בס"ד
לקוח מפורום יהדות וקבלה באתר fxp
משתמש שפרסם את ההודעה aaa1212
בס"ד,בר"ה.
ג-(חיי מוהר"ן-הוספות).
מעשה מהרב הצדיק מורנו רבי נחמן מהארידענקא ז"ל(סבא של רבי נחמן מצד האבא), זקנו של רבנו הקדוש, שהיה מתלמידיו הגדולים וממש מנהל הבית של הבעל שם טוב הקדוש ז"ל, ושכל מפתחות מבית הבעל שם טוב היו אצלו, כידוע. והרב רבי נחמן הנ"ל היה לו אחות באיזו עיר (נראה לי, בהארידענקא), ופעם אחת בא עם הבעל שם טוב הקדוש והתאכסן בביתה. והבעל שם טוב היה לו לולקע (מקטרת) ארכה עד הארץ, וען את הלולקע בטיטון (בטבק), וכשהצרך להדליק הלולקע, לקח רבי נחמן הגחלת אש ופשט את עצמו בפשוט ידים ורגלים והעריך את הלולקע. ואחותו ראתה זאת והיה לה חלישות הדעת, ואמרה לו: מילא להדליק הלולקע, שהוא רבך, אבל כל כך בהשתטחות ופשוט ידים ורגלים?! ענה ואמר לה: מה אמר לך מגדלותו? אם את היית יודעת מגדלותו, היית אומרת שהוא קדשא בריך הוא בעצמו, אבל אני, שיש לי יותר דעת ממך, אני יודע שהוא עובד את הקדשא בריך הוא.
ה-(חיי מוהר"ן-הוספות).
ואצל רבי שמחה (אבי רבנו ז"ל) היה המעשה, שנסע עם שירה ותעו כלם בדרך, ונתפרדו כלם למקום אחר לחפש הדרך, ובין כך מצאו הדרך. והוא, רבי שמחה ז"ל, נשאר ולא מצא המקום, ובין כך נשאר לבדו מכל השירה, וכל מה שהלך יותר נתעה יותר, והיה בצער גדול, ונרדם בשנה. ובא אחד אצלו ונתן לו תינוק, והוא לא רצה בשום אפן, ואמר: אני תועה בדרך ואתה נותן לי תינוק? ולקחו זה התינוק, והביאו לו תינוק אחר (ממקום גבוה יותר) והוא לא רצה, ולקחו גם זה התינוק והביאו לו אחר, וכן היה שבע פעמים, ובפעם השמינית כשלא רצה לקח, אמרו לו: הלא זה כבר השמיני, למעלה מכל השבעה! וכשלא רצה, הניחו לו התינוק בעל כרחו והלכו ממנו. ובין כך הקיץ משנתו וראה והנה הוא קרוב לישוב, והלך לשם וראה שזאת העיר הארחוב, מקום של הרב הצדיק רבי יצחק מדראהביטש ז"ל, אבי הרב הצדיק הר' יחיאל מיכל מזלאטשוב (שידועה גדלתו של הרב ר' יצחק ז"ל הנ"ל, שהבעל שם טוב ז"ל אמר עליו, שיש לו נשמת הרשב"י וכו' וכו'), ואז היה סמוך לפטירתו, ונכנס רבי שמחה, אבי רבנו ז"ל, אליו, ואמר הרב ר' יצחק ז"ל אליו: מכיון שאתה כבר פה, אם כן יכול אני כבר ללכת (“אזוי אז דוא ביסט שוין דא, מעג איך שוין גיין!”), (כמובא שעד שלא נפטר הצדיק בא צדיק אחר), וכונתו היתה על רבנו ז"ל שהיה כבר במחו, ולא הבין רבי שמחה, ואמר לו: מה אתם אומרים, שאלך מפה? אמר לו: לא, רק אמרתי: כין שאתה כבר פה, יכול אני כבר ללכת (אז דו ביסט שוין דא, מעג איך שוין גיין"). ואמר לו: אי, האם זאת כבר הפעם השמינית? (הינו מהתינוקות הנ"ל) (“איא, עם איז שוין דאס אכטע מאל?”). הוא לא הבין את כל הענין. והוכיח אז הרב ר' יצחק הנ"ל לר' מיכל בנו ואמר לו: כן, יש לך כבר לפני מי להביע את עצמך, הנה נוסע ובא בעל הבית (והראה על רבי שמחה) (“יא, האסט זיך שוין פאר וועמין צו טעמין, אט פארט דעם בעל הבית"), מעתה יכול אתה להתביש (מעגסטו זיך שוין שעמין"). ובין כך נפטר הרב ר' יצחק ז"ל. ור' מיכל בנו הצרך אז ביום שאחר כך להניח תפלין, ונתודעו מהסופר, שרבי יצחק ז"ל הנ"ל לקח מאתו הבתים של התפלין שלשים יום קדם ומלא אותם כליום עם דמעות (להניח שם מחו, כי תפלין הם מחין, והדמעות הם מותרי המחין). ואז בעת הפטירה נתעורר ר' מיכל ז"ל מאד, ואמר אז לפני כל האנשים, בי ביתו וכו': עדים אתם, וכן אבי הנפטר עד, (המת שהיה מנח לפניהם) שאני נפרד עכשו לתמיד מן היצר הרע, מעתה אין לי עמו שום עסק (“איהר זענט עדות, און דער טאטי איז איין עדות, אז איך גיזעגין מיך מיט דעם יצר הרע, מער האב איך מיט איהם קיין בעשעפט ניט"!). והיתה אז התעוררות גדולה, ולמחר היתה הנחת תפלין בהתעוררות גדולה. ומכל זה נתעורר רבי שמחה מאד. ואחר כך נסע ובא לביתו, ואז נתעברה זוגתו, מרת פייגה עם רבנו ז"ל. (נלע"ד המעתיק האחרון שיש בספור הזה להבין הידוע שכל פעם שנולד לר' יצחק הנ"ל בן היה בא לראותו והבן היה מסתלק, ובלדת ר' מיכל, אשת ר' יצחק הפציר בו ליתן לו להישאר בחיים, ור', יצחק הלך לראותו, ואמר להתינוק הלוא היו הרבה יותר נאה ממך, ואעפ"כ ר' מיכל נשאר בחיים, וע"פ הכתוב כאן י"ל שר' יצחק היה רוצה להביא בעצמו את נשמת רבינו לעולם), ע"כ
ו-(חיי מוהר"ן-הוספות)
שייך לח"מ סימן קד
שמעתי מאנשי שלומנו: פעם אחת היה מוהרנ"ת מדבר ביחד עם אנשי אדמו"ר ז"ל בחיים חיתו, מגדל נוראות קדשת אדמו"ר ז"ל, והלכה דרך שם המפרסמת פייגה, אם רבנו ז"ל, ושמעה איך מדברים מקדשת אדמו"ר ז"ל. ענתה ואמרה להם: אספר לכם איזה רבי יש לכם, ותדעו קדשתו וקדשת נשמתו: הנה בעלי הצדיק ר' שמחה נסע פעם אחת לדרכו, ויתמהמה שם כשתי שבועות, ואמר לי, על שבת קדש יבוא לביתו. ועל אותו השבת שאמר לי שיבוא, עמדתי קדם אור הבקר ללוש החלות הקדושות על שבת קדש, ובעת הפרשת החלה חפשתי לראות באיזה מקום הוא, כדי לדעת אם יבוא על שבת קדש לביתו (כי היא היתה כאחת הנביאות, כידוע אשר אחיה, הרב הקדוש רבי ברוך ממעז'בוז ז"ל, קרא אותה בשם נביאה, ואחיה הקדושים, רבי ברוך ורבי אפרים מסדילקוב, היה להם דרך ארץ גדול מפניה), ולא ראיתי אותו. וכן אחר כך כשעשיתי איזה דבר על שבת קדש, חפשתי אותו גם כן ולא מצאתיו, וכן כמה פעמים (והלילה היה ליל טבילה, והתישבתי אם לילך לטבל, והלכתי לטבל, וחפשתי גם כן ולא מצאתיו), ובעת הדלקת הנרות לכבוד שבת קדש, גם כן חפשתי ולא ראיתיו (ומנהגה היה להדליק נרות לכבוד שבת קדש שעות הרבה קדם הזמן). ואחר הדלקת הנרות שכבתי על מטתי (מחמת גדל הנער) ונתנמנמתי, ובאה אלי אמי הצדקת אדיל, עם כל האמהות, שרה רבקה רחל לאה, ואמרו לי: אל תצטערי, כי בעלך יבוא עוד היום ערב שבת קדש לביתו! ולקחו אותי והוליכוני לחדר הנשמות, וראיתי נשמה אשר אורה גדול מאד ושאלתי אותן: מי זאת הנשמה? ואמרו לי: זאת היא נשמת זקנך הבעל שם טוב ז"ל. ואחר כך הוליכוני להלן יותר, וראיתי נשמה אשר אורה היה גדול מאד מאד בלי שעור, ושאלתי אותן: מי היא הנשמה הזאת? ואמרו לי: נשמה זו רוצים לתן לך, וכו' וכו'. ותכף הקיצותי, ובעלי בא מדרכו לביתו, ושאלתי אותו: מה זאת שחפשתי אותך ולא ראיתיך בשום מקום? והשיב לי וכו' וכו', ביום ששי בבקר נסע בדרכו, והיה רחוק ממעז'בוז' ערך חמש עשרה פרסאות, ותעה על הדרך כל היום, ולעת ערב הביט – והנה הוא קרוב לעיר מעז'בוז', ונתפלא מאד, ובא לביתו בעוד היום גדול. ובאותו הלילה, שהיה ליל טבילתי, נתעברתי עם בני, אשר הוא הרבי שלכם. ומעתה תוכלו לידע גדלת הרבי שלכם וגדלת נשמתו.
כבר מבאר לעיל, היאך שרבי שמחה היה בדרך ונתעה, והיאך שאשתו פייגה היה לה צער, וחפשה אותו בכל מה מה שעשתב לכבוד שתב ולא מצאה אותו, והיתה בצער מאד.
ובא אצלה כמה פעמים רשב"י זי"ע ונחם אותה ואמר לה: הבעל דבר הניח עצמו לארך ולרחב, שלא להניח הנשמה (נשמת רבנו ז"ל) בזה העולם, ואני נשתטחתי ובכיתי לפני השם יתברך, עד שפעלתי שהנשמה תלך בזה העולם. ופעם אחת אמר לה רשב"י בזה הלשון: גם אני צריך להנשמה בזה העולם. וכן בא אצלה הבעל שם טוב וספר לה איך שהקטרוג היה, שהנשמה לא תרד לזה העולם, רק רשב"י טרח הרבה ופעל שהנשמה תרד בזה העולם.
--------------------------------------------------------------------------------
