נץ,
על כגון דא אמרו חז"ל כל הפוסל במומו פוסל!
יש דברים שאני מסכים עם הרב כהנא, ויש דברים שלא...
אנחנו ב"ה קיבלנו תורה מסיני, ואנו משתדלים להתייעץ כל דבר עם דעת תורה כדי לדעת מה לעשות, במקום לסמוך על "השכל הישר", כפי שאתה אוהב כל הזמן לומר...
נכון, אני לא פוסל במום שלי, כי זה לא מום,
גם אני לא תלמיד מובהק של הרב כהנא ולא מחזיק מעצמי כהניסט אבל מכיוון אחר לגמרי של הסתכלות.
אתה דוגל בשיטה של טוטליטאריזם חרדיסטי הלכתי, אני לא, כשעולה שאלה הלכתית, אני פונה לאיש ההלכה קרי המרא דאתרא שלי, כשעולה שאלה רפואית אני פונה לרופא, שאלה טכנית ברכב אני אפנה לבעל המוסך, שאלה בהסטוריה אני אפנה להסטוריון ושאלה על צבע הבננות בדרום טג'קיסטן אני אפנה לבוטנאי.
כל השאר זה שכל ישר, זה שאתה משום מה בורח ממנו, לא פלא שאני כל הזמן כאן מנהל פה דיונים עם בא כוחך הרב נויגרשל ולא איתך, ערן.
אין לך שום דעה משל עצמך בשום תחום, כמה חבל.
והנה איזה מאמר מעניין בשבילך ערן, תתמודד:
נמצא באתר: "עצור, כאן חושבים
http://www.atzor.tk/מתוך ובאדיבות כתה"ע "ראשית": "אני חושב משמע אני כופר??"
16.01.2005 (19:00)
וכאן הבן שואל: האומנם? האומנם האמת האובייקטיבית עומדת מאחורי מסקנה דרמטית זו? האומנם דתנו והאמונה שנתחנכנו על ברכיה אינן יכולות לקבל לתוכה אדם אשר דבק בתכונת הייחוד הגדולה שניחן בה? האם אותו אדם שרוצה לאמץ את יסודות האמונה ואורח החיים הדתי חייב כל חייו להסתפק בידיעה (ובאמונה) כי לפני מאות שנים רבות היה איזשהו "רמב"ם" ועוד אי אלו, שישבו ופתרו אחת לאחת את כל הבעיות, הספקות, והלקונות שאולי קיימות בפרדיגמת הדת והאמונה היהודית, ובכך עשו את ה"עבודה השחורה" עבור הדורות הבאים כולם של לימוד ה"חכמות החיצוניות", ושלל אידיאות המינות והאפיקורסות, כדי לעמת מולן את האמונה האלוהית; ואנו, בדורות אחריו, יכולים לשבת בטח ולנוח על זרי הדפנה של הדת הקדושה ששפר בגורלנו להיוולד לחיקה?
באדיבות כתב העת "ראשית"
"אני חושב משמע אני כופר"
לאחרונה יצא לי להתקל ביותר ויותר אנשים אשר גדלו ונתחנכו על-פי מסורת הדת ואושיותיה, וינקו את ערכי הדת בצורה נוקבת לכאורה, כשאר במקביל מעמדם החברתי לא סבל מנחיתות כלשהי, ואדרבה בכישוריהם יוצאי הדופן הצליחו להתבלט ולקנות לעצמם מעמד ייחודי, הכרה חברתית, וסביבה תומכת ואוהדת. ובכל זאת, כאשר בגרו והגיעו לגיל אשר בכוחם ליטול את גורל חייהם בידיהם הם הפנו עורף למורשת הדתית המפוארת עליה נתחנכו, ובחרו באורח חיים נטול דת ואמונה, תוך כדי שהם נוטלים על עצמם את המחיר האישי וההקרבה העצומה הכרוכים בצעד דרמטי ומפכני שכזה. והנה כאשר נשאלת השאלה כלפי אותם האנשים, "מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם"? אתם שפקחים אתם, מה ראיתם לצעד שכזה? התשובה הנשמעת מפיהם היא "הפסקתי להאמין". וכל זה למה? כיצד באת את/ה בשכלך אל מסקנה נגטיבית שכזו? (ואין בשאלה זו כוונה להתחקות אחר הלך הרוח האמוני, אלא תהייה בעצם התאפשרותה של דינמיקה אישית שכזו, כאשר אדם העומד במקום יציב תומך ואוהד, ואמיתות הדת מוטבעות ביסוד הווית חייו, מגיע למסקנה כה קוטבית למקום זה) וכאן באה התשובה המפתיעה: "התחלתי לחשוב"; מחשבות שהולידו התחבטויות, התחבטויות שהולידו "חקירות ודרישות", וכו' וכו', וכך הגעתי עד הלום.
ובכן, אני מרשה לעצמי לנחש כי יש חלק מן הקוראים ששוקל כבר בשורות פתיחה אלו לוותר על קריאת מאמר זה, ואולי אף להניח למגזין כולו, מתוך מסקנה כי הכתיבה בו סובלת מחוסר אמון משווע. מה זאת אומרת "התחלתי לחשוב"? איזו דמגוגיה היא זו; וכי חסרים אנשים דתיים חושבים? וכי לא שמע הכותב מעודו על "יצרים", "מאווים" וכו'? וכי חסרים מניעים שיניעו אדם צעיר לפרוק מעליו עול תורה ומצוות? דומני כי כדאי כבר בשלב זה להתייחס לטענות מן הסוג הזה, ובכך לבחון האם האמת העובדתית עומדת מאחורי תשובה זו, או שמא היא מהם והלאה, ותשובה זו אינה אלא המצגת הנוחה מבחינתם להצדקת אורח חייהם החדש, כאשר בעצם המניע האמיתי רחוק מאוד מלהיות אידיאולוגי-אמוני.
כל ניסיון להכריע תהייה זו בצורה אובייקטיבית ומוחלטת ייכשל אפריורית, ולו מן הסיבה הפשוטה כי "האדם יראה לעיניים והאלוהים ללבב" ומי הוא אשר יכול לבחון כליות ולב ולקבוע מסמרות אודות מניעיו של הזולת לפעול כך או לבחור אחרת? אין לנו אלא לצאת מנקודת המבחן האישית, מדוע פלוני בחר כך ואלמוני אחרת, והאם פלוני זה דובר אמת כאשר הוא מציג באור הרעיוני את בחירותיו המסוימות, ולבחון את האמירה ההיא בקונטקסט ההפוך לחלוטין. דהיינו: במקום להתייחס לטיעוניהם של המתקוממים למיניהם על קביעה זו, לגרור את השאלה דווקא לפתחם: "האם החברה החרדית/דתית על מוסדות ההשכלה ומנגנוני החינוך שבה, אכן מקנה לאדם הצומח בקרבה את הכלים המינימליים לעימות ואימות אמונתו הדתית בראש ובראשונה עם עצמו"? האם המערכת הדתית בשלל תבניותיה אכן מעניקה תשובות ומענה ברור לכל אותם שאלות, תהיות וערעורים שמעלים ה"פורשים", ואשר בשמם מזהים את המניע לפרישתם? חובתם של המתקוממים לשאול את עצמם שאלת יסוד בסיסית זאת, קודם שיבואו להטיח מיני מניעים כאלו ואחרים בסיבת פרישתם של אותם הפורשים.
ודווקא על שאלה זו דומני שיבכולתי לתת תשובה ברורה ונחרצת: המערכת והדוקטרינה הדתית-אמונית כפי שהיא מוצעת בפני הצעיר המתחנך, לא רק שהיא רחוקה מלתת מענה לתמיהות וספקות בסיסיים ביחס לאמיתות הדת, אלא אף יתרה מכך, באופן פרדוקסלי, הצורה הדוגמטית והתובענית ביותר שבה הדת מוצעת, לפחות במסגרות החרדיות והדומות לה, כאילו מזמינה ויוצרת בעצמה ערעורים אלו. ואסביר את כוונתי בכך: אם ננסה להיכנס לנעליו של נער חרדי הגדל ומתחנך על ברכי הדת וערכיה, נמצא כי מטען ה"חובה" הדתית המוטבע בו מכיל בתוכו מעל ומעבר למצוות הדת המסוימות והמפורשות בקורפוס הדתי-הלכתי הסופי, הלא הוא ה"שולחן ערוך". ללא מאמץ מיוחד נוכל על נקלה לזהות מגוון של "חובות" אשר כל קשר בינן לבין חובת ה"דת" הצרופה הנו מקרי בהחלט.
דוגמא זו הנה אחת מני רבות המשקפות פסיפס של "חובות" שבהגדרתן הנן לא יותר מאשר הבעה חברתית קהילתית, אך בעבור הצעיר החרדי הרי הן עצם מבשרה של ה"חובה" הדתית הצרופה. הדבר בא לידי ביטוי גם ברובד האמוני הצרוף. אידיאת האמונה הדוגמטית כפי שהיא נתבעת בגירסתה החרדית (התייחסות המאמר נוגעת בעיקר למודל החרדי, הגם שגם בחוגים דתיים אחרים קיימים קוים מקבילים לכמה מאפיינים המיוחסים אל המגזר החרדי), נושאת בחובה תביעה אמונית כפולה ומכופלת ממה שהאידיאה הדוגמטית תובעת, וגם לכך הדוגמאות רבות. מבלי שאכנס כעת לעובי קורתה של תופעה אבסורדית זו, אומר כי המסקנה הנחרצת העולה מתוך תופעה זו היא כי שאיפתם הפדגוגית של אותם האמונים על הנחלת הדת והאמונה היא להטמיע את הדת בראש ובראשונה כתבנית "חברתית" סוציולוגית, ולרתום את תחושת המחויבות המשפחתית/קהילתית של הצעיר אל עגלת הדת והאמונה, ורק לאחר מכן ליצוק פה ושם נקודות של טעם ועניין במטען הגדול שאותו הוא כבר בין כה וכה נושא על גבו, אם ירצה ואם לאו.
קיצורם של דברים: כאשר באים להתמודד עם האמירה "התחלתי לחשוב", חובה לבחון את העניין פוזיטיבית. דהיינו, להעמיד את המטען הרוחני-ערכי כפי שהוא הוטבע בתודעת אותם הפורשים, ולשאול: האם יש במטען זה די בכדי להקנות את האמונה והדת בצורה ברורה, מגובשת ויציבה? ועל כן באה המסקנה שדומני שהנה בלתי נמנעת: חד משמעית לא. האופן שבו מונחלת הדת וערכיה היא סינטתית וריקה, כל אותן דוגמות שלהן נדרש הצעיר להאמין ללא-עוררין מוקנות בצורה שאין בה כל נרטיב קוגנטיבי. המוח, בהקשר זה, הוא איבר נטול משמעות וריק מתוכן. אותו "וידעת היום" שעליו מדברת התורה ממומש בצורה של זריקה לורידים, במקום בצורה הסברתית מאלפת. אני יכול לקבוע ללא-עוררין כי אם יש דבר המאיים בצורה ממשית על תבנית האמונה הרליגיוזית של החברה החרדית הרי הוא המחשבה. המחשבה, אותה פעולה נפלאה המשיאה את האדם לצאת מגבולות עשייתו המכאנית, לבחון ולשקול באבן בוחן כל פעולה ועשייה במרחב הווייתו. וככזו, היא גם מקנה לו מעמד נבדל וייחודי, ומעניקה את תודעת ה"אני האינדוודואלי", תודעה אשר אוצרת בחובה את היתרון הגדול של האדם על-פני חיית השדה. תודעה זו היא המאיימת באופן מובהק על תבנית הדת הקונפורמיסטית כפי שהיא מעוצבת בתצורתה החרדית. מסגרת הדת אינה יכולה לסבול מצב שבו אדם יפתח את תודעתו האישית ובכך, כתוצר לוואי מיידי, יתבדל מהווייתו הקהילתית הסובבת, ואף יתעלה "חלילה" מעל אינסטינקט החובה האוטומטית הטבוע בו, ויתבונן בשורשיה האידיאיים של החובה וסיבותיה הראשיתיות.
כאמור, אין בכוונתי לדחוק עצמי לאותה פינה טפלה ובלתי-רלוונטית בעליל, לבחון האם יש אמת אישית מאחורי אמירה זו של אותם הפורשים, וממילא התהייה אודותיה תשאר בלתי-פתורה כיוון שמדובר בעניין אישי ופנימי של כל אחד. אך מאידך, לאחר שבחנו את האמירה בקונטקסט ההפוך והעמדנו אותה כמראה מול מודל הדת והאמונה, כפי שהוא מעוצב בגירסתו החרדית, ולכן אנו יכולים לקבוע באופן חד-משמעי כי אותה אמירה קולעת לאמת החדה והכואבת: צעד הפרישה הוא אכן תוצר-לוואי של תהליך כמעט בלתי-נמנע; המחשבה גוררת מודעות, מודעות גוררת עצמאות, ומאותה עצמאות הדרך אל הפרישה הסופית יחסית קצרה. המשמעות התיאולוגית של מסקנה זו היא, שהאדם החושב אינו יכול לשאת בעצמו בו-זמנית הן את מחשבתו והעצמאות האישית הנגזרת הימנה, והן את הדת ותפיסת האמונה בתצורתה החרדית. הדבר הסביר שיקרה הוא שאותו אדם שתכונת המחשבה מקננת בו באופן אקטיבי, ייאלץ בלית-ברירה להקריב ולחתוך בבשר החי של מחשבתו הוא, על-מנת שלא יפר חלילה את המודל הערכי-אלוקי שעליו נתחנך, וכפי שלימדו אותו "לחשוב" (במרכאות כפולות ומכופלות) מי הוא, ומה משקל מחשבתו ה"דלה" מול הצו האלוקי (בשלל אופני התגלותו ממשה רבינו ועד אחרון ה"גדוילים" באשר הוא). מי שבכל זאת החליט לאמץ ולדבוק בהלך-הרוח של מחשבתו, ולסרב לכניעה אוטומטית למודלים קבועים ומוגדרים מראש, הנגזרת הכמעט ישירה להחלטתו תהיה חריגה כזו או אחרת מן ההליכה בתלם הדתי-קונפורמיסטי, ובמקרים קיצוניים יותר אף נטישה מוחלטת של אורח החיים הדתי. כך הגענו למסקנה הדואבת שמולה ניצבים היום אנשים ונשים לא מעטים שנתחכנו על ברכי האמונה והדת בגירסתם החרדית: "אני חושב משמע אני כופר". המציאות, בהקשר זה, כמעט ומדברת בעד עצמה.
וכאן הבן שואל: האומנם? האומנם האמת האובייקטיבית עומדת מאחורי מסקנה דרמטית זו? האומנם דתנו והאמונה שנתחנכנו על ברכיה אינן יכולות לקבל לתוכה אדם אשר דבק בתכונת הייחוד הגדולה שניחן בה? האם אותו אדם שרוצה לאמץ את יסודות האמונה ואורח החיים הדתי חייב כל חייו להסתפק בידיעה (ובאמונה) כי לפני מאות שנים רבות היה איזשהו "רמב"ם" ועוד אי אלו, שישבו ופתרו אחת לאחת את כל הבעיות, הספקות, והלקונות שאולי קיימות בפרדיגמת הדת והאמונה היהודית, ובכך עשו את ה"עבודה השחורה" עבור הדורות הבאים כולם של לימוד ה"חכמות החיצוניות", ושלל אידיאות המינות והאפיקורסות, כדי לעמת מולן את האמונה האלוהית; ואנו, בדורות אחריו, יכולים לשבת בטח ולנוח על זרי הדפנה של הדת הקדושה ששפר בגורלנו להיוולד לחיקה? האם זוהי אותה ידיעה אלוהית של "אתה הראת לדעת", שאותה מצווה האדם ולהשיג בדעתו?
בדיוק למקום זה מכוונת מגמתו של מגזין זה, לנסות להציג את האמונה הצרופה ואת אמיתות הדת היהודית באור אחר, באור אשר יציע את האמונה מזווית ברורה, שקולה ופוזיטיבית; להעביר את דוגמות הדת היהודית תחת שבטה של הדעת שניחנו בה אנו, יצורי האנוש. ולא, המטרה פה אינה מסומנת מראש "לאמת" את האמונה והדת בכלים תבוניים, "אימות" שאיננו מובטח לאף מרכיב באמונה. מאידך, מובטח כי מה שיעבור את אבן-הבוחן התבונית, לו יהיה נאה לשאת את כתר ה"אמת" על ראשו, באשר כי אבן-בוחן היא ואין בלתה כלי אולטימטיבי לאימות ה"אמת". עם זאת, נקודת-המוצא העומדת מאחורי מגזין זה היא כי אכן האמונה והדת היהודית מכילים בתוכם אמיתות אלוהיות שניתן לאמתן בכלים תבוניים ובעימות פילוסופי צרוף. אין טעם להרבות במילים אודות "יומרה" זו שנטלנו על כתפינו בעשיית מגזין זה, כאשר חובת ההוכחה הדרמטית נתבעת מאתנו. כל שאוכל לומר, או יותר נכון לבקש, מן הקורא בשורות פתיחה אלו, כי יראה לתת אמון בסיסי באותם אנשי הגות ורוח העומדים מאחורי פסיפס המאמרים המופיעים בשורות אלו, כי כתיבתם באה לאחר אימות דעתני מעמיק של אושיות הדת והאמונה, אימות שחשף באור-יקרות חדש את אמיתות הדת והאמונה, וכך באמות-מידה של תבונה צרופה יצק מחדש את פרדיגמת הדת בתודעתם. אכן יראנו בפצותנו כאשר לקחנו על עצמינו משימה כה עצומה ונכבדת, להכנס לפרד"ס ולצרף את דתנו באור השכל האלוהי, להסיר את הלוט האופף את מצוות דתנו ולגלות את האמת התבונית האצורה מאחוריהן. התוצאה, כאמור, אינה מובטחת מראש, ומגזין זה יהווה במה פתוחה למחקר אובייקטיבי מעמיק, כן ופתוח. פסיפס השאלות והסוגיות שבהן ייגע המחקר השכלי העומד ביסוד מגזין זה, יהיה לאורכה לרוחבה ובעיקר לעומקה של האמונה והדת, אך זאת יודעים אנו האוחזים בקולמוס הכתיבה במגזין זה, לפחות מתוך הבנה פילוסופית מעמיקה ועל-פי ניסיוננו האישי, כי דרך המחקר האובייקטיבי היא היא ואין בלתה כלי צרוף לאישוש האמת באשר היא, לטוב או לרע. פסיפס הנושאים שיעלו על מדוכת מגזין זה יהיה רחב ומגוון ביותר, החל בסוגיות יסוד בפילוסופיה, אתיקה ותיאולוגיה, כמו "טיבו של האל המונותאיסטי"; "בחירה וידיעה"; "טוב ורע"; וכיו"ב, עבור דרך מחקרים על "אמיתות התורה" ו"טעמי המצוות", וכלה במחקרים היסטוריים אודות תופעות, שיטות ואישים, ועוד כהנה וכהנה מאמרי מחשבה, הגות ומחקר שקצרה היריעה מלפרטם כאן (באינדקס המצורף ניתן לקבל תמונה כוללת על תבנית המגזין ומגוון המדורים המצויים בו). נקודה נוספת הדורשת הבהרה (לפחות לפרוטקול), כי אומנם מקובלנו כי "אין בית המדרש בלא חידוש", ובוודאי כי מגזין זה יכיל בתוכו חידושים והארות בשלל הנושאים שיעלו וידונו בבית מדרשנו זה, אך מתודיקת ההתבונות ביסודה מקובלת ומסורה בידינו מענקי הדעת, שלאורם אנו הולכים, ובדרכם יצאנו אנו לרעות ולראות בעקבי החכמה והדעת.
ואם נחזור לרגע אל אותה המסקנה עגומה שעלתה מתוך מודל האמונה החרדי קונסרבטיבי, לפיה "אני חושב משמע אני כופר", ההישג הגדול שאותו שואפים אנו להשיג באמצעות מגזין זה הנו דווקא בצד האמוני של המטבע, שיימצא ולו אדם אחד בסוף העולם אשר ייחשף ויפנים תכנים המופיעים במגזין זה, וישיא את אמונתו הדתית למקום שבו יוכל הוא להעיד בעצמו כי "אני מאמין משמע אני חושב". זוהי השגת אמת הראויה לשאת את תואר האמונה הצרופה, ולוואי ונזכה להטביע השגה זו בלבו של מאן דהו, והיה זה שכרנו.
בחרנו לקרוא למגזין זה "ראשית", מאחר ומגמתו להעמיד את פרדיגמת האמונה והדת על גווניה ומאפייניה השונים אל מול נקודת ה"ראשית" התבונית שלהם, ומתוך נקודת סתר חביון זו לחקור לבחון לחיוב או לשלילה את ההנחות המקובלות באשר הן. (מאמר נרחב אודות השם "ראשית" ומשמעותו מופיע במגזין זה). ומי ייתן ואחריתה של "ראשית" זו תשגה ותפרה מאוד.
מטרת מגזין זה אינה לשמש כחומר קריאה עיוני הגותי גרידא, אלא לשמש בית-מדרש חי ודינמי לכל דבר בעבור מבקשי החכמה ודורשיה, ולכן מבקשים אנו מכל מי אשר מוצא לנכון להעיר ולהאיר, להוסיף ולחדש, בכל נושא ועניין העולים על מדוכת המגזין, שלא להסס ולתרום לנו ולקוראים מביכורי דעתו, למען יפרה הדיון ויתברר העניין בנפה נוספת, ואף אם מדובר בדברי ביקורת נוקבים ויורדים לא יימנע מי מן הקוראים מלהשמיע את דברי ביקורתו, כי מי כמונו יודע את כוחה של בחינה וביקורת לברר ולהצמיח בסופה את האמת הנדרשת. (וזאת, כמובן, עד כמה שהדברים מובעים בצורה עניינית ומכובדת השומרת על צביונו של מגזין זה. כל כתיבה באשר היא שלא תתאם לאופי זה תדחה על הסף).
כמ"כ נשמח לקבל מאמרים בכל הנושאים והתחומים הנידונים במגזין זה. מבטיחים אנו בעז"ה כי מאמר שיימצא הולם ברמתו ואיכות כתיבתו יזכה לבמה במגזין זה בעתיד.
ובסיום נשא תפילה לצור העולמים מקור הידיעה ואבי החכמה:
אלוקינו ואלוקי אבותינו, היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל הורם מה שיאמרו הבינם מה שידברו שלא יכשלו בלשונם ולא ינקשו בשינונם ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך" אמן.
סקר