מאור הפרשה – ואתחנן
האמונה שלנו - הן האמונה ביצירת העולם על ידי הקב"ה והן האמונה שהקב"ה עשה נסים ונפלאות לאבותינו - אינה מושתתת על אמונה עיוורת או עיונית, אלא על ראייה ועדות ממשית.
כלומר, אמונתנו שהקב"ה עשה לישראל נסים ונפלאות במצרים ובמדבר, מבוססת על עדות ראייה, שעם ישראל ראה במו עיניו, כי הנסים נעשו לעיני כל ישראל. התורה מורה לנו, שבכל תהליך יציאת מצרים, המכות ששברו את מצרים נעשו בגלוי, כדי שישראל יראה את מציאות ה', יאמין בו, יירא ממנו וידבק במידותיו ובמצוותיו. כך הכתוב אומר (דברים ו:כא-כב): "ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו". וכן (שם ז:יח-יט): "...זכור תזכֹר את אשר עשה ה' אלקיך לפרעה ולכל מצרים, המסות הגדולות אשר ראו עיניך...". וכן בים סוף נאמר (שמות יד:לא): "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
כך גם במעמד הר סיני. שם נאמר (דברים ד:ט-יא): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, באֱמֹר ה' אלי, הקהל לי את העם ואשמיעם את דברַי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילַמֵדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל". וכן (שם:לב-לו): "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, לְמִן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמֹהו. השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. או הֲנִסָה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסֹת באֹתות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך. אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קולו ליַסרך ועל הארץ הראך את אִשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש". וכן (שם ה:ג-ד): "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כֻלנו חיים. פנים בפנים דִבר ה' עמכם בהר מתוך האש".
אם כן, ראינו, שהאמונה שלנו אינה ענין של רגש עיוור, אלא תוצאה ישירה מראייה, מהוכחה ועדות אישית ועובדתית. כי הקב"ה ידע את טבע האדם ואת קשיות עורף ישראל ואת ספקותיהם ואת הדופי שבלבם, ולכן עשה אותות ומופתים שיראו במו עיניהם, ואף נתן את האות, המופת, ההוכחה הגדולים ביותר שיכולים להיות: התגלות ה' יתברך בכבודו ובעצמו בסיני לעיני כל ישראל, אנשים, נשים וטף. כך כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח:א): "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים - קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון - הוריד לנו את המן. צמאו - בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח - בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר: 'פנים בפנים דיבר ה' עמכם'. ונאמר: 'לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת'. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר (שמות יט:ט): 'הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם'. מכלל, שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה".
בזה נבדלת אמונת ישראל הבדל מהותי ויסודי מכל שאר האמונות שבעולם, המבוססות כולן על עדות או עדויות כביכול של יחיד או של מספר מצומצם של יחידים, כגון האמונה הנפסדת של הישמעאלים והנוצרים, הנשענות על קנים רצוצים של עדויות של יחידים מפוקפקים. רק אמונת ישראל עומדת על בסיס של ראיה והוכחה מעשית, לא של אדם אחד או של כמה יחידי סגולה אלא של כל העם, אנשים נשים וטף. היא מושתתת על ראיה והתבוננות ועדות אישית של כל אדם ואדם בישראל. הרי טענה של יחיד או של קבוצה קטנה לאמת האלוקית, אינה דומה להתגלות אלוקית לכל העם, כמו שהיה בסיני.
לכן, דוקא בלשון יחיד, לכל יחיד ויחיד בישראל, אמר משה רבינו (דברים ד:לה): "אתה הָרְאֵתָ לדעת כי ה' הוא האלקים - אין עוד מלבדו". כלומר, הידיעה וההוכחה שלך שה' הוא האלקים באות מצד זה שהָראֵית, שנתנו לך לראות במו עיניך.
אור הרעיון
לא תחנם
בדברי הרמב"ם (הל' ע"ז י:ג): "אין מוכרין להם בתים ושדות בא"י... ואין משכירין להם שדות... ומפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים: מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע. ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו". מקורו במסכת ע"ז (כ.), ששם אומרת הגמרא: "'לא תחנם' (דברים ז:ב) - לא תתן להם חנייה בקרקע. דבר אחר, 'לא תחנם' - לא תתן להם חן [רש"י - "שלא יאמר: כמה גוי זה נאה"]. ד"א, 'לא תחנם' - לא תתן להם מתנת חנם". ובהמשך אומרת הגמרא: "ש"מ כולהו".
בתקופתנו התלבטו בזה, ודנו בזה, ומסיבות שונות, לצערנו, פסקו מי שפסקו שמותר היום למכור לגוים שדות ובתים. ואין לי צל של ספק שהם טועים ביסוד גדול של א"י ועם ישראל, ושאין הבדל כלל וכלל בענין חנייה בא"י ונתינת חן, בין ז' העמים לבין סתם עובדי ע"ז לבין גר תושב, כי יש סיבה אחת טובה ואלוקית לאסור לתת לשום גוי חנייה או חן. ואילו תפסנו בידינו את אמת המידה והסיבה היסודית לכל המושג של עם ישראל וא"י, לא היינו טועים ותועים - ומתעים.
שוב, זכור ואל תשכח, שהקב"ה נתן לעם ישראל את א"י כדי שיתרחק וייבדל מן העמים. זכור אל תשכח! וכאשר החליט על הבדלה זו, החליט גם שהבדלה זו יכולה להיות רק כאשר ישראל מבודד בארצו שלו. ובכן, הוא לקח את עמו שחיבב והכניסם לארצו שחיבב, ולשניהם העניק לא רק חיבה יתירה אלא קדושה יתירה, שגם לא"י יש קדושה שאין לכל ארץ אחרת. וזאת, בזכות עם ישראל המקודש מכל העמים. כך מצינו במשנה (כלים א:ו): "עשר קדושות הן - א"י מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם [ולא מחו"ל]". וכן כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה ז:יב). ואין הכוונה שזאת היא קדושתה, אלא שבכך מתבטאת קדושתה באופן ממשי, אבל בודאי יש לה קדושה כשלעצמה יותר מלכל הארצות, ללא שום קשר למצוות שניתן לעשותן רק בא"י. וכן כתב החתם סופר (בשו"ת, יו"ד, סי' רלד) במהלך תשובתו בדיון אם ישיבת ירושלים יש בה מצוה יותר משאר א"י: "והנה לכאורה משמע לא משום מצוות התלוים בא"י וירושלים כופים [לעלות לא"י], אלא משום קדושת עצמה, וכל הדר בח"ל דומה כמי שאין לו א-לוה... וכיון שכל עצמו הוא משום עוצם קדושתה, אין ליכנס כלל בפלפול אי קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, ובפלפול רמב"ם וראב"ד בקדושת המקדש בזה"ז אי חייב כרת הנכנס לתוכו... ואין כאן מקומו כלל, כי אין אנו עוסקים אם מצוות נוהגים או לא, או אם טמא מותר ליכנס שם או לא, רק בקדושה עליונה, שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפילו כשהיה היבוסי יושב ירושלים והכנעני והפריזי אז בארץ, ולא זזה ולא תזוז שכינה מכותל מערבי אפילו בחורבנה... היוצא מדברינו דעכ"פ לכולי עלמא קדושת שניהם [א"י וירושלים] קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם, לא נשתנה ולא ישתנה...".
א"כ ברור שיש שתי סיבות לאיסור דאורייתא למכור בתים ואפילו להשכיר שדות לגוי כל שהוא, גם אם הוא מחסידי אומות העולם, והרמב"ם הזכיר אותן כאשר כתב באיסור השכרת שדות (הל' ע"ז י:ד): "מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע". היינו: ראשית, מכיון שא"י קדושה היא וחובה לקדש את אדמתה גם ע"י מעשרות (וכל שאר מצוות התלויות בארץ), א"כ איך נעֵז למכור או להשכיר קרקע לכל גוי שיהיה, שאין עליו חובת מעשרות, ובכך נפקיע את המצוה וכביכול גם את הקדושה המתוספת ממנה לקרקע זה של א"י. ושנית, בזה שגוי קונה או שוכר אדמה בא"י, נוטל הוא חלק מהארץ ויש לו כעין בעלות ואדנות בארץ, ואסור לתת לו חנייה זו. כי מה הוא הענין של "חנייה"? הלא היא ההרגשה בתוך לבו של הגוי שהוא מצא כאן מקום לחנות, לדור, מקום שהוא שלו, השייך לו, והתורה צווחת: הבדלה! הפרדה! פרישה מהם ומשיקוציהם! הגוי הגר בא"י חייב תמיד להרגיש שאין לו חנייה, אין לו קשר ושייכות ונחלה, שזאת לא ארצו, שאין לו בעלות בה, שהוא אכן "גר תושב", גר - דייר וזר ולא אזרח - היושב בארצו של עם אחר, בארץ ישראל, ארצו של ישראל. ובפירוש כתב הרמב"ם שם: "ומפני מה אין מוכרין להן? שנאמר: 'ולא תחנם', לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתן ישיבת עראי היא". כל מה שנאמר בתלמוד ובפוסקים לגבי קדושה ראשונה שקידשה לשעתה וכו', נאמר רק לגבי המצוות התלויות בארץ, ולא לגבי א"י עצמה, שקדושתה לעולם לא פסקה ולא תיפסק. ומשום כך אין בכלל איסור - לגבי שתי הסיבות הללו - למכור בתים ושדות לגוים בחו"ל, ואפילו לעובדי עבודה זרה, כי הרי אין לחו"ל קדושה, וגם אין היא שלנו לענין הבדלה, כי אין לנו אפשרות להיבדל מהגוי בחו"ל. וזאת כוונת הרמב"ם שכתב (שם:ג): "ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו". ולואי שישראל בגולה יקראו וישמעו דברים אלה לפני בוא היום הנורא, רח"ל.
אור הרעיון
