בס"ד
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"
הרב אברהם צוקרמן
השיעור ניתן בתשמ"ו, תשס"ג
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
א'
כשם שקבלת התורה היתה כשהיו כל ישראל "כאיש אחד בלב אחד" כך גם בנינו של המשכן לשם השראת השכינה בישראל היתה צריכה להיות כשכל עדת ישראל הם כאיש אחד בלב אחד. הן במעשה הנתינה והן אלו העושים במלאכה. ובעיקר שלא יתגאה בונה הארון על עושה האדנים כיון שכל חלקי המשכן מהווים יחידה אחת, ובמיוחד כשכל הדברים היו צריכים להיות מקבילים זה לזה ותואמים זה לזה כדרך שנאמר "מקבילים אחת אל אחת".
והגם שכל אחד מעושי המלאכה, עשו עבודתם בנפרד, כאשר ראו אחר כך איך שנתחברו כל חלקי העבודה; הקרשים והאדנים והיריעות - כאילו עשאם אדם אחד, אז הבינו שכל מה שעשו, לא היה רק מכח כושרם הם, אלא סייעתא דשמיא היא שעמדה להם שבסופו של דבר "ויהי המשכן אחד".
לפיכך כנס משה את כל עדת בני ישראל ודבר עליהם כדי להחדיר ללבם את התשוקה לבנינו של המשכן לשם שמים. ומתוך שכונת לבם היתה כאחת - על כן גם זכו לעשות כל אחד ואחד את עבודתו, שתשתלב בצורה היפה ביותר בעבודת חברו. והמחשבה לא היתה נתונה שעבודתו תתבלט ביותר, אלא תהא תואמת ביותר. ולפיכך היתה העבודה בלב אחד, שכל אחד ואחד חשב אותו דבר וזכו שהמשכן "ויהיה המשכן אחד".
(התשמ"ו)
ב'
בפתיחת דבריו של משה על הקמת המשכן אנו מוצאים את הביטוי: "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם" בדיוק כמו שפנה הקב"ה לישראל בקשר לשבת: "ושמרו בני ישראל לעשות את השבת". ובזכרוננו עולה גם: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות. האם רק מקרה הוא שהמילה לעשות מופיעה בשלשת המקומות או כונה רבה טמונה בזה.
"בראשית ברא אלוקים" - בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית" (עיין רש"י). ישראל הם ראשית היצירה ותכליתה, כי הם הם התורה. ואם יאמר לך אדם יש תורה בגויים - אל תאמין. וזו מהותה של תורה, בתכנה היא "תורת ה'" אבל הופכת להיות תורתו של העוסק בה: "ובתורתו - יהגה יומם ולילה".
"אשר ברא אלוקים לעשות" - היצירה אלוקית היא, אבל המשך קיומה, העשיה שלה יום יום זקוקה לגוי קדוש, ההוגה בתורה וע"י זה ממשיך "לעשות" מה שהקב"ה ברא, ומכאן גם הציווי "לעשות את השבת" - אין עשיה בשבת, השבת מחייבת מנוחה החלטית, מה יש "לעשות" בשבת - בינינו של האדם, ללמוד וללמד. יציקת תוכן שיבוא אח"כ לידי ביטוי בעשיה של כל ימות השבוע.
(התשס"ג)
