הציונות איך שהיא הוגדרה על ידי הרצל היא פשוט בושה
הרצל ראה ביהדות לאום ולא דת
הוא רצה לעשות גיור המוני ולמרבה המזל האפיור לא התייחס אליו ברצינות
הנה כמה דוגמאות:
"בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה - בייחוד אני - יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. והעובדה שהמנהיגים יקיימו בידם את יהדותם, ובלוותם את העם עד מפתן הכנסייה יישארו בעצמם בחוץ – תרומם את כל העניין ותשווה לו קו של כנות רבה".
"האנטישמיות גָדְלָה וּגְדֵלָה והולכת - ועמה גם אני. .... בראשונה פגעה בי שאלת היהודים עד מאד. אולי היה זמן, שהייתי מתחמק ממנה ברצון, אולי אל הנצרות, לכל מקום שהוא. מכל מקום, היו אלה נטיות עמומות שבחולשת-נעורים. כי אני אומר לעצמי במלוא כנות דבריי אלה - והרי הם יהיו חסרי-ערך לחלוטין, אם אוסיף להם כחל ושרק - אני אומר לעצמי, כי מעודי לא אמרתי ממש להתנצר או לשנות את שמי. העניין האחרון נתאמת אפילו על ידי מעשה שהיה. כאשר פניתי, בניסיונותי הראשונים המצערים, בהצעת כתב-יד ל"שבועון הגרמני" שבווינה, יעצני ד"ר פרידיונג לבחור לי כינוי ספרותי, שצביונו היהודי יהא בולט פחות משם משפחתי. התנגדתי לכך מיניה וביה ואמרתי, כי בדעתי להיקרא גם להבא בשם אבי, וכי אני נכון לקחת בחזרה את כתב-היד. פרידיונג קיבלו בכל זאת. הייתי אז סופר פשוט ותם, עם מעט תאוות כבוד ובלי גאוותנות יתירה. שאלת היהודים ארבה לי, כמובן, בכל פינה. נאנחתי ולעגתי, הרגשתי את עצמי ברע, אך בכל אלה לא הייתי מזועזע ביותר, אף כי עוד לפני בואי הנה עלה בדעתי לכתוב רומן יהודי. חפצתי לכתוב אותו בשעת סיורי בספרד, בקיץ 1891. אז העסיקה אותי ביותר תוכניתי הספרותית הזאת. לפי התוכנית היה שם הרומן "שמואל כהן", ובין רשימותי הקטועות יש בוודאי רבות הנוגעות לתוכנית זו. בעיקר אמרתי לתאר הניגוד שבין השכבה הסובלת והישרה, הנתונה לקלסה, של היהודים העניים ובין היהודים העשירים. הללו אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אף כי הם הינם הגורמים העיקריים".
הסיבה היחידה שהרצל רצה מדינה יהודית (או יותר נכון "מדינת היהודים")
זה כי הוא לא האמין כי אפילו אם היהודים יתבוללו יקבלו אותם
ואפילו אז תהיה אנטישמיות
למשל הרצל לא מל את בניו
והוא אמר כי זה מנהג שאין לעשותו
וילדיו התבוללו
הוא עצמו מת מזיוה (מחלת מין)
ואת כל כספי הנדוניה של אשתו (שמתה ממחלת נפש)
הוא בזבז על כל מני תענוגים (שתיה ובילויים)
והשאיר את שלושת ילדיו חסרי כל
וחייב את התנועה הציונית שתדאג להם
אם נראה איך ארץ ישראל מתוארת בספרו "אלנט נוילנד" (ארץ ישנה חדשה)
נראה כי ארץ רצה להקים מדינה בה השפה המדוברת תהיה גרמנית
התרבות (הצגות, תאטראות, ריקודים וכו') יהיו גרמנים
והספר שולל חברה דתית
למשל עיר הבירה תהיה חיפה ולא ירושלים
חלק מן העלילה הפוליטית של הרומאן מתייחס לנסיון של רב קנאי המבקש לשלול את זכויותיהם של הלא-יהודים - אך נכשל במערכת הבחירות. אחד מסגני היו"ר של "החברה החדשה" הוא מהנדס ערבי מחיפה בשם רשיד ביי - ובזה מבטא הרצל את גישתו הליברלית הבסיסית, גם כהתרסה נגד הגזענות האירופית: אם אירופה דוחה את היהודים, הרי המדינה היהודית מקבלת כל אדם ללא הבדל דת וגזע.
כלומר הרצל חשב שהוא יוכל להקים מדינה
דו לאומית