הלכות מתנות עניים פרק ז
ז,א מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת--שנאמר "פתוח תפתח את ידך, לו" (דברים טו,ח), ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), ונאמר "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו). [ב] וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, מאחיך, האביון" (דברים טו,ז).
ז,ב [ג] לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו--אם אין לו כסות, מכסין אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין לו אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש: אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו--קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו, אשר יחסר לו" (דברים טו,ח); ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.
ז,ג [ד] יתום שבא להשיאו אישה--שוכרין לו בית, ומציעים לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה.
ז,ד [ה] בא עני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת--נותן לו כפי השגת ידו. וכמה: עד חמיש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו, בינוני; פחות מכאן, עין רעה. ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה; וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר.
ז,ה [ו] עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני--אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד. היה ערום, ואמר כסוני--בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו--מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו.
ז,ו [ז] מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת. ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד,כא).
ז,ז [ח] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות. ואם לן--נותנין לו מצע שיישן עליו, וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם היה שבת--נותנין לו מזון שלוש סעודות, ושמן וקטנית ודג וירק. ואם היו מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.
ז,ח [ט] עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה--אין משגיחין בו.
ז,ט [י] מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו--בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן. וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות.
ז,י [יא] אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו, או שמצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש--אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה; וגבאי שמכלימו ושואל ממנו--עתיד להיפרע ממנו, שנאמר "ופקדתי, על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ).
ז,יא [יב] אין פוסקין צדקה על היתומים, ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להם ממון הרבה; ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם, מותר.
ז,יב גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה--שחזקת המרובה, גניבה או גזל משל אחרים. וכמה הוא מועט שלהן, הכול לפי עושר הבעלים או ענייותן.
ז,יג עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם; ועניי ביתו, קודמין לעניי עירו; ועניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת: שנאמר "לאחיך לענייך ולאביונך, בארצך" (דברים טו,יא).
ז,יד מי שהלך בסחורה, ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה--הרי זה נותן לעניי אותה העיר. ואם היו רבים, ופסקו עליהן צדקה--נותנין; וכשהן באין, מביאין אותה עימהן ומפרנסין בה עניי עירם. ואם יש שם חבר עיר--ייתנו אותה לחבר עיר, והוא מחלקה כמו שייראה לו.
ז,טו האומר תנו מאתיים דינר לבית הכנסת, או תנו ספר תורה לבית הכנסת--ייתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו; ואם היה רגיל בשניהם, ייתנו לשניהם. האומר תנו מאתיים דינר לעניים, ייתנו לעניי אותה העיר.
הלכות מתנות עניים פרק ח
ח,א הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר הרי עליי סלע לצדקה, או הרי הסלע הזו צדקה--חייב ליתנה לעניים מיד; ואם איחר, חייב ב"לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב)--שהרי בידו ליתן מיד, והעניים מצויין הן.
ח,ב אם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם התנה שלא ייתן עד שימצא עני, אינו צריך להפריש; וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותה, שיהיו גבאין רשאין לשנותה ולצרף אותה בזהב--הרי אלו מותרין.
ח,ג [ב] המתפיס בצדקה, חייב כשאר הנדרים. כיצד: אמר הרי סלע זו כזו, הרי זו צדקה. הפריש סלע ואמר, הרי זו צדקה, ולקח סלע שנייה ואמר, וזו--הרי השנייה צדקה, ואף על פי שלא פירש. [ג] הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר, ייתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.
ח,ד אחד האומר סלע זו לצדקה, או האומר הרי עליי סלע לצדקה, והפריש הסלע--אם רצה לשנותה באחרת, מותר; ואם משהגיעה ליד הגבאי, אסור לשנותה. ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין, אינן רשאין: אלא אם אין שם עניים לחלק--מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן.
ח,ה היה לעניים הניה בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות אחרים ליתן, הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע--שהצדקה, אינה כהקדש שאסור ליהנות בו.
ח,ו מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנותה; ואם לדבר מצוה, מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה, אלא אומרים זו המנורה או נר של פלוני. ואם נשתקע שם הבעלים מעליה, מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות.
ח,ז במה דברים אמורים, בשהיה המתנדב ישראל; אבל אם היה גוי--אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, עד שישתקע שם בעליה מעליה: שמא יאמר הגוי, הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודיים, ומכרו אותו לעצמן.
ח,ח גוי שהתנדב לבדק הבית, אין מקבלין ממנו תחילה. ואם לקחו ממנו, אין מחזירין לו; ואם היה דבר מסויים כגון קורה או אבן, מחזירין לו--כדי שלא יהיה להן דבר מסויים במקדש, שנאמר "לא לכם ולנו, לבנות בית לאלוהינו" (עזרא ד,ג). אבל לבית הכנסת, מקבלין מהן לכתחילה: והוא שיאמר, בדעת ישראל הפרשתי; ואם לא אמר--טעון גניזה, שמא בליבו לשמיים. ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים, ולא לאמת המים שבה--שנאמר "ולכם, אין חלק וצדקה וזיכרון--בירושלים" (נחמיה ב,כ).
ח,ט אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים, בפרהסיה; ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מן הגויים בצנעה--הרי זה מותר. ומלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו לו--משום שלום מלכות; אלא נוטלין ממנו, ויינתן לעניי גויים בסתר, כדי שלא ישמע המלך.
ח,י פדיון שבויים, קודם לפרנסת עניים ולכסותן; ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים: שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו--הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו,ז), ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז), ועל "לא ירדנו בפרך, לעיניך" (ויקרא כה,נג); וביטל מצות "פתוח תפתח את ידך" (דברים טו,ח; דברים טו,יא), ומצות "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח), ו"הצל, לקוחים למוות" (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
ח,יא אנשי העיר שגבו מעות לבניין בית הכנסת, ובא להן דבר מצוה--מוציאין בו את המעות. קנו אבנים וקורות--לא ימכרו אותן לדבר מצוה, אלא לפדיון שבויים; אף על פי שהביא את הלבינים, וגדרו את האבנים, ופצלו את הקורות, והתקינו הכול לבניין--מוכרין הכול לפדיון שבויים בלבד. אבל אם בנו וגמרו--לא ימכרו את בית הכנסת, אלא יגבו לפדיונן מן הציבור.
ח,יב אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם--שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול, ומרבים בשמירתן.
ח,יג מי שמכר עצמו ובניו לגויים, או שלווה מהן ושבו אותו או אסרו אותו בהלוואתן--פעם ראשונה ושנייה, מצוה לפדותו; שלישית, אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים, לאחר מיתת אביהן. ואם ביקשו להורגו, פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.
ח,יד עבד שנשבה--הואיל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצוות, פודין אותו כישראל שנשבה; ושבוי שנשתמד אפילו למצוה אחת, כגון שהיה אוכל נבילה להכעיס וכיוצא בזה--אסור לפדותו.
ח,טו האישה קודמת לאיש, להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי--מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האישה דרכה לחזר, ובושתה מרובה; ואם היו שניהם בשביה, ונתבעו שניהן לדבר ערווה--האיש קודם לפדות, לפי שאין דרכו לכך.
ח,טז יתום ויתומה שבאו להשיא אותן--משיאין את האישה קודם לאיש, שבושתה של אישה מרובה; ולא יפחתו לה ממשקל שישה דינרים ורביע דינר של כסף טהור; ואם יש בכיס של צדקה, נותנין לה לפי כבודה.
ח,יז היו לפנינו עניים הרבה, או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן--מקדימין את הכוהן ללוי, ולוי קודם לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין; ונתין קודם לגר, שהנתין גדל עימנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.
ח,יח במה דברים אמורים, בשהיו שווין בחכמה; אבל אם היה כוהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם. וכל הגדול בחכמה, קודם את חברו; ואם היה אחד מהן רבו או אביו--אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכמים קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה.
הלכות מתנות עניים פרק ט
ט,א כל עיר שיש בה ישראל--חייבין להעמיד גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת, ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן, ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעת ימים. וזו היא הנקראת קופה של צדקה.
ט,ב וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזה הוא הנקרא תמחוי.
ט,ג מעולם לא ראינו ולא שמענו, בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה; אבל התמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו. והמנהג הפשוט היום, שיהיו גבאי הקופה מחזרין בכל יום ומחלקין מערב שבת לערב שבת.
ט,ד בתענייות, מחלקים מזונות לעניים; וכל תענית שאכלו העם ולנו, ולא חילקו צדקה לעניים--הרי אלו כשופכי דמים, ועליהם נאמר בקבלה "צדק ילין בה--ועתה מרצחים" (ישעיהו א,כא). במה דברים אמורים, בשלא חילקו הפת והפירות שאוכלים בה הפת כגון תמרים או ענבים; אבל אם איחרו המעות או החיטים, אינן כשופכי דמים.
ט,ה הקופה אינה נגבית אלא בשניים, שאין עושים שררה על הציבור בממון בפחות משניים; ומותר להאמין אחד על המעות של קופה. ואינה נתחלקת אלא בשלושה, מפני שהוא כדיני ממונות שנותן לכל אחד די מחסורו לשבת. והתמחוי נגבה בשלושה, שאינו דבר קצוב; ומתחלק בשלושה. [ו] התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת; והתמחוי לעניי עולם, והקופה לעניי אותה העיר בלבד.
ט,ו [ז] רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנותן לכל מה שירצו מצורכי ציבור, ואף על פי שלא התנו כן בשעה שגבו; ואם היה במדינה חכם גדול שהכול גובין על דעתו, והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה--הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שייראה לו מצורכי ציבור.
ט,ז [ח] גבאי צדקה, אינן רשאין לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיהיה זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובין. [ט] מצא הגבאי מעות בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם. [י] היה הגבאי נושה בחברו מנה, ופרעו בשוק--לא ייתנם לתוך כיסו, אלא ייתנם לתוך ארנקי של צדקה; ולכשיגיע לביתו, ייטלם. ולא ימנה מעות הקופה שניים שניים אלא אחד אחד, מפני החשד--שנאמר "והייתם נקיים מה', ומישראל" (במדבר לב,כב).
ט,ח [יא] גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק--מצרפין המעות דינרין לאחרים, ואין מצרפין לעצמן; גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק--מוכרים לאחרים, ואין מוכרים לעצמם. ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין--שנאמר "אך לא ייחשב איתם, הכסף הניתן על ידם: כי באמונה, הם עושים" (מלכים ב כב,ז).
ט,ט [יב] מי שישב במדינה שלושים יום, כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה; ישב שם שלושה חודשים, כופין אותו ליתן התמחוי; ישב שם שישה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר; ישב שם תשעה חודשים, כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צורכי קבורה.
ט,י [יג] מי שיש לו מזון שתי סעודות, אסור לו ליטול מן התמחוי; היו לו מזון ארבע עשרה סעודות, לא ייטול מן הקופה. היו לו מאתיים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, או שהיו לו חמישים זוז, והוא נושא ונותן בהם--הרי זה לא ייטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני; היו לו מאתיים חסר דינר--אפילו אלף נותנין לו כאחד, הרי זה מותר ליקח. היו בידו מעות, והרי הן עליו חוב, או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו--הרי זה מותר ליקח.
ט,יא [יד] עני שצרך ויש לו חצר וכלי בית, אפילו היו כלי כסף וכלי זהב--אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, אלא מותר ליקח; ומצוה ליתן לו. במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתייה ומצעות ומלבוש וכיוצא בהן; אבל אם היו כלי כסף או כלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן, מוכרן ולוקח פחות מהן. במה דברים אמורים, קודם שיגיע לגבות מן העם; אבל אחר שגבה הצדקה--מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם, ואחר כך ייטול.
ט,יב [טו] בעל הבית שהיה מהלך מעיר לעיר, ותמו לו המעות בדרך, ואין לו מה יאכל עתה--הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופיאה ומעשר עני, וליהנות מן הצדקה; ולכשיגיע לביתו, אינו חייב לשלם--שהרי עני היה באותה שעה: הא למה זה דומה--לעני שהעשיר, שאינו חייב לשלם.
ט,יג [טז] מי שהיו לו בתים ושדות וכרמים, ואם מכרן עתה בימי הגשמים מוכר בזול, ואם הניחן עד ימות החמה מוכרן בשווייהן--אין מחייבין אותו למכור, אלא מאכילין אותו מעשר עני עד חצי דמיהן; ולא ידחוק עצמו, וימכור שלא בזמן מכירה.
ט,יד [יז] היו שאר האדם מוכרין ביוקר, והוא אינו מוצא מי שייקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד--אין מחייבין אותו למכור; אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשווה, ויידעו הכול שאינו דחוק למכור.
ט,טו [יח] עני שגבו לו כדי להשלים מחסורו, והותירו על מה שהוא צריך--הרי המותר שלו; ומותר עניים, לעניים. מותר שבויים, לשבויים; ומותר שבוי, לאותו שבוי. מותר מתים, למתים; מותר המת, ליורשיו.
ט,טז [יט] עני שנתן פרוסה לתמחוי, או פרוטה לקופה--מקבלים ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן. נתנו לו בגדים חדשים, והחזיר להן את השחקין--מקבלין ממנו; ואם לא נתן, אין מחייבין אותו ליתן.
הלכות מתנות עניים פרק י
י,א חייבין אנו להיזהר במצות צדקה, יתר מכל מצוות עשה--שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כי ידעתיו, למען אשר יצווה . . ." (בראשית יח,יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בצדקה, תיכונני" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "ציון, במשפט תיפדה; ושביה, בצדקה" (ישעיהו א,כז).
י,ב ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה--שנאמר "והיה מעשה הצדקה, שלום" (ישעיהו לב,יז).
י,ג כל המרחם--מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח); וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יחוש לייחוסו--שאין האכזרייות מצויה אלא בגויים, שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ,מב).
י,ד כל ישראל והנלווה אליהם--כאחים הם, שנאמר "בנים אתם, לה' אלוהיכם" (דברים יד,א); אם לא ירחם האח על אחיו, מי ירחם עליו. ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלגויים ששונאין אותן ורודפים אחריהם--הא אין עיניהן תלויות, אלא לאחיהן.
י,ה [ג] כל המעלים עיניו מן הצדקה--הרי זה נקרא בלייעל, כמו שנקרא עובד עבודה זרה בלייעל, ובעבודה זרה הוא אומר "יצאו אנשים בני בלייעל" (דברים יג,יד), ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל" (דברים טו,ט). ונקרא רשע, שנאמר "ורחמי רשעים, אכזרי" (משלי יב,י); ונקרא חוטא, שנאמר "וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא" (דברים טו,ט).
י,ו הקדוש ברוך הוא קרוב לשוועת העניים, שנאמר "שוועת עניים, אתה תשמע" (?); לפיכך צריך להיזהר מצעקתן--שהרי ברית כרותה להם, שנאמר "והיה כי יצעק אליי, ושמעתי כי חנון אני" (שמות כב,כו).
י,ז [ד] כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע--אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, שנאמר "אם לא בכיתי, לקשה יום; עגמה נפשי, לאביון" (איוב ל,כה); ומדבר לו דברי תחנונים ונחמות, שנאמר "ולב אלמנה, ארנין" (איוב כט,יג).
י,ח [ה] שאל העני ממך, ואין בידך כלום ליתן לו--פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני, או להגביה הקול עליו בזעקה--מפני שליבו נשבר ונדכה; והרי הוא אומר "לב נשבר ונדכה--אלוהים, לא תבזה" (תהילים נא,יט), ואומר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז,טו). ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו; אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנוכי, לאביונים" (איוב כט,טז).
י,ט [ו] הכופה אחרים ליתן צדקה, ומעשה אותן--שכרו גדול משכר הנותן; ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר "ומצדיקי, הרבים, ככוכבים" (דנייאל יב,ג).
י,י [ז] שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה--זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לברייות ולא ישאול; ועל זה נאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), כלומר החזק בו שלא ייפול ויצטרך.
י,יא [ח] פחות מזה--הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה: כגון לשכת חשיים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה--הנותן לתוך קופה של צדקה; ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה, אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג בה כשורה כחנניה בן תרדיון.
י,יב [ט] פחות מזה--שידע הנותן למי ייתן, ולא ידע העני ממי לקח: כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר, ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.
י,יג [י] פחות מזה--שידע העני ממי נטל, ולא ידע הנותן: כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן, ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.
י,יד [יא] פחות מזה--שייתן לעני בידו, קודם שישאול. [יב] פחות מזה--שייתן לו כראוי ליתן לו, אחר שישאול. [יג] פחות מזה--שייתן לו פחות מן הראוי, בסבר פנים יפות. [יד] פחות מזה--שייתן לו, בעצב. [טו] גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפילה, ואחר כך מתפללין--שנאמר "אני--בצדק, אחזה פניך" (תהילים יז,טו).
י,טו [טז] הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותן, כדי ללמד הזכרים תורה, ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאימו--הרי זה בכלל הצדקה; וצדקה גדולה היא, שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שולחנו--הרי זה קורא אל ה' והוא עונהו ומתענג עליו, שנאמר "אז תקרא וה' יענה . . ." (ישעיהו נח,ט). [יז] ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים, במקום העבדים--מוטב לו להשתמש באלו, וייהנו בני אברהם יצחק ויעקוב מנכסיו, ולא ייהנו בהם זרע חם: שכל המרבה עבדים, בכל יום ויום יוסיף חטא ועוון בעולם; ואם יהיו עניים בני ביתו, כל שעה ושעה מוסיף זכות ומצוות.
י,טז [יח] לעולם ידחוק אדם עצמו, ויתגלגל בצער, ואל יצטרך לברייות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור; וכן ציוו חכמים ואמרו, עשה שבתך כחול, ואל תצטרך לברייות. ואפילו היה חכם ומכובד, והעני--יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת; ולא יצטרך לברייות: מוטב לפשט עורות הנבילות בשוק, ולא יאמר לעם, חכם אני וגדול אני וכוהן אני, פרנסוני; ובכך ציוו חכמים.
י,יז גדולי החכמים--היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.
י,יח [יט] כל מי שאינו צריך ליטול, ומרמה את העם ונוטל--אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לברייות, והרי הוא בכלל "ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז,ה). וכל מי שצריך ליטול, ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעל ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל--הרי זה שופך דמים, ומתחייב בנפשו; ואין לו בצערו, אלא עוונות וחטאות.
י,יט וכל מי שצרך ליטול, וציער עצמו ודחק את השעה, וחיה חיי צער, כדי שלא יטריח על הציבור--אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר "ברוך הגבר, אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז,ז).
