במאמרי הראשון כתבתי אודות פיליפ מילר, כיוון שלדעתי אדם שבילה 3 שנים בתוך תאי הגזים, מבין את משמעותה של המילה "שואה", אולי בצורתה המובהקת ביותר.
בתור מאמר שני החלטתי לעלות מחקר קצר על הסופר הנודע ביותר של השואה, הלא הוא "יחיאל דינור", המכונה בפה ההמון בשמו הספרותי "ק.צטניק".
יחאיל דינור נולד בשנת 1909 בעיר סוסנוביץ שבשלזיה פולין. בצעירותו למד בישיבת "חכמי לובלין", ונודע כעילוי, ואפילו זכה להמתיק סוד עם הרב עם הרב מאיר שפירא זצוק"ל, שהיה ראש הישיבה. בין היתר היה פעיל של "צעירי אגודת ישראל", ואף חיבר ספר שירים ביידיש. שנים רבות אחרי המלחמה נודע לו שהספר נמצא בספרית הקונגרס בוושינגטון ובספריה הלאומית בירושלים. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".
תקופת השואה עברה עליו, כמו על יהודים רבים באירופה, במחנות עבודה וריכוז. נחקר פעמיים על ידי הגסטפו בעיר קטוביץ אז ראה לראשונה את אדולף אייכמן. באוגוסט 1943 הגיע למחנה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובעוד מחנה אחר. בשואה איבד את כל משפחתו ואת אשתו הראשונה.
הוא היגר לא"י בשנת 1946, בהיותו בן 28. הוא בא ממחנות "שארית הפליטה" באוסטריה, בהיותו מחופש לחייל בריטי. "שמי יחיאל דינור", הציג עצמו. אך אין ודאות כי זהו אכן שמו האמיתי של אותו שריד אושוויץ. אומרים ששם משפחתו היה פיינר, אך גם זה אינו בהכרח נכון. וממילא אין חשיבות לשמו, משום שהכל הכירוהו בשמו הספרותי.
לאחר שיחרורו הרגיש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם. הוא הקדיש את כל חייו לנושא זה.
כאן חי בת"א, מספרים שהיה ישן על בספסל רחוב, ובמקום כרית הניח תחת ראשו דפים מספרו "סלמנדרה", שהיה ספרו הראשון המתאר את קורותיו בשואה, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט
"ק. צטניק" (קצטניק ביידיש ובגרמנית - כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז, אשר מקורו בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager (מחנה ריכוז)). הספר תורגם ונערך בידי י"ד ברקוביץ ויצא לראשונה לאור בהוצאת דביר בשנת 1946.
הספר עורר התרגשות רבה, מכל העולם שלחו מכתבים למערכת ורצו לדעת מי כתב אותו. בין הקוראים הייתה גם נינה אשרמן, בתו של רופא מפורסם, ילידת הארץ, היא התאהבה בסופר בעיקבות קריאה בספרו, השניים נפגשו ונישאו.
תחת החופה ביקש מהחזן שיאמר את תפילת "אל מלא רחמים", וקדיש שאומרים לזכר נשמות המתים.כל חייו הוקדשו לכר קורבנות השואה, אפילו רגעים שהיו אמורים להיות שמחים, עד כדי כך שאשתו נינה (אשר בעשור האחרון לחייה שינתה את שמה ל'אלי-יה') נהגה לומר: "החיים במחיצתו היו לא קלים. היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". במהלך כתיבת ספריו היה די-נור "מחזיר" את עצמו לאושוויץ: היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח,ישן או אוכל ימים ארוכים.
לנינה ויחיאל נולדו 2 ילדים, לבנו קרא ליאור, ולבתו דניאלה על שם אחותו שנספתה בשואה.
את יחיאל דינור זוכרים בעיקר בשל עדותו במשפטו של אדולף אייכמן שהתקיים בירושלים (1961), מכיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. בתחילת עדותו, טבע לאושוויץ את המונח "פלנטה אחרת". עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.
וזו הייתה עדותו:"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק".
ק. צטניק – יחיאל דינור - הלך לעולמו, בגיל 84, בשנת 2001. האיש המיוחד, המיוסר, האציל, הלוחם. האיש שהיה לאגדה בחייו. רק המוות שיחרר אותו מאושוויץ.
בספרו "השעון" הוא כתב: "באפרכם, החבוק בזרועותיי, אני נשבע להיות לכם לקול. לכם ולקאצט האילם והמאוכל. לא אחדל מלספר בכם עד נשימתי האחרונה".
ספריו של ק. צטניק:סלמנדרה - ספר חובה! מתאר את קורותיו בזמן השואה.
בית הבובות - סיפורה של אחותו, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, מתואר בספר "בית הבובות". ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים.
ספר מעניין מאוד, קראתי אותו שנה שעברה, מתאר את "בלוק 24", ששימש בית בושת לתגמול אסירים:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%A7_24קראו לו פיפל - סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז. אף הוא ראה אור בשנות ה-50 של המאה העשרים.
"צופן א.ד.מ.ע." - ספר יוצא דופן, העוסק בחוויותו של דינור במחנה מנקודת מבט רוחנית. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. הוא סירב להסביר את פשרן, אך סיפר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות כששהה באושוויץ. הפרופסור שיינטוך, מהחוג ללשון וספרות יידיש במכון למדעי היהדות מהאוניברסיטה העברית טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני".
השעון - ספר חשוב נוסף, בין היתר מסופר בו בהרחבה על רצח היהודים ביערות, ובבורות קברי האחים.
ספריו החשובים ביותר על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות והתפרסמו ברחבי העולם.
ק. צטניק מתעלף אחרי מתן עדותו בשפט אייכמן.
ק. צטניק מעיד במשפט אייכמן.
אני מאוד ממליץ לקרוא את ספריו, לדעתי הם מפתח חשוב לנושא של "ספרות השואה".
בברכה ערן... שבוע טוב...
