ספרו שלן הרב כהנא זצוק"ל על האמונה ועל הגאולה פרק י"ד -ערבים-הלכה וההיגיון

[jewlover and arabhater]

בס"ד



http://www.rabbikahane.org/kahane/index.php?view=article&catid=42%3A2008-05-29-08-39-48&id=656%3A-q-----&option=com_content&Itemid=125
פרק י"ד

  ערבים – ההלכה וההיגיון
ובכן, ההלכה כפתה עלינו דינים ברורים לגבי הלא-יהודי הרוצה לגור בארץ ישראל. ההנחה ממנה יוצאות הלכות אלה היא, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ולא להפך; שהארץ באה לשרת ולשמש את העם, ואין העם משועבד לארץ. המושג שכל הדר בארץ, שחונה על האדמה, זכאי לאזרחות שווה ולשויון ריבונות, בכלל אינו קיים ביהדות, משום שבעיני התורה אין לעם היהודי ואין לארץ שום ערך כלל, ושום סיבה לקיום, אלא אם כן קיים נימוק וטעם עמוק המצדיק את קיומם הנפרד.
רק יחודו של עם ישראל – בחירתו על ידי הקדוש ברוך הוא – מצדיק את קיומו וקיום מדינתו. בלי יחוד זה, למה זה אנחנו? כדי להיות עוד עם אחד מני מאות הלא-רלוונטיים? כדי שגם אנחנו נוכל להתגאות בדגל ובנשק ובממשלה? כדי להוסיף עוד לאום ללאומיות שעל מזבחה נזבחו קרבנות אין ספור?
"וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ,כו) – "אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו – הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו" (תורת כהנים). "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם" (ויקרא יח,ל) – אם מטמאים אתם בהם – נפסלים אתם מאחרי, וכי מה הנאה יש לי בכם, ואתם מתחייבים לי כליה" (תורת כהנים).
והאומה – המדינה של ימינו, ישות מלאכותית המורכבת מיחידים שהפכו לאזרחי הארץ במקום העם, כלומר, אזרחותם וקשריהם אחד לשני, מבוססים על העובדה היחידה שהם תושבי יחידה גיאוגרפית מסוימת ותו לא – היא עוד יותר מגוחכת. המושג היהודי לעומת זה הוא ברור; העם ולא פיסת האדמה, הוא הקובע. ורק עלם שהוא שונה, מיוחד ובלעדי, הזכות ההגיונית לתבוע קיום נפרד ואדמה נפרדת.
ומשום כך – משום שהוא עם מיוחד עם יעוד שאין לאף עם אחר – רק לעם ישראל נתנה הארץ כדי להגשים בתוכה את יעודו הבלעדי. והודות לכך, רק היהודי שהוא "בעל הבית" של הארץ, יכול להיות "אזרח", מונח שאצל היהודי היה פשוט: מי שהוא אזרח העם הוא גם אזרח הארץ, ומי שאינו חלק מהעם אין לו גם חלק בארץ. ולא-יהודי? מותר לו לגור בארץ – בתנאי. ובשבילו יצרה התורה מעמד – המעמד של גר תושב. וזה לשון הרמב"ם (הלכות ע"ז י,ו): "אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח גויים בינינו... עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח... ואם קיבל עליו שבע מצוות, הרי זה גר תושב,. והוסיף הרמב"ם תנאי חשוב: "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם... והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" (הלכות מלכים ח,יא).
אבל יש עוד תנאי להגדרת גר תושב. בפרשה המדברת בתורה על מלחמת רשות, כתוב: "וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ (בעיר הכבושה) יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ" (דברים כ,יב), ובספרי (פרשת שופטים ר'): "אמרו (הגויים): מקבלים עלינו מסים ולא שיעבוד, שיעבוד ולא מיסים – אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו". ובכן מצאנו שלושה תנאים הקובעים את מעמדו של גר תושב, דהיינו: א. קבלת שבע המצוות משום שנצטוו על ידי הקדוש ברוך הוא שהודיעם למשה רבנו. ב. שיעבוד. ג. מיסים. וכן כתב הרד"ק (יהושע ט,ז): ואם היו משלימים ועוקרים עבודה זרה ומקבלים שבע מצוות, צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם". המושג של "ועבדוך" הופך לנקודה מרכזית בזמננו, שהרי כך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים ו,א): "והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". ועוד: "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז,טו) – ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא, לא שר חמישים או שר עשרה; אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (שם) – כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך" (הלכות מלכים א,ד). היוצא מדברינו: הלא-יהודי הרוצה לגור בארץ ישראל, חייב להודות בריבונות ובזכות הבלעדית שלעם ישראל על ארץ ישראל. הוא חייב להבין שהוא אינו חלק מהעם, ואכן אין לו חלק בארץ כבעלים עליה, כאזרח. יכול הוא להיות גר תושב, מעמד שנותן לו את הזכות לחיות את חייו הפרטיים, אך בלי זכויות ציבוריות, קרי "פוליטיות". הוא אינו יכול למנות אחר, כלומר, להצביע בבחירות שיש בהן עניין של הכרעה בחיי היהודים. אם הוא מוכן לחיות בתנאים מוגבלים אלה, ואם אנו מאמינים שאמנם הוא כן, ואינו מהווה סכנה לעתידה של הארץ – מותר לנו להרשות לו ישיבה בארץ אך לא בירושלים. אם מסרב הלא-יהודי לקבל על עצמו תנאים אלה, חייבים אנו להוציא אותו – ברצונו או בניגוד לרצונו. זאת ההלכה, ואם לחשך אדם אחרת, אמר לו: מי שליבו נוקפו אומר כן! ודי לחכימא ברמיזא.
ואם אין לעם עניין בהלכה, למה בורחים הם מההיגיון הבריא, שהישמעאלים מהווים סכנת חיסול למדינת היהודים, משום שהם פוחדים מפחד הגוי, מפחד העולם? ולמה ממאנים תלמידי חכמים לפסוק את ההלכה הראויה? גם עליהם עבר כוס הרעה, וסלף את השקפותיהם. אנשים קטנים אנו עם פחדים גדולים, ובמידה שאנו מודדים, כך ימדדנו הקדוש ברוך הוא.
אנו מסרבים להוציא את הישמעאלים מן הארץ? אם כן יישארו כאן "ויצררו אותנו על הארץ". יישארו ויגדלו בכמות ובאיכות; יגדילו את תלותנו בהם במישור העבודה; יגבירו את ההסתה, האיבה, ההפגנות, המהומות, הדרישות ל"אוטונומיה" בגליל וב"משולש". יגדילו לעשות בעזות מצח ובחירוף וגידוף כלפי המדינה, כלפי העם, כלפי אלוקינו.
בושה וחרפה לנו שאנו עומדים בחוסר אונים, כדמות האומללה, הגלותית, שכל הציונים לעגו לה ונשבעו לחסלה. הישמעאלי הארור רוגם יהודים באבנים, צועק קריאות שטנה ואיבה, דורש את הארץ וקורא ליהודי "לשוב הביתה". הוא מחרף, מגדף ומכלים אותנו, ואנו מפחדים לקדש שם שמים ושם ישראל בתגובה ההגיונית וההלכתית – החוצה!
שׂכים בעינינו וצנינים בצדנו אכן יהיו, וכל מה שהרתיע אותנו ושנסינו להתרחק ממנו – גינוי העולם, איומי הגויים, זעם "בעלת הברית" – ושבגללם בגדנו באלוקי ישראל ובתורתו – יבואו עלינו ממילא, ונישאר עם הגידול הישמעאלי בתוכנו, בחד עם ההכרה שניאצנו את קדוש ישראל.
ואיך הזהירנו הקדוש ברוך הוא!
"עודם בירדן אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר: 'והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם', אם אתם עושים כן – מוטב; ואם לאו – באין מים ושוטפין אותיכם, מאי 'אותיכם'? אותי ואתכם" (סוטה לד.).
אך האם זה מוסרי לגרש אנשים? והאם לא זה מה שסבלנו אנחנו מידי הגויים כשהיינו בתוכם? על שאלות כאלו אמרו חז"ל: אין אדם דן גזרה שווה מעצמו...
והרי אין כאן בהשוואה זו, אפילו כחודה של מחט של הגיון! להשוות את ההשמדה, הרצח של העם היהודי, עם הוצאת אנשים שמודים שאינם מכירים בזכות הבלעדית של עם ישראל לארצו – אינה אלא אווילות או רשעות. וכי היה יהודי אחד שדר בארץ גרמניה הארורה, שטען שהגרמנים גזלו את ארץ מהיהודים? וכי אמר יהודי אחד שם, שבבא היום, ואם יגדל כוחם של היהודים, ידרשו הם "אוטונומיה" גיאוגרפית בחבל כל שהו בגרמניה? וכי יהודים בגרמניה לא ניסו להפגין את ה"גרמניות" שלהם, ואת נאמנותם לארץ זו, בבידה בציון, בלאומיות היהודית, במושג של "ותחזינה עיניו בשובה..."? וכי לא דבקו לשונותיהם של מאות אלפי יהודים לחיכם בבגדם בציון ובשכחם את ירושלים, בהתנצרותם, בהתבוללותם, בהתרפסותם לפני הגוי שם? וכי יש כאן גזרה שווה בין זה, ובין הערבי שמאמין שזאת ארצו שלו ולא של היהודי, ואשר חולם על היום שמדינת "ישראל" תשבוק חיים לכל חי ותפנה את מקומה לטובת "פלשתין"?
מוסר? המוסר היהודי – נשמתו הדגולה – קיים רק בתוך גוף חי וקיים, ובאין גוף – אין נפש טהורה ואין מוסר טהור. "הבא להרגך – לפחות – השכם לסלקו". "וחי בהם" – מכריזה התורה, ולא שתמות מות המבולבלים והמתבוללים. המוסר של אלה אינו אלא סמי המוות – שכל ששותה מהם – ימות בהם.
מוסר? צדק? רחמים? הקדוש ברוך הוא יוצר העולם הוא שכונן צדק, מוסר ורחמים. הוא שבראם, הוא שהגדירם, הוא שמצוום.
"לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא,כב), ואמרו חז"ל: "המקום נקרא רחום וחנון – אף אתה הוי רחום וחנון" (ספרי, פרשת עקב מט). כמו ובדרך שהוא צדיק, כך אנו מחויבים להיות צדיקים. הקדוש ברוך הוא הוא המגדיר, ואת זה שהוא מכנה "מוסר" – ידוע שאכן הוא אמיתי.
"וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" (במדבר לג,נב) – זה ציווי ה' וזה מוסר העם.
אך האם נִתן לעשות דבר כזה? והתשובה: האם נתן שלא לעשות? למאן ולסרב להוציא את הגידול המסוכן, מבטיח פיצוץ פנימי, הרס מדינה, אסון לאומי, עונש אלוקי. אמונה בה' פרושה להתחיל לממש את הצו, והבא לטהר מְסַיְּעִין אותו (יומא לח). מה יאמר העולם? הרבה. "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם!" (תהלים ב,א). מה שבטוח הוא, שיתרגשו ויהמו גם בלי צעד יהודי זה, ואין מנוס משנאתם. איבתם מובטחת. מה שמוטל בספר הוא רק תגובתנו. התרפסות לפניהם וניסיון לרכוש אהבתם? "אֶל בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל, פָּרָשִׁים, רֹכְבֵי סוּסִים, בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם" (יחזקאל כג,יב). אם זאת תהיה דרכנו, התוצאה מובטחת – "לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד מְאַהֲבֶיהָ" (שם,ט).
פרק 15 – כללי קידוש השם
אך אם אני לדודי ודודי לי, מי יוכל לנו? והלא אז, מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבת ה' אלינו. אמונה, בטחון, "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"! (תהלים כז,יד).
ועִקר העִקרים ויסוד היסודות – כל זה בגלוי ובלי ערמומיות, בלי פשרות או ויתורים, בריש גלי, לעיני כל העמים, ביד רמה ומיד! ובל נתפס בפח שלכד רבים וטובים – אך לא מושלמים – שמסכימים לדברינו אך טוענים: בכל זאת אנו חייבים ללכת לאט; בכל זאת נצטרך לוותר פה ושם כדי שנקבל לפחות חלק, ואז נתבע עוד; בכל זאת העיתוי צריך להיות מתאים ונכון...
לכזה תאמר: "פוק, קרא קראך לברא! (לך, פסוק פסוקיך לחוץ)" – עד מתי אתם מעקמים עלינו את המקרא! אין זאת דרכה של אמונה – כי אם דבר והיפוכו! האזינו לציוני הדרך של קידוש ה':
א. בלי פשרות וויתורים! תשע מכות עברו על מצרים, ופרעה – רצוץ ועל סף התמוטטות – קורא למשה רבנו, ואומר לו: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה', רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג, גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם" (שמות י,כד). וכי לא שמחה גדולה זו? וכי יש צל של ספק משה יסכים? אחרי שנות גרות ועבדות, כאשר הרודן העריץ התקפל ונכנע ופותח שערי הכלא לחבושים, ואור החרות מאיר להם, הייתכן שבגלל תנאי פעוט זה " רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג" – יתעקש משה רבנו? האם יש לדחות חרות ושלווה בגלל צאן ובקר? אם הויתור המועט הזה הוא מחיר יציאה משעבוד לגאולה – הבה נשלמו.
אך משה רבנו בשלו: "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה..." (שם כה-כו). מטרת הגאולה ממצרים אינה בעיקרה פדות מעבדות מצרים. כוונת ה' הרבה יורת עמוקה .רצון ה' הוא להוכיח לפרעה, למלכותו ולעולמו, המכריזים בגבהות לבם. "לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'" (שמות ה,ב) – שאכן יש אלוקים בישראל, שאכן הוא על הכל מושל, שאכן בידו נפש כל חי. מטרת יציאת מצרים היא ששם ה' יתגדל ויתרומם. קידוש ה'! ולימדנו הכתוב שכשאר מדובר בקידוש ה' – אין פשרות ואין ויתורים.
ב. ביד רמה ובראש גלוי! המכה העשירית פוקדת את מצרים. "וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב,ל). בבהלה, באמצע הלילה, נכנע פרעה כניעה מלאה, וקורא למשה רבנו: "קוּמוּ, צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם..." (שם לא-לב). אך עתה, מיד – בחצות הלילה! ברור עתה שהצר הצורר נכנע כניעה מלאה. ניצחון בלי תנאים. אנשים, נשים, טף, צאן ובקר – הכל.
מובן מאליו שמשה רבנו יסכים, ובו במקום יצעד בראש רבבות ישראל ויוליכם לחרות. אך לא מחשבותינו מחשבות ה': "אמר לו האלוקים: בלילה אתה מוציא את בני? לא תוציא לבני בלילה, אלא יצאו בראש גלוי, בחצי היום! (שמות רבה יח,ח). ומשה רבנו אומר לפרעה: "...וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים" (תנחומא, בא ז). וכן: "אמר לו משה: מֻזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (מכילתא, בא, פרשה יג).
והעיקרון הוא כה חשוב, עד שרבי עקיבא (פסחים קכ) פוסק שקרבן הפסח – סמל הגאולה – נאכל עד הבוקר, "שעת החיפזון" של ישראל, כזיכרון שהגאולה האמיתית הייתה דווקא בבוקר, בפרהסיא. ודבר מובן מאליו הוא, שהרי קידוש ה' תובע "ראש גלוי", בלי מרמה וערמומיות. שהרי פשרה וסודיות וערמומיות הן כולן היפוכן המוחלט של קידוש ה', שכל כוונתו הוא להפגין לעולם ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא,ל). קידוש ה' עומד בגלוי ובלעג למשנאיו; "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל" (ישעיה ח,י). ובכן, בני ישראל מצֻוים: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב,כב). ורק למחרת, לאור השמש: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שם,נא), ואמרו חז"ל: "לפי שהיו מצרים אומרים... אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם... אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה!" (ספרי, פרשת האזינו שלז).
ג. ואסור להשהות את פרשת קידוש השם אפילו לרגע. לגבי חילול וקידוש שמו יתברך אין עניין של "עיתוי", שכל זמן ששמו מתחלל, אין כסאו שלם. וכך למדונו חז"ל במסכת סוטה (יג): "כיון שהגיעו השבטים שבאו לקבור את יעקב למערת המכפלה, בא עשו ועִכב בטענה שהחלקה הנותרת שייכת לו. אמרו לו: מכרת את חלקך במערה ליעקב. אמר להם: הראו לי את שטר המכירה. אמרו לו: השטר בארץ מצרים. שלחו את נפתלי קל-הרגליים להביא אותו. חושים בן דן היה שם והיה חרש. אמר להם: מה כל זה? אמרו לו: זה (עשו) מעכב עד שיבא נפתלי ממצרים (עם השטר). אמר להם: "ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בביזיון?!" (ועד שיבוא נפתלי מארץ מצרים יהא סבא מוטל בביזיון?!) – הרים מקל והכה לעשו על ראשו והרגו...". ותימא! והלא נפתלי היה חוזר בעוד כמה ימים, ולמה לא חכה חושים זמן קצר? אלא לימדונו חז"ל זאת חילול השם וביזיון שמו, חייב היהודי לחסל מיד, ומי יעז לקחת על עצמו ויתור על כבודו של ה' יתברך?
וכן מצאנו במשה רבנו שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (במדבר לא,ב). וזה לשון חז"ל: "אלו היה רוצה משה להיות כמה שנים, היה חי. שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'נקום... אחר תאסף' – תלה הכתוב מיתתו במדין (ואם היה משהה את המלחמה לא היה מת), אלא להודיעך שבחו של משה, אמר: בשביל שאחיה יעכב נקמת ישראל?!" (במדבר רבה כב,ב).
ותימא! איזה שבח זה למשה? וכי כאשר ניתנת לאדם אפשרות לחיות עוד כמה ימים או שבועות או שנים מותר לו לסרב? וכי אין אנו מצווים "'וחי בהם' – ולא שתמות בהם"? התשובה מרשימה: כאשר מתעוררת בעיה של ביטול חילול ה', כמו מלחמת מצווה נגד מדין שיעצה למואב לחלל שם ה' בשיטים, אין בכלל מושג של השהיה, של "עיתוני" נכון, אפילו כאשר ברור שהצעד שהאדם עושה בוודאי יעלה לו במחיר של חייו. אין קידוש ה' סובל השהיה ולו לרגע.
האמונה, הביטחון וקידוש ה', שהם לב ליבה של הבעיה של ארץ ישראל, עומדים בסתירה מוחלטת לויתורים, ערמומיות, השהיה וסתר. כל אלה מסלפים, מכערים והורסים את הנשק היחידה אשר יחיש לנו את הגאולה: האמונה. הישמעאלים המסוכנים, משטיננו ומקטרגינו מהווים סכנה, פצצת זמן, גידול ממאיר וחילול שמו של הקדוש ברוך הוא וישראל. "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם..." (במדבר לג,נה) מוזהרים ועומדים אנו מהר סיני.