הנאום המלא לשרותכם.
מיכאל בן-ארי (האיחוד הלאומי):
ראשית אני רוצה לברך את חבר הכנסת אגברייה, שהכניסה שלו לכנסת ישראל תהיה דרך חדשה לנאמנות לעם ישראל, נאמנות למדינת ישראל, ושבפעם הבאה שחיילי צה"ל נלחמים עבור אזרחי ישראל – יפגין בעדם ולא נגדם מתוך האחריות המשותפת שיש לנו כאן במקום הזה.
הנאום הזה הוא לא נאום ראשון שלי, אבל הוא נאום בכורה, והוא מרגש אותי ככזה. נולדתי להורים שעלו – אבא נולד באפגניסטן, אמא נולדה בטהרן של איראן. אבל אני רוצה לומר משהו על ההורים שלי שמעולם לא היו שייכים לשם. מדי פעם אני שומע מחברי הכנסת היוצאים: "אנחנו נולדנו כאן". ההורים שלי מעולם לא היו שם כמו הסבים והסבתות וההורים של כולנו; הם חיו על המזוודות שלהם במשך אלפיים שנה. כשהייתה להם ההזדמנות הם חזרו אל השורשים שלהם בלי להסס; הם נטשו את הכול כי שום דבר שם לא היה שייך להם. המשפט שמרגש את כולנו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" שבדורות מסוימים היה נשמע כפארסה; כשבירושלים הייתה ממלכת ירושלים הצלבנית, ואב היה אומר לבנו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ושואל הבן, על מה אתה מדבר, אבא? – זאת לא הייתה סתם תפילת שווא, זאת לא הייתה תקווה – זאת הייתה אמונה חזקה שמומשה בדור שלנו. הזכות הזאת הייתה להוריי, עליהם השלום, להגשים ולבוא לכאן.
חודשים מספר לפני פטירתו של אבי, עליו השלום, הוא הגיע לכאן לכנסת. אח שלי ראש רשות, הוא הביא אותו לכאן, והוא אמר: "אבותינו נקברו בחוץ לארץ, על בתי הקברות שלהם בנו בתים, ואנחנו" – אני אומר בלשונו – "זיכינו" – זאת הייתה העברית שלו – "לכנסת ישראל". זאת ההתרגשות הגדולה שלנו שיש לנו רשות משלנו; אנחנו שולטים על חיינו, אנחנו אחראים על גורלנו, אנחנו יכולים לשמור על ביטחוננו, אנחנו יכולים לצמצם פערים. מכאן ההוויה הזאת שממנה אני בא – אותה מסירות ואהבה, ובמיוחד אהבת ישראל ונאמנות מוחלטת לעם ישראל ולארץ ישראל, שההורים שלי הנחילו לי.
מאהבתי ומהחינוך שלי אני מתכוון לעסוק כאן בשני דברים מרכזיים: האחד, שאף על פי שהוא נראה על פניו ראשון במעלה, הוא משני – אני אומר את זה בכנות מלאה – זה העניין הלאומי; השני, ממנו אני בא – אני בא מעולם של חינוך, אני עסקתי בחינוך במשך המון שנים מתוך מטרה ומגמה, שתכף אני אדבר עליה – זה העניין החברתי והפערים החברתיים שעדיין אחרי 61 שנים אנחנו מצויים בהם; מצויים באותם פערים קשים שהם עקב אכילס, הם הבעיה המרכזית שלנו בכל המישורים האחרים.
אבל אני אתחיל במה שהחשבתי קודם כמשני. אני אתחיל בדוגמה אקטואלית: רבותיי, אמש בבקעה: שני שוטרים, מטווח קצר. נורים ונרצחים. אני שואל את עצמי היכן אותו גורם הרתעה? הרי מדובר באנשים חמושים. לא מפחדים מהם, ניגשים אליהם ויורים בהם מטווח קצר. ואני שואל את עצמי, מה קרה לגורם ההרתעה שלנו? אני שואל את עצמי את אותם פסוקים שיש בפרשת "עגלה ערופה", שמצווים זקני הקהל לומר: "וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם", ושואלים חכמים: "וכי אנחנו חושדים בראשי הקהל שהם שפכו את הדם?". אלא כאן יש אותה אחריות של מנהיגים שלא להביא אותנו לפני שוקת שבורה. זה לא כאן המקום להאריך בנאום הבכורה על האחריות, או יותר נכון על חוסר האחריות.
ולצערי, על האיוולת של אותה מנהיגות שכביכול בחלומות של שלום הביאו עלינו שפיכות דמים.
יהודי חכם ומנהיג גדול, הרבי מלובביץ', בתשנ"ב, בלבן של שיחות מדריד, פוגש את אחד משרי הממשלה דאז, ואומר לו שדיבורים על ארץ ישראל הם עצמם מביאים לשפיכות דמים. מאז עברו כ-17 שנה, והדברים מתממשים לנגד עינינו. אותם דיבורים הביאו למסירה, להתקפלות, לצערנו הרב, לירידה על הברכיים. אני אומר, לו היו חכמים, המחבלים של אתמול היו עומדים ליד הנרצחים שלהם, מסגירים את עצמם. הרי בעסקת שליט הם ישתחררו מחר. היכן כוח ההרתעה שלנו? מה אנו עושים כדי להגן על חיינו? ובעניין הזה אני הולך לעסוק, להכריז עם אצבע אחת שתעמוד באותו סכר כדי לחסום אותו, כדי לא להגיע לאן שהגענו.
והנושא השני והחשוב מבחינתי זה הפערים, ועל זה דיברתי בנאום הראשון שלי בכנסת, אמנם זה נאום בכורה, אבל לא נאום ראשון. באותו נאום בכורה דיברתי על ויטה פרי הגליל. מתוך אותו כאב אני מדבר, של פערים. אני באתי, אני לא מתבייש בזה, מאותם פערים. גדלתי בכפר שלם בתל אביב, שאמא היתה עמלה אחר הצהריים ללכת לעבוד כעובדת ניקיון, אני הייתי בא כילד ומכבס לעצמי את החולצה כדי שתהיה לי למחר חולצה נקייה. משם באתי, אבל ההורים שלי במסירות, בחינוך - לא חסכו ממני ספר, לא חסכו ממני דעת, והביאו אותי לדלג על אותם פערים. אבל רבים מחבריי נשארו שם, והפער דילג אל הדור הבא.
עסקתי בשני בתי ספר בחינוך, במרחק הליכה. במקום אחד הפער דילג מדור לדור. במקום השני ההצלחה עברה לדור הבא. רבותיי, זו המשימה העיקרית שלנו, זו המשימה הלאומית שלנו. אין לנו משימה אחרת. כשהמשימה הזו תעמוד לנגד עינינו, אותה אהבת ישראל, אותה ערבות הדדית שתכף אדבר עליה, אנו בעצם נצדיק את הקיום שלנו כאן. 61 שנים, ועדיין באים בבושת פנים אנשי עיריית בית שאן, ששלושה חודשים לא מביאים לחם הביתה. הכיצד? איך זה יכול להיות שבן אדם עמל במדינה מתוקנת – ביומו תשלם שכרו, אז בחודשו תשלם שכרו, אחרי חודשיים תשלם שכרו, שלושה חודשים לא להביא פת לחם הביתה. היכן אנו חיים? ומתוך כאב לב אני מדבר.
רבותיי, אני לא יכול לסכם את דבריי בלי להזכיר - והדבר הוא לא סוד – אני מזוהה כתלמידו של הרב כהנא, אותו אחד שנעשתה לו דה-לגיטימציה בחברה הישראלית. אני הכרתי את הרב כהנא כילד, כנער. הכרתי את המאבק ההירואי שלו למען יהודי ברית המועצות מאחורי מסך הברזל. אני אגיד לכם מה אני למדתי ממנו; כשאני אומר שאני ממשיכו, ממנו למדתי שכיהודי אחר רעב, אתה לא יכול לאכול. כשיהודי אחר במצוקה, ומאחורי מסך ברזל, אתה לא תישן, אתה תפגין בקור מקפיא, אתה תעשה כל מה שאתה יכול. אפילו לשבת בכלא – שנה שלמה ישב הרב כהנא בארצות הברית בגלל ההפגנות שלו למען יהודי ברית המועצות. יהודי ברית המועצות יודעים את זה. לאחר מכן, כשהגיע לכאן, ניסה להעלות בעיה אל הבמה הציבורית, שהיום כולנו יודעים שדברי אמת היא – חלק קטן עדיין אולי כופרים. ומכל מקום, נעשה מה שנעשה.
אני רוצה לומר, שממנו למדתי מה זו אהבת ישראל, ממנו למדתי מה זו ערבות הדדית.
הנוכחות שלי כאן, שבאיזשהו מקום – מישהו מכיר את הקונסטלציה - הוצנחתי באיזשהו מקום לכאן, אבל לא יש מאין, מתוך איזה חינוך ומתוך אותה מסירות למען עם ישראל, ארץ ישראל, ומתוך אהבת ישראל גדולה ורגישות גדולה.
נושא: ח"כ בן ארי: למדתי מהרב כהנא לא לישון כשיהודי אחר במצוקה (YNET) (נקרא 2295 פעמים)