השמאל השונא עצמו. עומצה ורצן נחוש – אלה, ואלה בלבש מבטיחים את הקיום היהודי.

אשלייה שנייה היא זו כי "מדיניותה של ממשלת ישראל הגורסת לא להכריז על הריבונות היהודית על ארץ ישראל השלמה, אלא להחזיק בשטחים אלה כפיקדון ותוך הבטחה סתומה של נכונות להחזיר חלק מהם, הוכחה כמדיניות מצליחה ביותר". היחס הליברלי הזה של ישראל מתבטא מצד אחד, באיסור שהוטל על התיישבות יהודית בעריה של הגדה המערבית, על התנחלות יהודית בשטחים נרחבים ועל תפילה במקום הקדוש ליהודים במערת המכפלה בחברון.

מצד שני מדיניות זו מתירה לערבים לחצות את הירדן בשני הכיוונים, להשקיע כסף בקרקעות ולפתח את הכלכלה. היא מאפשרת לפועלים ולתיירים ערביים לשהות בישראל כמעט ללא הגבלה. מתקיים שיתוף פעולה גם עם מנהיגים ערביים אשר ידוע היטב חלקם במאורעות, דבר המעודדם לחשוב כי באחד הימים יזכו תושבי הגדה בעצמאות. מדיניות זו, יש אומרים, הוכיחה עצמה כהצלחה מרשימה המתגלית בעובדה כי קיים מצב של שלום ושקט בגדה, וכי נרקמים יחסים של אמון הדדי וקירבה בין יהודים וערבים.

אלה הם דברי איוולת. הערבי "שלו", רק משום שנחל תבוס, והוא מרגיש עצמו חסר אונים מול הצבא הישראלי ושירותי הביטחון המצויינים שלו. אם המצב הנוכחי יתארך ודור חדש של ערבים יקום, דור אשר אין לו את המנטליות של הפאלח עובד האדמה, דור משכיל, עירוני וקיצוני בדעותיו, נחזה בבוא הזמן בסופה של האידיליה.

אולם חמורות מכך ההשלכות הקשות והשליליות של מדיניות הממשלה. אמנם, בטווח הקצר נראית מדיניות זו יעילה, אולם לטווח ארוך היא עלולה להתגלות כהרת שואה.

בסופו של דבר, הערבי עצמו לא יוכל להתגבר על ישראל. הערבים יהיו זקוקים לעזרה מבחוץ. העזרה הטובה ביותר שהם עשויים לקבל, תבוא מן הישראלים עצמם. אם הנשק החזק ביותר של ישראל, הביטחון העצמי בצדק דרכה, יתערער; אם ישראלים רבים יותר ויותר ייטו להאמין כי חטא מוסרי הוא בשורש עמדתה של ישראל בשאלת "פלשתין", אנו צפויים במדינת ישראל לחזרה על הטרגדיה האמריקנית בעניין וויטנאם, כאשר מאות אלפים מבני אמריקה קמים נגד מדיניות ממשלתם ומשתפים פעולה עם האוייב כדי להעניק לו נצחון דיפלומטי, כמותו לא היה יכול להשיג מעולם בשדה המערכה.

המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל בשאלה ה"פלשתינאית", תוביל בדיוק לאותו מצב בישראל. אם הגדה המערבית – יהודה ושומרון – אכן שלנו הם, כי אז שומה היה על ישראל להכריז על כך בפומבי מיד לאחר יוני 1967 (אילו עשתה זאת אז, לא היה העולם פוצה פה כדי למחות). המקבל בחזרה רכוש או חפץ אשר אבדו לו, מרים את האבידה ומכריז על בעלותו ללא היסוס. "שלי היא!" זה אשר אינו נוהג כך, מעמיד בסימן שאלה את בעלותו, הוא מעורר ספקות גדולים האם אמנם הינו בעל הזכות והבעלות עליו, בשעה שהוא ממשיך לאחוז בו ומציע תוך כדי כך לוותר על חלק ממנו לאחד מאלה אשר החזיקו בו בעבר.

אלפי צעירים ישראליים אינם מתעלמים מלקח זה.

אין הם אווילים, ואף אין הם חדורים בתודעה יהודית שלמה כמו אבותיהם. תודעה אשר אפשרה לאחרונים לתרץ כל סתירה פנימית, בשם העם היהודי. כשלונה של ממשלת ישראל לקבוע עמדה איתנה, פסיחתה על שני הסעיפים עד כה, ערערה את אמונו של הנוער, במידה רבה יותר מכפי שהממשלה מוכנה להודות, במדיניותה ובמוסריות פעולותיה. זהו הדבר המסוכן ביותר העלול להתרגש על ראשה של האומה ותוצאותיו כפי שיודעים כולנו הם הרות שואה.

 אם רוצים אנו למנוע את הסחף המפחיד באמונו של הדור הצעיר בממשלה, אם רוצים אנו למנוע את צמיחתה של הכרה פנימית בקרב חוגים שונים של אוכלוסייתנו כי אנו אכן צבא כיבוש; אם רצוננו להבהיר הבהר היטב לכל ערבי שלאומנותו גואה, כי אין לחץ בעולם שיוכל להזיזנו משום שאין בכוונתנו לעזוב; אם רצוננו לשמור על גבולות בטוחים; אם ברצונו לסגור את פיו של העולם הצבוע; ומעל הכל, אם רצוננו לממש את הנס הגדול של תחיה יהודית ושל השיבה לארץ ישראל ההיסטורית, כי אז המדיניות הנוכחית של אחיזת עיניים, תרמית וחוסר כנות, חייבת להיפסק. את מקומה חייבת לרשת מדיניות חדשה, כנה וישירה, שיסודותיה יהיו: מתן היתר מידי להתיישבות יהודית בכל אזורי ארץ ישראל המשוחררת, בעיר ובכפר; תכנית דחופה להתיישבות יהודית בתוככי הערים הראשיות של יהודה והשומרון, שכם, חברון, יריחו, רמאללה ובעזה; הכוונתה של העלייה היהודית החדשה לאזורים אלה והקמת ערים חדשות בסגנון מערבי, בעזרת הון מערבי, כדי למשוך עולים מארצות הרווחה. סיכומו של דבר, השטחים המשוחררים חייבים להיות מיושבים מחדש ביהודים במהירות האפשרית.

זאת ועוד, עלינו להשתחרר מן האשליה כי הסיוט המפחיד של הדמוגרפיה הערבית ייעלם אם רק ניפטר מן השטחים עליהם חיים מיליון ערבים, אותם שחררנו במלחמת ששת הימים. אני קובע, במפורש, כי הבעייה הדמוגרפית והבעיה המתעוררת מן הגידול באוכלוסייה הערבית, לא תמצא את פתרונה על ידי נסיגה מן השטחים, כי הבעיה קיימת גם במציאותם של הערבים, שהם חלק מאוכלוסיתה של מדינת ישראל בגבולותיה הקודמים!

לא רק הערבי בשטחים המשוחררים רואה עצמו כ"פלשתינאי", ומאמין כי היהודים חמסו את מולדתו.

גם הערבים המתגוררים בגבולות ארץ ישראל של ערב יוני 1967; אלה שקיבלו את האזרחות הישראלית מאז 1948; הערבים "שווי הזכויות" והנהנים מחירות במדינת היהודים חושבים אותו דבר. שאלה זו היא, כמובן, חלק מהסכסוך הישראלי-ערבי בכללו, אפילו לא הייתה קיימת בעיה של ערבים החיים מעבר לגבולות המדינה, עדיין הערבים החיים בתחומה היו מהווים בעיה גדולה בפני עצמה. כמיעוט, שמספרו הולך וגדל החי בתוכנו כחלק מאוכלוסיית המדינה, ויחד עם זאת איננו חלק אינטגראלי ממנה, עלול הוא, בימים יבואו, להוות בעיה קשה, אשר תגע בעצם שורשי קיומה של המדינה ותעורר מתיחויות פנימיות אחרות. גם ביחס אליהם, כמו ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי כולו, התחלנו לטפח אשליות מסוכנות ביותר.

זאת ועוד, הערבים בתחומי השטח המכונה "הקו הירוק" יהוו איום מסוכן יותר, וחומר נפץ חזק יותר לקיומה של המדינה מן הערבים בחברון או בעזה.

בכוונתי להדגיש כי חתימת הסכם שלום עם הערבים, פתרונה של השאלה ה"פלשתינאית" על ידי הקמת מדינה "פלשתינאית" עצמאית, הכרתם של הערבים בישראל – חלומות אלו אשר יוגשמו אולי, עתידים בכל זאת להותיר בתוככי מדינת ישראל פצצת זמן, שתאיים לפוצץ את המדינה ולעורר מחדש את הבעיות, אשר דימו כי זה עתה באו על פתרונן.

נניח, כי בדרך כלשהי הושג השלום, וכי כל הערבים "מן החוץ" כמו אלה החיים במדינה "פלשתינאית" משלהם הכירו בישראל. גם אז לא תשוחרר ישראל מן הלאומנות הערבית. היא לא תשוחרר מן הנטל של האוכלוסיה הערבית שבתוכה. היא לא תשוחרר מן האיום של ציבור גדול, העויין את הרוב היהודי ואת המדינה היהודית ומשתוקק לראות בחורבנה או משתוקק לפחות לשנות את אופייה וזהותה הלאומית.

כל הבעיות הללו תיוותרנה כשהן גלומות בדמות הערבים הישראליים.

זה מביא אותנו לנפץ עוד אשלייה: "הדרךלהגיע לדו-קיום בשלום בין יהודים וערבים מתבטאת בהעלאת רמת החיים של הערבי ובחינוך דור חדש של ערבים משכילים. ישראל כבר הצליחה להעלות את רמת החיים של אוכלוסיתה הערבית לרמה שאין דומה לה בעולם הערבי כולו, ערבים רבים יותר ויותר זוכים להשכלה גבוהה. אם תהליך זה יימשך, קיימת תקווה לגשר על התהום הפעורה בין ישראל לערבים".

במציאות הקיימת אפילו לאומני אחד לא נרכש על ידי חיבור דירתו לזרם החשמל. אלה הדברים, הנעשים על ידי אלה המבקשים להשיג שלום באמצעות רווחה חומרית. הם קונים, או מוטב מנסים לקנות, את לבם של הלאומנים הערביים ואת אהבתם וגאוותם לאומתם ולמדינתם. דבר זה לא בלבד שאינו מוסרי, הוא גם אינו משרת את המטרה למענה נעשה. מציעי הפשרות וה"מתונים" מתקשים לראות, כי הערבי הלאומני דבק במה שהוא סבור שהיא ארצו, כפי שהיהודים דבקים בישראל, בסברם כי זו ארצם. הקולוניאליסטים המערביים אשר האמינו ברצינות ובכנות, כי הם מביאים ברכה לבני אסיה ולבני אפריקה בהם שלטו, מצאו כי טענותיהם נופלות על אזניים אטומות של ילידי המקום אשר העדיפו עוני ועצמאות על פני רמת חיים גבוהה תחת שלטון זר. מדוע מדמים אנו, כי הערבים יהיו שונים מהם? מדוע לא יהיו כם הם בעלי גאווה דומה לגאוותנו? נכון הוא כי בדור הנוכחי, שמרבית בניו איכרים חסרי השכלה, ניתן "לשחד" ערבים רבים. אולם אין צל של ספק, כי בשנים הבאות, כאשר בני הפלאחים ירכשו השכלה, וייהפכו ללאומנים קיצוניים, הם ידחו בבוז את "חסדינו". בל נשלה את עצמנו באמונה, כי על ידי קידום רמת החיים של הערבי נזכה בידידותו וברצונו בשלום.

ואפילו מדובר בערבי צעיר, אשר נולד לאחר שישראל זכתה בעצמאותה וחי כל חייו תחת שלטון ישראלי, הרי גם הוא מגיב על המציאות בצורה קיצונית ואפילו קיצונית ביותר.

הוא אינו רואה את עצמו חלק מן המדינה. הוא הינו ערבי, לא יהודי; "פלשתינאי", לא ישראלי. הוא אינו חש כל נאמנות כלפי ממשלתו, הוא אינו רואה אותה כממשלתו. הוא עוין ושוטם את הרוב היהודי, בלבו הריהו "פלשתינאי" ולאומני ערבי בדומה לערבי בגדה המערבית, ובגלל שהוא ספוג רגשות אשמה על כך שהינו בעל אזרחות ישראלית, הריהו אויב עז ומסוכן פי כמה. הוא רוצה להוכיח את ערביותו, הוא דוחה מכל וכל הבטחות של פקידי ממשלה, כי הערבי הוא אזרח שווה זכויות במדינה. אכן, זו אשליה נוספת: "הערבי הוא אזרח שווה זכויות ליהודי הישראלי במדינה היהודית". כל עוד תתקיים ישראל כמדינה יהודית, והרי זה טעם קיומה; כל עוד מהווה ישראל מימוש החזון הציוני מולדת לעם כולו, כל עוד בתוקף חוק השבות המעניק לכל יהודי ולא לערבי אזרחות מיד עם הגיעו ארצה, לא יהיה הערבי הישראלי שווה זכויות ליהודי.

המדינה תהיה תמיד מדינה יהודית, מדינתם של היהודים – ולא של הערבים.

שום דיאלקטיקה ופיתולי לשון של "ליברלים", "מתקדמים" ושמאלנים אינם יכולים לשנות עובדה זו, אך אם מאמינים הם בציונות (בכל צורה שהיא) ובמדינה הודית, הם חייבים לקבל עובדה זו פשוטה כמשמעה.

שום דיאלקטיקה או פיתולי לשון לא יצליחו להעלים עובדה פשוטה זו, כי משמעות מדינה יהודית היא, קיום הבדל מהותי בין יהודי לערבי.

מדוע לא? אם תכלית עלייתם של מיליוני יהודים לישראל לא הייתה הקמת מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מכריע, למה לו ליהודי לעזוב את ניו-יורק על שני מיליון יהודיה, או את ברית המועצות על שלושה מיליוני יהודיה? אולם גם רוב יהודי גדול אינו התשובה אשר הציונות נציעה לאנטישמיות. היהודים כבר היו מיעוטים גדולים בארצות שונות בעבר, אבל עובדה זו לא פתרה שום דבר. גיטו גדול מימדים אינו אלא גיטו, לא מדינה יהודית. ישראל קמה כדי להיות מדינה יהודית, מדינה בעלת רוב יהודי. היא קמה כדי להיות ביתם של היהודים, ממש כשם שלעמים אחרים יש ארצות מכורה משלהם. על כך אין אנו צריכים להתנצל.

דבר זה מעמיד את ה"מתקדמים" ואת השמאל בפני עובדה, שהם מעדיפים לעקוף אותה סחור-סחור. הערבי בישראל לא יכול להיות אזרח; הוא יכול להיות בעל אפשרויות שוות בתחום הכלכלה ובתחום החינוך, אבל נגזר עליו גורל של מיעוט, משום שהוא ערבי במדינה יהודית. מגזירת גורל זאת נובעת שנאה בלתי נמנעת של כל מיעוט, המתחזקת על ידי האמונה הערבית, כי המדינה מדינתם היא, וכי הם עתידים להיות בה רוב. אין פתרון למשבר הזהות של הערבי במדינה יהודית. אין הערבי יכול למזג את לאומיותו הערבית במגורים בתחום מדינה יהודית ולא ערבית.

הערבי אינו יכול לאהוב או להזדהות עם מדינה שגיבוריה כולם יהודים המשמיעם מגרונם צלילי "התקוה"; מדינה החוגגת חגים יהודיים, הרואה בעצמה המשך למדינה שהיתה כולה יהודית והמחזירה לחיקה את בניה הפזורים. מדינה שכל ערכיה יהודיים והחוגגת מדי שנה בשנה בה' באייר את כינון עצמאותה ואחרית ההגמוניה הערבית.

הערבי אינו חש בהזדהות או בשיוויון מאחר והמדינה אינה מזדהה איתו והוא אינו שווה זכויות בה, אלא נוכרי.

האשליות בתחום החינוך תמוהות לאין שיעור. האם לא לימדה אותנו ההיסטוריה חזור ולמד, כי האינטלקטואלים והמשכילים, הם הם העומדים בראש התנועות הלאומניות והקיצוניות? לא הפלאח הערבי, מהווה סכנה לשלומה של ישראל, אלא בנו הלומד בבית ספר תיכון ובאוניברסיטה. בן זה, אשר את האפשרויות הכלכליות שפתוחות לפניו, לא העלה על כנפי דמיונו אביו, אינו אסחר תודה ליהודי אשר פתח לפניו את שערי העולם החדש, נהפוך הוא.

הערבי המשכיל קורא ולומד על התנועות הלאומיות הגדולות בהיסטוריה ותובע זכויות דומות לבני עמו ולארצו, הוא רוכש את הידע, ההתמחות והכלים של מנהיגות והופך לקיצוני-לאומני מאין כמותו, העולה על כל אחיו. לזכות בהבנה ובשלום מן הערבי המשכיל? עורבא פרח!

אך למרות לקח ראשוני זה, ישנם שרים בממשלת ישראל, המוכנים עדיין לדבר על גיוס כספים להקמת אוניברסיטה ערבית. אין לנו כספים כדי להילחם בעוני בתחומי ישראל, כדי לסגור את הפער החברתי, כפי שאומרים לנו, אבל למרבית הפלא יש לנו תקציב כדי לממן הקמת בית ספר לקיצונים לאומנים ערביים, אשר יצמיחו מנהיגות שתוליך את עמם למלחמת השמד בנו. אכן, אנו היהודים, הננו באמת עם מוזר מאוד.

מספרם ההולך וגדל של ערבים ישראלים בעלי השכלה, בוגרי בתי ספר תיכוניים ואוניברסיטאות, לא יביא לנו טיפוס של ערבי מתון ונוטה לפשרות, המהפכנים אינם באים מהמוני האיכרים או מן השכבות המדוכאות, כי אם מבין שורות האיטלקטואלים והמעמדות העליונים, או מקרב בני המעמד המדוכא, אשר הצליחו להגיע אל האוניברסיטאות. הדור החדש והמשכיל של הערבים יסרב להשלים עם מעמדו כאזרח שאינו נמנה על השורה הראשונה, והוא יעשה כל שביכולתו כדי למחות נגד מעמד זה ולמרוד בו.

חוסר השורשים ואובדו הערכים היהודיים בין הצעירים הישראליים עלולים להוביל למצב הזהה לזה הקיים בארצות הברית וכמעט בכל ארץ מערבית, בהן ,הרוב האינטלקטואלי" וחוגיו נדחפים, מחמת אבדן ערכים, לשנאה עצמית נוירוטית ולהתקפה על הממסד המדיני. חוגים אלה מזדהים עם מאבקו של המיעוט. ממש כפי שקורה בארצות הברית, כך גם בישראל, צעירים יהודים אינטלקטואלים מוצאים לעצמם נושא להזדהות "הערבים המשועבדים", ומעניקים לערבים את הדבר שהם חסרים יותר מכל, כדי להפוך את מאבקם לממשי: מנהיגות בתוך הרוב. מיעוט אינו יכול לעולם לגבור על הרוב הבטוח בעצמו. אבל כאשר הרוב מפולג בתוך תוכו, וכאשר צעיריו המשכילים אחוזי ספקות, שנאה עצמית, ואי-אימון כלפי ממשלתם, בשל המצב המצב למרי, למתחים ולאנרכיה.

בשנים הבאות נחזה בגידול מספרם של המשכילים הערבים, אשר לאומנותם תחריף ותהפוך לקיצונית יותר ויותר. נחזה גם במספר הולך וגדל של ערבים אשר לא יוכלו למצוא סיפוק רוחני ואינטלקטואלי במקצועות הפתוחים לפניהם, ושל רבים אחרים, אשר לא יוכלו למצוא מקומות עבודה ומקורות פרנסה מתאימים לשאיפותיהם. נחזה בחברה אשר מרבית הפועלים השחורים בה יהיו ערבים ואילו בעלי המקצועות האחרים יהיו יהודים. מצב זה יוליד תסכול מחריף והולך, מתיחות, הפגנות, שביתות, אלימות ונסיונות למרי ולמהפכה. צעירם יהודים רבים יתמכו בהם באופן פעיל, והשמאל הישראלי מהבובה הפוליטית של מוסקווה, רק"ח, ועד למפ"ם הסכיזופרנית, יעזור להם מבחינה פוליטית. כך יווצר מצב דומה מאוד לזה שבארצות הברית, אשר מצא את ביטויו במאבק למען זכויות האזרח.

ושוב תופעה זו אינה חדשה או מוזרה. אין תקדים למצב בו שני עמים, שניהם גדולים ושניהם מאמינים באמונה שלמה, כי הארץ שייכת להם, הצליחו להגיע לידי דו-קיום בשלום באותה ארץ עצמה. בצפון אירלנד, בהודו, בקוויבק, ביוגוסלביה, בקפריסין ואפילו בבלגיה, הבדלי לאום, גזע, דת או שפה, יצרו מסך ברזל בין הקבוצות השונות. על אחת כמה וכמה, ביחס ליהודים וערבים הנבדלים זה מזה בכל התחומים ונפרדים על רקע של שנאה ומלחמה.

השמאל המהפכני, ליברלים מכל מין ובעיקר האנטישמיים, יקפצו על עגלת הנושא הערבי כדי להרים קול צעקה בין-לאומית ומחאה עולמית למען המאבק הערבי. זה יפגע במידה לא מעטה בסיוע החומרי לישראל, הן בסיוע הבא מממשלות זרות והן מתורמים פרטיים – ובכלל זה יהודים.

תחזיות בדוקות אלו שהעליתי כאן מציגות תסריט.

המציאות העולה מהן איננה נעימה, והיא מצביעה על כך, שמשבר חמור מאוד מאיים על ישראל. ועדיין לא נגעתי בבעיה המחמירה והולכת של נישואי תערובת בין יהודים וערבים, בעיה אשר אינה מטרידה במיוחד את ה"ליברלים", אך טומנת בחובה סכנת כלייה על יהודים לא פחות מן הפוגרומים אשר נטלו את חייהם.

מהו הפתרון לכל זאת? בראש ובראשונה, לא לעצום עיניים נוכח הבעיה. אסור לנו לשכנע עצמנו, שבעיה זו אינה קיימת או שהמצב אינו כה חמור כפי שאנשים אחדים מתארים אותו, או שהוא עתיד להשתפר, או אפילו להיעלם מאליו. הבעיה לא תיפתר על ידי אשליות או על ידי תקוות בלתי סבירות לאחוות אחים. אשליות לא תושענה את הישראלים; רצון קיום ושכל ישר יושיעם. אין ספק שיש לעשות כל מאמץ כדי לעודד את הילודה באוכלוסיה היהדוית בישראל ואת העליה היהודית ההמונית אליה.

אך מאמץ לא פחות בערכו חייב להיעשות כדי להפחית את מספר המיעוט הערבי וזאת מתכוונים אנו להציע הן לערבים המתגוררים בתחומי ישראל של ערב יוני 1967 והן לערבים תושבי השטחים המשוחררים.

הפתרון הטוב ביותר והאנושי בטווח רחוק, והפתרון הבטוח ביותר עבור היהודים, הוא המאמץ להפריד בין המיעוט הערבי והרוב היהודי על ידי הגירה ממומנת ומתוכננת היטב של ערבים מתחומי מדינת ישראל.

אנו מציעים לארגן בדחיפות קרן הגירה למען שלום, ואנו מדגישים כי הכוונה להגירה מתוך רצון בלבד, מתוך בחירה חופשית והחלטה חופשית של הערבי כפרט. אין ספק, כי הערבי הלאומני והגא לא יהגר, אולם רבים מאוד, אלפים רבים, יהגרו, אם נצביע בבירור על כך, כי היהודים יהוו תמיד רוב בארץ הזואת וכי שום כוח בעולם לא ישנה עובדה זו. יש להבהיר כי לערביי ישראל מוצעת הזדמנות, אשר ייתכן, כי לא תפתח בפניהם שוב; להתחיל חיים חדשים ומבוססים יותר בארץ אחרת.