קישורים על רבי עקיבא:
http://www.amit.org.il/school/Sderot/akivanew.htmדמותו של רבי עקביא מאתר דעת:
http://www.daat.ac.il/DAAT/kitveyet/mahanaim/lidmuto-2.htmלדמותו של רבי עקיבא
ראש המצטרפים למרד בר כוכבא
פ. שחר
מחניים נ"ט
תקציר: תולדות חייו של ר' עקיבא ועיקרי תורתו.
מילות מפתח: ר' עקיבא, משה
דרשו חז"ל "וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא דברים שלא נגלו למשה מסיני נגלו לרבי עקיבא וחבריו" (ילקוט שמעוני ישעיה מ"ב רמז תנ"ב) מאמר מופלא זה מציב לפנינו את התנא רבי עקיבא בן יוסף גר צדק נצר לסיסרא שר הצבא באור יקרות. רבותינו ז"ל ראו ברבי עקיבא את המשכו של משה רבינו שקיבל תורה מסיני. יתר על כן "דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא" וכתוצאה מהערצה ללא גבול זו שזכה לה רבי עקיבא מוצאים אנו כי אדון הנביאים משה עצמו ביקש מנותן התורה שימנה את רבי עקיבא במקומו וימסור בידו את התורה, וכך מספרת לנו הגמרא (מנחות כ"ט, כ)
"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך (מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים, רש"י) אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות... אמר לפניו ריבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני".
במדרש אבכיר מסופרים הדברים בשינוי מה:
"הוריתיך זה גנזי חכמה שגלה הקב"ה למשה על כל גנזי תורה חכמה וגנזי חיים והראהו מה שעתיד להיות לעוה"ב, וכיון שראה בפרגוד של הקב"ה כתות כתות של סנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית ודורשים התורה במ"ט פנים והראהו רבי עקיבא דורש כתרי אותיות אמר: אין לי עסק בשליחות של מקום שנאמר, ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח מה עשה הקב"ה שגרו לשר של חכמה ותפשו למשה והוליכו למקום אחד והראה לו בפרגוד של הקב"ה רבוא רבבות של סנהדרין שיושבים ודורשים ואומרים הלכה למשה מסיני מיד נתקררה דעתו של משה.
חכמי המקובלים ביקשו ומצאו הסבר לקשר טמיר זה שבין משה ורבי עקיבא באומרם כי ברבי עקיבא קיננה נשמתו של יעקב בחיר האבות, ואף רמזו כי אותיות עקיבא הם יעקב א' כלומר יעקב אבינו. (החיד"א ב"מראית העין" מנחות) וסימוכין מצאו לרמז זה בכתוב "אביר יעקב" (בראשית מ"ט, כ"ד) שהם אותיות רבי עקיבא.
אחד מגדולי הראשונים רבינו אפרים כותב בספרו על התורה כי משה זכה לראות רק את הקשר של תפילין (השוה ברכות ז, ב) ואילו רבי עקיבא "כל יקר ראתה עינו" - השיג את ה"תפילין דמארי עלמא" בשלימותם (השוה מגילה ט"ז, ב "ויקר אלו תפילין").
השוואה זו בין משה ורבי עקיבא חוזרת ונשנית גם בספרי (ברכה). על הכתוב "ומשה בן מאה ועשרים שנה" (דברים ל"ד, ז) מפרש הספרי "זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים ואלו הם: משה, והלל הזקן, ורבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא. ורבי עקיבא היה רועה ארבעים שנה, למד תורה ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה".
ראשיתו של רבי עקיבא כרועה צאן ואחריתו "גדול שבחכמים", כי כל תורה שבעל פה מידו היתה לנו (ספר יוחסין לרבי אברהם זכות.) המעבר שדרכו עבר רבי עקיבא מרועה צאן למנהיגם של ישראל שמסר נפשו עליהם מצוי ב"אבות דרבי נתן" בתיאור המושך את הלב והמעורר לרצון השתלמות עצמית, וכך מספרים חז"ל "הוי מתאבק בעפר רגליהם זה רבי אליעזר ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא. מה היה תחילתו של רבי עקיבא. אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום [והיה ר"ע מתמיה על זה נוסחת הגר"א] אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה. היה לומד והולך שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אלעזר ולפני ר' יהושע אמר להם רבותי: פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו, אמר: אלף זו למה נכתבה, בית זו למה נכתבה, דבר זה למה נאמר, חזר ושאלן והעמידן בדברים... אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כ"ח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור, דברים המוסתרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה". (אבות דר' נתן פ"ו, ב). וכמה מפליא הוא פירושו של ה"בנין יהושע" כי ר"ע זכה למה שזכה על ידי בכי ותפילות, וכך הוא מובנו של הפסוק - מבכי נהרות חבש - על ידי בכי ותפלות כבש ותיקן עצמו וזכה לנהרות - שהם דברי תורה שנמשלו למים.
להלן ממשיכים חז"ל בתיאור עניו ומרודו של רבי עקיבא שגדלותו לא הוגשה לו על טס של כסף:
"בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה. (לשאר צרכיו. בנין יהושע) עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר, אמר להם הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן, אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן, ואחד שאני יכול לישן עליהם".
ומסיימים הם תיאור זה באחריות העצומה שהתנהגותו של רבי עקיבא מטילה על כל אחד ואחד מישראל.
"עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין (השוה יומא ל"ה, ב "נמצא הלל מחייב את העניים") שאם אומרים להם מפני מה לא למדת, והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביותר ומדולדל היה. ואם אמרו מפני טפינו, אומרים להם והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות הרבה והיה מפרנס אותן".
וכאן מציינים חז"ל את גדלותה העילאית של רחל אשתו:
"אלא אומרים להם מפני שזכתה רחל אשתו. בן מ' שנה הלך ללמוד תורה סוף שלוש עשרה שנה לימד תורה ברבים, אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדמין (תכשיט בנות המלך) ובעיר של זהב (תכשיט של זהב שירושלים מצוירת בו) אמרו לו תלמידיו: רבי ביישתנו ממה שעשית לה (ביוש הוא לנו ולנשותינו שאין הולכים בתכשיטים חשובים כמותה. בנין יהושע) אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה".
בתלמוד (כתובות ב, ב. ס"ג, א) קיימים שינויים בדבר הסיבה שגרמה לר"ע לקבל עליו עול תורה.
"רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי אמרה ליה אי מקדשנא לך אזלת לבי רב אמר לה אין איקדשא ליה בצנעא ושדרתיה"
רבותינו האמוראים תולים את הגורם לשינוי שחל בר"ע בבתו של כלבא שבוע שהכירה ברבי עקיבא שאינו רועה פשוט אלא "צניע ומעלי", כלומר צנוע וחשוב. בעלי התוספות שואלים כיצד ראתה בו הגון והרי רבי עקיבא העיד לאחר מכן על עצמו "כשהייתי עם הארץ, הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מ"ט ב') ומוכח מדבריו שלא התנהג כראוי ומסבירים התוספות "לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה י"ח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצוות היה"
דברי תוספות אלו באים ללמדנו כי מדותיו התרומיות של ר"ע היו נחלתו עוד קודם שזכה ללמוד, והענוה הטבעית שהייתה טבועה בו היא שלא יכלה לשאת אותה יהירות של תלמידי חכמים שהתגאו על עמי הארץ מפני תורתן, ואכן גם כאשר רבי עקיבא זכה להיות רבן של ישראל אף פי כן לא זז מצניעות נפשו שהייתה מנת חלקו. וכן מעידה עליו הגמרא (תענית כ"ה, ב)
"שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים. הוו מרנני רבנן, יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו"
ופירשו המפרשים שם "שהיה עניו ולכן זכה לקבוע הלכה כמותו". ("עין יעקב" שם) מעניין כי אותה תפלה שהתפלל אז רבי עקיבא נקבעה לדורות ואנו אומרים אותה בעתות רצון בימי תשובה ותעניות להזכיר זכותו של מחברה רבי עקיבא שרמז שמו בתפלה זו "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" - בגימטריא "רבי עקיבא" ("פתח עינים" תענית, שם בשם הרב ר' שמואל החסיד).
גם בתלמוד מצויים שינויים בסיפור המעשה. כמו שצוין לעיל הלך רבי עקיבא ללמוד תורה מיד אחרי הקידושין "איקדשא ליה בצנעה ושדרתיה" ואילו במסכת נדרים (נ', א) נאמר שרק לאחר שנישאת לו שלחה אותו ללמוד תורה. הגמרא שם מספרת בצערם ובעניים המרוד שסבלו אחרי הנשואים כיון שאביה של רחל - כלבא שבוע - הדירה מנכסיו בגלל זה שבחרה ברועה צאן לבעל, כן נאמר שם כי רבי עקיבא הבטיח לה כשיעלה בידו, לתת לה "ירושלים של זהב" הבטחה זו גם נתקשרה על ידו כמו שהבאנו לעיל מאבות דר' נתן. לפי המסופר שם הרי הגורם הישיר לעזיבתו של ר"ע את ביתו היה אליהו הנביא שנדמה להם כאדם וביקשם לתת לו תבן עבור אשתו היולדת וכשראה ר"ע דבר זה ענה ואמר לה "חזי גברא דאפילו תיבנא לית ליה" כלומר: ראי אדם שאפילו תבן אין לו! נמצא שיש עניים יותר מאתנו וכתוצאה מכך שלחה אותו ללמוד תורה.
בעוד שבתלמוד משמע שלא הבין מאומה בתורה טרם בואו לרבותיו ללמוד תורה הרי מוכח מאבות דר' נתן (שם) שהיה בקי במקרא כי נאמר שם "בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום" כלומר לא למד עדיין משנה אבל מקרא כבר למד, וכן להלן "אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים" פסוק המפורש באיוב י"ד. ואף שלאחר מכן נאמר "כתב לו אלף בית ולמדה" מסביר ה"בנין יהושע" שאין הכוונה ללימוד א' ב' כפשוטו, אלא לדרשות חז"ל שדרשו על האותיות (השוה שבת ק"ד, א. אלף בינה גמול דלים וכו' והשוה מנחות כ"ט, ב. ר"ע היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות).
רבותיו של רבי עקיבא היו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, ונחום איש גמזו - תנא פלאי ומלומד בנסים שהטביע חותמו על תלמידו זה - וכשם שנחום איש גמזו היה רגיל לומר על כל דבר "גם זו לטובה" (תענית כ"א, א) כך גם תלמידו רבי עקיבא דרש "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב). בקשר לרבי טרפון קיימת מחלוקת אם היה רבו או חבירו.
כידוע ישב רבי עקיבא בישיבה עשרים וארבע שנים ולאחר מכן חזר לביתו בראש עשרים וארבעה אלף תלמידים אבל כולם מתו בין פסח לעצרת "לפי שהייתה עיניהם צרה אלו באלו", (מדרש רבה חיי שרה) והיה העולם שמם עד שלימד התורה לחמשה זקנים רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי יהודה רבי אלעזר בן שמוע, לימים נצטרפו לחמשה אלו גם רבי יוחנן הסנדלר ורבי אליעזר בן יעקב "ומלאו כל ארץ ישראל תורה" (ספר יוחסין השלם).
לא נתעכב על שיטתו של רבי עקיבא בהלכה כי הרי כבר העידו בו "כי כל תורה שבעל פה מידו הייתה לנו" אבל נתבונן בגישתו המקורית לדרשות חז"ל באגדה על אף התנגדותם של חבריו "וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לעקיבא: עקיבא, טעית" (יומא ע"ה, )ב) "אמר ליה ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין" (שבת צ"ו, ב) "אמר לו ר' אליעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדות, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות" (סנהדרין ס"ז, ב) מכל האמור רואים אנו כי חבריו התנגדו לדרשותיו באגדה.
מתוך הסתכלות מבחינים אנו כי מטרת רבי עקיבא הייתה ללמד תמיד זכות על ישראל בהיותו אוהבם בכל לבו ומוכן בכל עת למסור נפשו הטהורה עליהם ולמענם, וכך היה דורש רבי עקיבא "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד, א) בנים אתם , לה' אלקיכם (אבות ג, י"ד).
ולאור אספקלריא זו הכריז רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא י"ט, ח) רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (תורת כהנים קדושים מ"ה). רבי עקיבא שהיה בן גרים הוא שהכיר את מלוא ערכם של ישראל בזה שהנם חלק ה' ו"חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" ומשום כך כלל במצווה זו של אהבת ישראל את כל התורה, וידוע מה שמספרים חסידים על חסיד אחד שבא לרבי זושא מהניפולי וביקשו שיתן לו סגולה ליראת שמים, נענה רבי זושא ואמר: סגולה ליראת שמים אין בידי ברם עצה לאהבת שמים אוכל לתת לך והיא: אהבת ישראל, שעל ידה תזכה להשיג אהבת המקום. רבי עקיבא למד מנסיונו הוא כי לא תיכון אהבת המקום בלי שיחד עמה תשתלב אהבת ישראל שהרי "י"ב אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" (יבמות ס"ב, ב) ובמדרש (בראשית רבה פרק ס"א) נאמר "שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו" הרי שהייתה חסרה אהבה ודיבוק חברים ביניהם, ובגלל זה נהיה מה שהיה. ומעניין שאחד מחמשת התלמידים שהותיר ר"ע, רבי שמעון בר יוחאי אף הוא ציוה לתלמידיו באזהרה ואמר "אנן בחביבותא תליא מלתא" (זהר האזינו) כלומר חבורתנו תלויה בגורם אחד: אהבת חברים. יתר על כן יסוד זה שיסד רבי עקיבא וחיזקו רבי שמעון תבע גם אבי חכמת הקבלה האר"י ז"ל מתלמידיו באומרו להם כי כל קיומם תלוי ועומד ב"אהבה שבין החברים" (שבחי האר"י).
יחד עם אהבתו אהבה בלי-מצרים לכלל ישראל הרי הייתה חיבתו לתלמיד חכם ללא גבול וסייג ובכל הזדמנות העלה את ערכו של התלמיד חכם לאין ערוך. וכך דרש רבי עקיבא "אף מי שאינו משמש לתלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות דר' נתן פל"ו מ"ה) והוא שגם אמר "אין עם הארץ חסיד" (שם פכ"ו, י"ג) וכשהיה נזכר כיצד היה בילדותו רחוק מלימוד התורה היה נותן שבח והודיה לנותן התורה שזיכהו לשאוב מבארה ולהסתופף בצלה של תורה וכך היה אומר: מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות שבשוק (שם פכ"א, מ"ב) אושר עילאי זה היה מנת חלקו כל ימיו ולכן רבי עקיבא הוא שדרש "את ה' אלוקיך תירא (דברים י, כ),לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כ"ב, ב. ב"ק מ"א ב, ועוד) וכמו שמסביר המהרש"א (ב"ק שם) "כי המורא מהם הוא מוראו כי מתוך שהוא ירא מה' הוא נשמע להם לקבל עליו יראת ה' ומצוותיו כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים" שמעון העמסוני, ואית דאמרי נחמיה העמסוני פירשו "שירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום" (רש"י קידושין נ"ז, א) ואילו רבי עקיבא לא חש לכך מאחר שבא ועמו כ"ד אלף תלמידים "וכל העם יראים ממש ומכבדים אותו ומזה נמשך דשומעים לקולו לקיום התורה כי כאשר יהיה כבוד ומורא לת"ח בזה תתקיים התורה כי הוא יזהיר לעם ודבריו נשמעים ואם כן המורא וכבוד הת"ח הוא בשביל התורה עצמה וזהו מותר" (החיד"א ב"מראית העין" פסחים כ"ב).
במדרש תנחומה (בראשית א') נאמר "ותניא: את ה' אלקיך תירא, את, לרבות בני תורה לפי שאין מדה אחרת כיוצא בה שנאמר יקרה היא מפנינים (משלי ג') יקרה היא מכהן גדול המשמש לפני ולפנים" המדרש מוסיף כי החובה היא לא רק המורא אלא גם כיבוד ומלשונו של המדרש "בני תורה" נמצא אתה למד שכל מי שזכה ללמוד תורה אפילו עדיין אינו בגדר תלמיד חכם אלא "בן-תורה" חייב אתה בכבודו. זוהי הוראתו השלמה של רבי עקיבא אותו רבי עקיבא שדרש כל כך הרבה מאת העם להרבות ולרומם כבודה של תורה ולומדיה אינו חושך שבט זעמו מאותם שלמרות לימוד התורה לא זכו לשלמות המידות וגסות הרוח מושלת עליהם. וכך אמר רבי עקיבא "אם נבלת בהתנשא (שם ל', ל"ב) - מי גרם לך להתנבל בדברי תורה - על ידי שנשאת את עצמך בהן" (מדרש רבה בראשית פ"א) עליך לדעת כי אם ברצונך לקנות כתרה של תורה קניין גמור ולזכות לאורה, שומה עליך תחילה לזכות למידת הענוה, שרק על ידה תזכה לכתרה של תורה.
אם כי חכמי התנאים העריצו את רבי עקיבא ואמרו עליו "אמר רבי טרפון: אשריך אברהם אבינו, שיצא עקיבא מחלציך", (ספרי בהעלותך) "אמר ליה ר' טרפון עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים" (קידושין ס"ו, ב) ורבו ר' יהושע נישק את האבן שעליה ישב ר' עקיבא בהוסיפה "האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית" (מדרש שיר השירים פ"א) ורבי דוסא בן הרכינס שאלו "אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו - כמותך ירבו בישראל" (יבמות ט"ז, א) אף על פי כן גדלה מדת הכנעתו כלפי רבותיו, וברצותו להעריך עד כמה נפלאת היא מעלתם אמר "אני אין בי כוח לומר כמו שאמרו רבותי אלא כמריח באתרוג, המריח נהנה והאתרוג לא חסר, וכממלא מאמת המים וכמדליק מנר לנר" (אבות דר' נתן פכ"ה).
התקשרותו לרבותיו הייתה לאין ערוך ונפשו היתה קשורה בנפשם וכשנפטר רבו רבי אליעזר בן הורקנוס מספרים חז"ל ש"היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב', י"ב) - הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן" (סנהדרין ס"ח, א).
רבי עקיבא היה היחידי שצפה במעשה מרכבא ולא ניזוק ו"נכנס בשלום ויצא בשלום עליו הכתוב אומר (שיר השירים א, ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו" (חגיגה ט"ו, א). אמנם מציינים חז"ל כי גם בר' עקיבא רצו לשלוט ולפגוע בו "ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי (שם)." מאמר כביר זה מהווה כעין הסכמה של נותן התורה ה' למעשיו הטהורים של תנא קדוש זה.
אותו דבר חוזר ונשנה גם כשהשטן מנסה להתגרות בו בגלל דרכו להתלוצץ מעוברי עבירה תוך כדי הסבר "שנקל הוא להתגבר על יצרו אם היו רוצים" (רש"י קידושין פ"א) וכשנדמה לו היצה"ר בדמות אשה כדי לנסותו מגלה היצה"ר לו "אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו" כלומר בשמים הזהירו את היצה"ר שלא יתגרה בו הרי לפנינו שוב הערכה שמימית - למעלה משכל אנוש - לפעלו של רבי עקיבא גדול חכמי דורו ואבי התורה שבעל פה. מעליתו שעלה למרום נשתייר בידינו הספר "היכלות ורבי עקיבא" ובו סתרי תורה טמירים ונעלמים. ניתן לשער כי גם המדרש "אותיות דרבי עקיבא" שמצויים בו דרשות על כ"ב האותיות ובתוך הדברים גם רזין דרזין חובר על ידיו כתוצאה מכניסה לפרדס החכמה העליונה שנתנסה ועמד בה.
רבי עקיבא שהיה רבם ומורם של ישראל היה גם פטרונם וכל ימיו עסק בטובתם של ישראל ומתוך חיבתו להם הרבה ללמד זכות עליהם, ודאג גם לצרכיהם היום-יומיים ומשום כך היה גבאי צדקה והיה מעשה לטובתם של עניי ישראל
ופעם שאל מר' טרפון:
"רבי רצונך שאקח לך עיר אחת או שתים, אמר לו הן מיד עמד ר' טרפון ונתן לו ארבעת אלפים דינרי זהב נטלן רבי עקיבא חלקן לעניים לימים מצאו ר' טרפון, אמר לו היכן העיירות שלקחת לי? תפסו בידו והביאו לבית המדרש והביא ספר תהלים והניחו בפניהם והיו הולכין וקוראין עד שהגיעו לפסוק זה - פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד - אמר לו זו העיר שלקחתי לך עמד ר' טרפון ונשקו על ראשו ואמר לו: רבי אלופי! רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ" (מסכת כלה).
רבי עקיבא היה זה שדרש "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים" (יומא פ"ה, א).
מתוך חיבתו העמוקה לישראל ציפה לישועתם וחפץ כל ימיו לזכות לגאולתם של ישראל מכבלי השיעבוד שבו ניתנו בימיו כשעלה הכורת על חרותם של ישראל ע"י טיטוס מלך רומא שהוביל בשבי את העם.
בעוד שחבריו הצטערו ובכו בראותם את חורבנה של ירושלים ושממות מקדש ה' שעליו נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נ"א) וכעת "שועלים הלכו בו" הרי רבי עקיבא ראה בחורבן את התחלת קיום ייעודי הגאולה וכך ניחם אותם באמרו אליהם:
"תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג', יב) - לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער - בזכריה כתיב (זכריה ח, ד) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מכות כ"ד, א"-ב).
לאור דברים אלו מובנת הערצתו המופלגת לבר-כוכבא וכעדותו של הרמב"ם:
"שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעוונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת".
רבי עקיבא ששאף בכל לבו לגאולה השלימה הסכים וגמר בדעתו כי בר כוכבא הוא מושיעם של ישראל ואף על פי כן מעניין לציין כי כשבדקו את בר כוכבא אם יש לו הבחנה "אי מורח ודאין" חזר בו רבי עקיבא מדעתו. (ראה סנהדרין צ"ג ב) והודה כי עדיין לא הגיעה העת לגאולתם של ישראל (רבי אברהם זכות ב"ספר יוחסין השלם").
על סיבת הריגתו של ר"ע מציין ילקוט ראובני כי עשרה הרוגי מלכות הם כנגד תשעת השבטים שמכרו את יוסף ור' עקיבא מכוון כנגד השכינה שצירפו אותה עימהם באותה שעה.
רבי עקיבא עלה והתעלה למרום בחייו ובמותו הטרגי כ"שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל", וכשם שבחייו היה סמל לעם כך גם מותו המקודש נהפך למגדלור בנתיב היסורים שבו צעדו ישראל בגלותם
"אספו לי חסידי כורתי ברית עלי זבח - אלו רבי עקיבא וחבריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה" (סנהדרין ק"י, ב) ו"כשיבא הקב"ה ליפרע פורענות הצדיקים ולתבוע דמו של רבי עקיבא, אינו שוכח דמן של ישראל מיד אומות העולם ולא דמן של צדיקים בלבד אלא כל מי שנהרג בימי השמד ועליהם נאמר - כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים" - (מדרש שוחר טוב תהלים ט' י"ג).
סיפור על רבי עקיבא:
ברוריה ורחל מייצגות שתי דמויות יוצאות דופן בקשת הנשית. ברוריה מימשה עצמה בתחום העיוני התורני ואף הגיעה לרמה של מלמדת תלמידי חכמים בבית המדרש. ברוריה מהווה דמות חריגה, ועל רקע תקופתה השמיעו חכמים אמרות השוללות לימור תורה לנשים:
"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים",
"כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות",
ו"אין חכמה לאשה אלא בפלך".
לעומתה שלחה רחל ביוזמתה את בעלה לבית המדרש למשך תקופה ארוכה ביותר עשרים וארבע שנים, הסכימה לריחוק פיזי מבעלה ונשאה לבדה בעול הבית.
אמנון שפירא ויחזקאל כהן מציינים את הדעה הרווחת:
ש"האשה האידיאלית הייתה רחל אשת רבי עקיבא שהסכימה לחיות במשך שנים רבות בעוני ובבדידות ולשאת לבדה בעול המשפחה כדי שבעלה ילמד תורה מחוץ לעיר מגוריהם... ולא ברוריה שהייתה מנצחת תלמידי חכמים בהלכה והייתה לומדת ביום אחד שלוש מאות עניינים". (אמנון שפירא ויחזקאל כהן, האשה בתמורות הזמן. הקיבוץ הדתי, נאמני תורה ועבודה, תשמ"ד.)
בכוונת המאמר להתחקות אחר אופיין והלך התנהגותן של שתי הנשים ולבחון מחדש אם אכן תלויה ההערכה כלפי רחל רק בכניעותה וויתורה על מימושה בתחום העיוני.
ברוריה
ברוריה הייתה בתו של ר' חנינא בן תרדיון ואשתו של התנא ר' מאיר. לברוריה הייתה יכולת מרשימה ללמוד שלוש מאות הלכות ביום אחד.
כתוצאה מלימודה האינטנסיבי הייתה בעלת ידע רב ואף דעותיה נתקבלו בהלכה.
באמצעות יכולתה לפרש פרשנות מקוריה היא ממתנת את תגובת בעלה ר' מאיר כלפי הבריונים המציקים לו.
"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה, דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה סובא הוא קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו. כי הילי דלימותו"
(אותם בריונים שהיו בשכנותו של ר' מאיר והיו מצערים אותו הרבה, היה מבקש ר מאיר רחמים עליהם שימותו).
"אמרה ליה ברוריה דביתהו (אמרה לו ברוריה. אשתו):
מאי דעתך, משום דכתיב 'יתמו חטאים' מי כתיב 'חוטאים'? 'חטאים' כתיב.
ועוד, שפיל לסיפיה דקרא 'ורשעים עוד אינם' בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"
(על מה סומכת דעתך שאתה מפרש את 'יתמו חטאים, הרי כתוב חטאים, כלומר יש להתפלל לכיליונה של הרֶשע ולא של הרַשע. ועוד' רד לסוף הפסוק שבו כתוב 'ורשעים עוד אינם' ופרש שאינם עוד רשעים, כלומר בקש רחמים עליהם שיחזרו בתשובה).
ברוריה מתגלית כאשה היכולה לקבל מר גורלה תוך השלמה דתית. כשמתו לה שני בניה היא אומרת:
"ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך".
על כך ועל רגישותה בבחירת המהלכים כיצד לבשר לבעלה בשורת איוב זו היא תוארה בדרשה כאשת חיל.
"אשת חיל מי ימצא" (מדרש משלי לא,י).
אמרו: מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו.
מה עשתה אימן? הניחה שניהן על המטה ופירסה סדין עליהם.
במוצאי השבת בא רבי מאיר מבית המדרש לתוך ביתו.
אמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: לבית המדרש הלכו.
אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם.
נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל.
חזר ואמר לה: היכן שני בני?
אמרה לו: פעמים שהלכו למקום ועכשיו הן באין.
הקריבה לפניו ואכל. מאחר שברך אמרה לו, רבי:
יש לי שאלה אחת לשאול.
אמר לה: אמרי שאלתך.
אמרה לו: רבי, קודם בא אדם אחד ונתן לי פיקדון אחר, ועכשיו בא ליטול אותו הפיקדון נחזיר לו או לאו?
אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!
אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אותו.
מה עשתה? תפסה בידו והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבתו למיטה, ונטלה סדין מעליהן, וראה אותם שניהם מתים ומונחין על המטה.
התחיל בוכה ואומר, בני בני רבאי רבאי. בני בדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פני בתורתן.
באותה שעה אמרה לו: רבי, לאו כך אמרת לי, שאנו צריכין להחזיר את הפיקדון לרבו?!
כך אמר "ה' נתן וה' לקח יהיה שם ה' מבורך" (איוב א, כא).
אמר ר' חנינא: בדבר הזה ניחמה דעתו וישבה דעתו, לכך אמר "אשת חיל מי ימצא".
אמר ר' חמא בר ר' חנינא: מפני מה נתחייבו שני בניו של ר' מאיר ומתו שניהן בבת אחת?
- מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ולישב באכילה ובשתייה.
לעומת מקורות אלו ישנם מקורות המורים על התנהגות מתנשאת, מזלזלת, ולפעמים אף בוטה של ברוריה. ברוריה מכנה את רבי יוסי הגלילי בכינוי שוטה, 'גלילי שוטה', כמו כן היא בועטת ('בטשה') בתלמיד שאינו לומד באופן הרצוי לדעתה.
רבי יוסי הגלילי הוא קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה
(ר' יוסי הגלילי היה מהלך בדרך ומצא את ברוריה),
אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד?
אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר, באיזה ללוד.
ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוא קא גריס בלחישה.
(ברוריה מצאה תלמיד אחר שהיה לומד בלחש),
בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב "ערוכה בכל ושמרה", אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת
(בעטה בו, אמרה לו: נאמר: "ערוכה בכל ושמרה" (שמואל ב כג, ה), אם אתה מתאמץ בתורה בכל גופך היא משתמרת).
גם התנהגותה בסוף חייה מפתיעה.
"...אי ר' מאיר הוה לא הוה עביד הכי, קם ערק אתא לבבל, איכא דאמרי מהאי מעשה, ואיכא דאמרי ממעשה ברוריה".
כלומר, ר' מאיר לא היה עושה כך, כי קם וערק והלך לבבל יש אומרים בגלל מעשה זה, ויש אומרים בגלל מעשה ברוריה. ופירש רש"י:
"ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא, שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים: 'נשים דעתן קלות הן עלייהו' ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם.
וצווה לאחד תלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית. וכשנודע לה, חנקה עצמה,.
וערק רבי מאיר מחמת כיסופא (ועזב ר' מאיר לבבל מחמת הבושה) --
סוף ברוריה הוא אפוא במעשה מוזר.
ברוריה מלגלגת על דברי חכמים, שאמרו "נשים דעתן קלה עליהן". לגלוג זה חורה לבעלה ר' מאיר והוא מזהירה שהיא תודה בסופו של דבר באמיתות דבריהם. בכדי להביאה להודאה זו הוא יוזם מאחורי גבה בשיתוף עם תלמידו להעמידה בניסיון ובפיתוי. ברוריה נופלת בפח שטמן לה בעלה, וכתוצאה מכך היא חונקת עצמה; ואלו בעלה בורח מן הארץ מחמת הבושה.
"נשים דעתן קלה עליהן"
ברצונם להבין את הסיבה ללגלוג ברוריה על דברי חכמים ש"נשים דעתן קלה עליהן". ייתכן שברוריה הבינה את דבריהם כזלזול המופנה כלפי הנשים וסברה שכונת האמרה היא, שנשים אינן רציניות ואין לצפות מהן בתחום האינטלקטואלי. אם כך סברה, אפשר שעל סמך ניסיונה הפרקטי ברכישת הדעת והלימוד, הרגישה שהיא ההוכחה לכך שאי אפשר לטעון כנגד הנשים על מיעוט דעתן או שכלן.
בכדי להבין את משמעות האמרה "נשים דעתן קלה עליהן" בפי חז"ל, התחקינו אחר שני מקורות תלמודיים נוספים. (וראה מאמרו של הרב עוזי קלכהיים ז"ל העוסק בהרחבה בנושא זה).
המקור הראשון דן, באיסור ייחוד.
משנה:
לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים.
ר' שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו, וישן ימהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו.
מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עימהם בקירוב בשר, ואם הגדילו, זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו.
גמרא:
מאי טעמא? (מה הטעם, שלא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל לאשה מותר להתייחד עם שני אנשים?).
תנא דבי אליהו הואיל ונשים דעתן קלה עליהן.
רש"י: דעתן קלה עליהן ונוחות להתפתות.
ממקור זה ניתן להבין שההקשר של האמרה הוא ענייני איסור ייחוד. שם אין הדיון נסוב על היכולת אינטלקטואלית של האשה, אלא על אי יכולתה לעמוד הפיתוי. כדי למנוע ממנה בחינה זו, גזרו חכמים שלא יתייחד אדם עם שתי נשים שמא שתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה, ואף היא תעשה כמותה.
המקור השני עניינו כוח העמידה בלחץ ובעינויים של הנשים.
ואמאי קרו ליה "ראש המדברים בכל מקום"?
דיתבי רבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. (ומשום מה קוראים לר' יהודה ראש המדברים? בשל מעשה שהיה שישבו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וישב יהודה בן גרים לידם)
פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרתצאות.
ר' יוסי שתק.
נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס.
הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלבות.
אמרו (במלכות): יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג, אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא (הלך הוא ר' שמעון ובנו והתחבאו בבית- המדרש).
כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי (כל יום הייתה מביאה להם אשתו לחם וקנקן מים ואכלו).
כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן (כאשר התחזקה הגזירה אמר לו לבנו: נשים דעתן קלה, שמא יצערו אותה השלטונות ותגלה אותנו). אזלו טשו במערתא איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא.. . (הלכו התחבאו במערה, התרחש נס ונברא להם חרוב ומעין מים.. . ).
במקור זה מסביר ר' שמעון לבנו, מדוע עליהם לעזוב את בית המדרש ולהתחבא במקום אחר. הסיבה היא שאשתו עלולה לגלות את מקום מחבואם, שכן "נשים דעתן קלה עליהן". כלומר, ישנו חשש שהשלטונות יצערו את אשתו הא יהיה לה כוח לעמוד בלחץ ובעינויים, ועל כורחה תגלה את סוד מחבואם, למרות רצונה העז לגונן על הבעל והבן.
יוצא אפוא משני המקורות שההנחה בבסיס האמרה ל"נשים דעתן קלה עליהן. היא שלאשה קשה מבחינת טבעה לעמוד בלחץ או בפיתוי, ואין כאמרה זו משום היגד על פחיתות אינטלקטואלית.
קשה להניח שברוריה בעלת הידע הנרחב, לא ידעה את פירוש האמרה על רקע הקשרה. ברם ייתכן שיש בסיס להנחה שמקור לגלוגה היה בגאותה על הישגיה העיוניים. הידמותה לחכמים וההכרה שהיא עולה על חלק מהם ביכולתה הניעוה לחשוב שניתן לבטל כל הבדל בין גבר לאשה, ועל כן זלזלה בדברי חכמים על טבע האשה.
רחל
עתה נבוא לבחון את דמותה של רחל אשתו של ר' עקיבא, לפי שני מקורות שביסודם דומים זה לזה, ונגלה קווי אורח ההנהגות שונים מברוריה. המקור הראשון מספר על נשואי ר' עקיבא ורחל.
רבי עקיבא איתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע (רבי עקיבא התקדשה לו בתו של כפא שבוע). שמע כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה (שמע זאת כלבא שבוע והדירה מכל. נכסיו). אזלא ואיתנסיבה ליה (הלכה ונישאה לו). בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה.
אמר לה: אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא (בחורף היו ישנים במחסן תבן, היה מוציא לו התבן משערותיה, אמר לה אם היה לי כסף הייתי נותן לך בראשך ירושלים של זהב).
אתא אליהו אידמי להון כאנשא וקא קרי אבבא אמר להו:
הבו לי פורתא דתיבנא דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה (בא אליהו הנביא ונדמה להם כאדם וקרא דפק על הדלת, אמר להם: תנו לי מעט תבן שילדה אשתי ואין לי דבר להשכיבה עליו).
אמר לה רבי עקיבא לאנתתיה: חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה (אמר לה ר' עקיבא לאשתו ראי איש שאפילו תבן אין לו).
אמרה ליה: ויל הוי בי רב (לך היה בבית הרב).
אזל תרתי סרי שנין קמי דרבי אליעזר ורבי יהושע. למישלם תרתי סרי שנין קא אתא לביתיה שמע מן אחורי . ביתיה (הלך ועסק בתורה שתים עשרה שנים לפני ר' אליעזר ור' יהושע. בסוף שתים עשרה שנה בא לביתו, ושומע היה מאחורי ביתו)
דקאמר לה חד רשע לדביתהו: שפיר עביד ליך אבוך, חרא דלא דמי ליך, ועוד שבקך ארמלות חיות כולהון שנין (שמע ר' עקיבא: שאומר לה רשע אחד לאשתו: כראוי עשה לך אביך שהדירך מנכסיו. הסיבה האחת לכך: שבעלך אינו דומה לך, ועוד סיבה: שבעלך הניח אותך כאלמנה בחייו כל השנים האלו).
אמרה ליה: אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא (אמרה לו: אם הוא היה שומע לי, היה יכול להיות שם עוד שתי עשרה שנים אחרות).
אמר: הואיל ויהבת לי רשותא איהדר לאחורי.
הדר אזל הוה תרתי סרי שני אחרנייתא. אתא בעשרין וארבעה אלפי זוגי תלמידי (אמר ר' עקיבא הואיל ונתנה לי רשות אחזור לאחורי. חזר והלך והיה בבית המדרש שתים עשרה שנים אחרות. אח"כ בא ועשרים וארבעה אלפי זוגות תלמידים עמו). נפוק כולי עלמא לאפיה ואף היא קמת למיפק לאפיה (יצאו כל העם לקבל פניו ואף היא, אשתו, עמדה לצאת לקבלו).
אמר לה ההוא רשיעא: ואת להיכא. אמר לו: יודע צדיק נפש בהמתו (אמר לה אותו רשע: ואת להיכן הולכת?
אמרה לו, יודע צדיק נפש בהמתו). אתת לאיתחזויי ליה קא מדחן לה רבנן.
אמר להון: הניחו לה שלי ושלכם שלה הוא (באה להיראות לפניו והיו דוחים אותה החכמים. אמר ר' עקיבא לחכמים הניחו לה שתורתי שלי ושלכם שלה הוא).
שמע בה כלבא שבוע אתא ואיתשיל על נידריה ואשתריי. (שמע כלבא שבוע שזה הגדול בתורה הוא חתנו - ר' עקיבא, בא לפני החכמים ונשאל על נדרו וביקש להתירו.
מקור זה מאיר את דמות רחל מחמישה היבטים:
(א) רחל יוזמת נישואיה למורת רוח אביה.
(ב) רחל יוזמת הליכתו של ר' עקיבא לבית המדרש: "ויל הוי בי רב".
(ג) רחל עומדת בפיתוי של אותו רשע ואינה מניחה לו לשכנעה שבעלה הזניחה. אין היא מקבלת את טענתו שבעלה השאירה 'ארמניות חיות', אלמנה חיה, משום שאינו מקיים את חובת עונה.
(ד) ר' עקיבא היה עד-סתר לסיטואציה המתרחשת בין אשתו לרשע. רחל אינה מודעת לכך שבעלה ר' עקיבא עומד מאחורי דלתה. היא עונה לאותו רשע שאם בעלה ר' עקיבא היה שומע לה, היה שב ללמוד עוד מספר שנים. כתוצאה מהאזנת ר' עקיבא בסתר הוא מרשה לעצמו לחזור לבית המדרש ('אמרה ליה: אי צאית לדילי ליהוי תרתי סרי שנין אחרנייתא. אמר: הואיל ויהבת לי רשותא-איהדר לאחורי').
(ה) כשכל העם יוצא להקביל פני ר' עקיבא יוצאת אף היא להקבילו, ואותו רשע אומר לה ואת להיכן? והיא משיבה "יודע צדיק נפש בהמתו".
המקור השני מוסר גם הוא את עיקרי הדברים, אך בהבדלים קלים:
רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה (ר' עקיבא רועה של כלבא שבוע היה). חזיתה ברתיה דהוה צניע ומעלי (ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה).
אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה אין (אמרה לו: אם אתקדש לך תלך לבית רב ללמוד? אמר לה כן).
איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה (התקדשה לו בצינעה ושלחה אותו ללמוד) שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה (שמע אביה את הדבר הוציאה מביתו והדירה הנאה מנכסיו). אזיל יתיב תרי סרי שנין בי רב (הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית הרב). כי אתא אייתה בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי (כאשר שב לביתו הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים). שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים (שמע ר' עקיבא זקן אחד שאומר לה לאשתו עד כמה את נוהגת כאלמנות חיים).
אמרה ליה: אי לדידי ציית יתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב (אמרה לו: אם לי היה מקשיב - היה יושב עוד שתים עשרה שנים בבית רב).
כי אתא אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי (כאשר בא הביא אתו עשרים וארבעה אלף תלמידים). שמעה רביתהו הות קא נפקא לאפיה (שמעה אשתו ויצאה לקראתו לקבל פניו). אמרו לה שיבבתא: שאילי מאני לבוש ואיכסאי (אמרו לה השכנות: שאלי בגד ללבוש והתכסי בו),
אמרה להו: יודע צדיק נפש בהמתו. כי מטיא לגביה נפלה על אפה קא מנשקא ליה לכרעיה (כאשר הגיעה אליו נפלה על פניה ונישקה את רגליו), הוו קא מדחפי לה שמעיה.
אמר להו: שבקוה, שלי ושלכם שלה הוא (היו דוחפים אותה שמשיו. אמר להם: הניחוה, שלי ושלכם שלה הוא).
שמע אבוה דאתא גברא רבה למתא, אמר: איזיל לגביה אפשר דמפר נדראי (שמע אביה שבא אדם גדול לעיר, אמר אלך אליו אולי יפר את נדרי).
אתא לגביה אמר ליה: אדעתא דגברא רבה מי נדרת? (בא אליו. אמר לו ר' עקיבא: על דעת שיהא זה אדם גדול האם נדרת?),
אמר לו: אפילו פרק אחד ואפילו הלכה אחת.
אמר ליה: אנא הוא (אמר לו: אפילו אם היה יודע פרק אחד ואפילו הלכה אחת. אמר לו ר' עקיבא: אני הוא).
נפל על אפיה ונשקיה על כרעיה ויהיב ליה פלגא ממוניה (נפל כלבא שבוע על פניו ונישקו על רגליו ונתן לו חצי ממונו).
ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי (בתו של ר' עקיבא עשתה לו לבן עזאי כך, שהיה איש פשוט וגרמה ללמוד תורה). והיינו דאמרי אינשי: רחילא בתר רתילא אזלא, כעובדי אמה כך עובדי ברתא (והוא שאומרים אנשים, דהיינו פתגם מקובל: כבשה אתר כבשה הולכת, כמעשי האם, כך מעשי הבת).
המקור השני מאיר את דמותה של רחל משישה היבטים:
(א) רחל בתו של ר' עקיבא מרגישה בפוטנציאל הטמון בר' עקיבא, דהיינו, שהוא צנוע ומעולה, "חזיתה ברתיה דהוה צניע ומעלי".
(ב) רחל מתנה את נישואיה לר' עקיבא בהליכתו לבית המדרש: "אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב. אמר לה אין".
(ג) לא רק שרחל מתנה את נישואיה לר' עקיבא בלימוד תורה, אלא היא זו ששולחת אותו, "איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה! ".
(ד) ר' עקיבא היה עד בסתר להסתת רחל על ידי זקן שטוען כנגד בעלה שהשאירה אלמנה חיה - "שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנת חיים".
(ה) ר' עקיבא חוזר ללמוד כתוצאה מהרשאתה של רחל שנאמרה שלא בנוכחותו - אמרה ליה: אי לדידי ציית, יחיב תרי סרי שני אחריני בבי רב".
(ו) כשרחל יוצאת להקביל פני ר' עקיבא מייעצות לה השכנות לשאול בגד להתכסות בו, והיא עונה "יודע צדיק נפש בהמתו".
מהנתונים של שני המקורות, ובהתחשב בהבדלים שביניהם, מתברר:
שרחל מנווטת את חייה ביוזמה, בעצמאות, ובעמידה עיקשת על עקרונותיה. רחל היא היוזמת את נישואיה למורת רוח אביה תוך כדי ויתורה על רכושו. רחל היא שמתנה את נישואיה לר' עקיבא בהליכתו לבית המדרש והיא הנושאת בעול לבדה בעקשנות בלתי נלאית. גם בתשובתה לאותו רשע, או זקן, על קנטורו היא היוזמת והיא המתירה לבעלה את המשך הלימוד. לכן רחל אינה ניתנת לתיאור ככנועה וכמובלת בעל כורחה בנתיבות חייה.
רחל מצטיירת גם כבעלת שכל וכושר אבחנה, כאשר היא עומדת על הפוטנציאל הטמון בעקיבא בהיותו רועה צאן אביה. יכולתה לבחון את התנהגותו כלפי הצאן ולהסיק מכך מסקנות אופרטיביות מראה על יכולת ניתוח אינטלקטואלית שרק בודדים ניחנים בה. תשובתה של רחל לאותו רשע או לשכנות "יודע צדיק נפש בהמתו" מורה שהיא סומכת על הקשר הרוחני הקיים בינה לבין בעלה למרות שנות הנתק הרבות. רחל הכירה את אופיו של ר' עקיבא על סמך התנהגותו כלפי הצאן בהיותו רועה, ועל סמך בסיס זה היא בטוחה שיש ביכולתו, ביכולת הצדיק, להכירה כשתצא להקביל פניו, גם אם לא תשאל בגד מהשכנות וגם אם יראנה בניוולה (בבהמיותה).
ועוד, תשובתה "יודע צדיק נפש בהמתו" היא ציטוט ממשלי יב י: "יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי". כלומר, אפילו אם לא הלכה לבית המדרש ללמוד פורמלית, כנראה, למדה והטמיעה בתוכה את המעט שידעה. יוצא אפוא שאף על פי שהיינו מצפים מאשה שלא עסקה פורמלית בתחום הרוחני, שנפשה תשוטט בסמוך לגשמיות, ניתן לראות שנפש רחל נטתה לרוחניות והיא ביטאה זו בהתנהגותה על ידי זלזול בפן הגשמי.
ברוריה ורחל - זו מול זו
ברוריה ורחל הן שני טיפוסים שונים של הגשמה עצמית.
ברוריה החליטה לנצל יכולתה האינטלקטואלית בלימוד והשתלבה בחיי בית המדרש כאחד הגברים, ואילו רחל החליטה לשלוח את בעלה לבית המדרש במקום לממש עצמה בלימוד. נראה, שאין יכולת להעדיף צורת חיים של האחת על פני זולתה. זכותן של רחל וברוריה כנשים וכבני אדם, להחליט אם הן רוצות לממש עצמן בתחום העיוני או בתחומים אחרים. החלטתה של רחל לשלוח את בעלה ללמוד בבית המדרש, ולממש עצמה דרך בעלה, היא החלטתה החופשית ואין לראותה בשל כך כפסיבית וכצייתנית; שכן ראינו שהתגלו בה תכונות הפוכות מאלו.
ההבדל בין ברוריה ורחל מתגלה באורח התנהגותן של שתי נשים אלו, כל אחת על סמך הדרך שבחרה לילך בה. שתי הנשים נאלצו לעמוד בפיתוי או בלחץ, כלומר בסיטואציות שחכמים נזהרו להעמיד בהן את הנשים, משום שסברו ש"נשים דעתן קלה עליהן". הן אצל ברוריה והן אצל רחל, בעליהן היו עדים לבחינתן בעמידה בפיתוי בלי שהן תהיינה מודעות לכך.
ר' עקיבא היה עד בסתר, למה שהתרחש בין רחל לרשע. ר' עקיבא שמע את קינטור הרשע על כך שנשארה אלמנה חיה והקשיב לתגובתה, שנאמרה בלא שידעה על נוכחות בעלה; ומכך שאב את הרשות להמשיך ללמוד תורה.
גם ברוריה נבחנה על ידי בעלה בסתר בהסיתו את תלמידו לפתותה. למרבה הצער, היא נכשלה ולא עמדה בניסיון, ובכך הצדיקה את אבחונם של חכמים, שאמרו "נשים דעתן קלה עליהן, אף על פי שהיינו מצפים מלמדנית כברוריה, שתטמיע את לימודה העיוני בהתנהגותה ותעמוד בניסיון.
נמצא, שהעדפת רחל על פני ברוריה איננה בשל ההתנגדות למימוש האשה בתחום העיוני, אלא בשל ההתנגדות לגאווה המובילה לחטא, גאווה הבאה כתוצאה מהישגים בתחום העיוני. רחל מוערכת משום ששימשה בהתנהגותה מודל לצניעות והפך הגאווה. רחל רוצה להתחתן עם ר' עקיבא בהיותו רועה משום שהבחינה בתכונת הצניעות שבו ('דהוה צניע ומעלי'). רחל צנועה בדרישותיה הגשמיות ולכן יש ביכולתה לוותר על כספי אביה ולממש חתונתה עם אדם שאינו מקובל על אביה. רחל מוותרת על חיי האישות עם בעלה ושומרת על צניעותה כל שנות בדידותה, ולבסוף רחל משפילה עצמה בהידמותה לבהמה.
כשרחל באה להקביל פניו של בעלה מנסים תלמידיו לדחפה ולדחותה. גם בהתנהגות זו יש מעין התנשאות הדומה להתנהגות ברוריה. ר' עקיבא מונע דחייתה באומרו לתלמידיו: "הניחוה שלי ושלכם שלה הוא" (ואינו מסתפק בזיהויה כאשתו). פירוש
