ת'אבּת לשליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו): תן לי את כספו ומשפחתו. נתנם לו. חזר אל אלזַבּיר ואמר: שליח אללה נתן לי את ילדיך, את אנשיך ואת כספך. אמר אלזַבּיר: ת'אבּת, מה עם כּעב בן אסד? אמר: נרצח. אמר: ומה עם חֻיַי בן אַחְ'טַבּ? אמר: נרצח. אמר: ומה עם נַבּאש בן קַיְס? אמר: נרצח. אמר: ת'אבּת, איזו טובה יש בחיים אחריהם? האם אחזור אל הבית, שבו הם היו שוכנים, ואשרוד בו אחריהם? אין לי צורך בכך. אינני מבקש ממך, אלא שתביא אותי אל הרוצח הזה, אשר הורג את מנהיגי בני קֻריט'ה, אח"כ יביאני אל מקום הריגת אנשַי. קח את חרבי, כי היא חדה, הַכה אותי בה והרגני! קירב אותו אל אלזֻבַּיְר בן עַואם, והוכה צווארו (נערף ראשו).
מנאום הפרידה
בין יתר נאומיו של מחמד - נאום "חג' הפרידה", והוא:
השבח לאל. נבקש את עזרתו, את מחילתו ואת כפרתו. נבקש מחסה באללה משרירות ליבנו (מיצר ליבנו הרע) וממעשינו הרעים. מי שאללה ינחנו, אין לו מַתעה, ומי שאללה יתענו, אין לו מַנחה. הריני מעיד, שאין אלוהים זולת אללה ואין לו שותף, והריני מעיד, שמחמד - עבדוֹ ושליחוֹ. אני מצווה עליכם, עובדי אללה, [לנהוג] ביראת שמים, ואני מזרז אתכם לציית לו. אני פותח עכשיו את נאומִי בדברים טובים, ועתה לעצם העניין: אנשים, שִמעו אותי ואסביר לכם, כי אינני יודע, אולי לא אפגוש אתכם אחרי שנתי זו במקום זה.
אנשים, דמיכם וכספיכם אסורים עליכם, עד אשר תפגשו את ריבונכם כאיסור יומכם זה בחודש זה בעיר זאת (בחודש ذُو الحِجّة, בעיר مَكَّة).
הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!
אנשים, הרי כל המאמינים אחים, ואסור לאיש שייקח את כסף אחיו, אלא אם ניתן לו ברצון.
הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!
לא תשובו להיות אחרַי (אחרי מותי) כופרים, אשר אחד מכם מכה את צווארי רעהו. כי אני השארתי לכם משהו, שאם תחזיקו בו, לא תתעו אחריו: ספר אללה (הקֻראן) והסֻנה שלי.
הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!
אנשים, אלוהיכם אחד, ואביכם אחד. כולם בני האדם הראשון, והאדם הראשון הוא מן העפר. המכובד ביותר ביניכם בעיני אללה הוא ירא-השמים ביותר (הטוב שבכם). ואין לערבי יתרון על נוכרי, אלא ביראת שמים.
הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!
אמרו: כן.
אמר: ימסור הנוכח לנעדר [את דברַי בנאום הזה].
מות שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו
בשם אבו הֻרַיְרה, שאמר: כאשר מת שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, קם עֻמַר בּן אלחַ'טאבּ ואמר: הנה אנשים מן הצבועים טוענים, ששליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, מת, אבל אני אומר לכם: חי אללה, הוא לא מת, אלא הלך אל ריבונו, כמו שהלך מוסא בן עמראן, ונעדר משבטו 40 לילות. אח"כ חזר אליהם, לאחר שאמרו, כי הוא מת. על כן שוֹב ישוב אליכם ויקטע את ידי האנשים ורגליהם, שטענו, כי שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, מת.
אמר: הגיע אבּו בּכּר וחנה ליד דלת המסגד, והנה הגיעה אליו הידיעה [שמחמד מת]. עֻמַר דיבר עם האנשים באותו הזמן, ולא שם לב למאומה. נכנס [אבו בכר] ישר אל שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, בבית עאא'שה, ושליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, עטוף בבגדים בפינת הבית, ועליו גלימה. ניגש וגילה את פני שליח אללה,תפילת אללה עליו וברכתו, ואח"כ ניגש אליו ונישקוֹ, ואמר: יהיו אבי ואמי כפרתך (אתה יקר לי יותר מהורי). הנה המוות, שגזר אללה, טעמת ממנו (אתה באמת מת). אח"כ לעולם לא תפגע בך שום מיתה. אח"כ החזיר את בגד הפסים אל פני שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, אח"כ יצא, בעוד עֻמַר מדבר אל האנשים, ואמר: לאט לך, עֻמַר, הקשב! סירב [עֻמַר] לא לדבר. כאשר ראה אבו בכר, שעֻמַר אינו מקשיב, ניגש אל האנשים. וכאשר שמעו האנשים את דבריו, ניגשו אליו, ועזבו את עֻמַר. ואז שיבח אבו בכר את אללה, הלל אותו ואמר: אנשים, מי שעובד את מחמד, הנה מחמד מת, ומי שעובד את אללה, הנה אללה חי ולא מת. אח"כ קרא את הפסוק [הבא מן הקֻראן]: "אין מחמד אלא שליח (נביא), וכבר היו לפניו שליחים (הוא רק בשר ודם), ואם ימות או ייהרג, האם תשובו על עקבותיכם (לסורכם)? מי שיחזור על עקבותיו (ישוב לסורו), לעולם לא יזיק לאללה. אללה יגמול למהללים (למודים)".
סוד השיח של משה
סוּפר בשם כעב אלאחבאר (רצון אללה עליו), שאמר: כאשר נקרא מוסא, עליו השלום, אל ההר הנקרא ג'בל אלטוּר, והנה ירד גבריאל, עליו השלום, וירדו המלאכים, כשהם מגרשים את חיות הבר וכל דבר שיש בו (בהר). אמר גבריאל למוסא, עליו השלום: עלֵה על ההר, ודע לך, שעכשיו תמתיק עליו סוד עם ריבונך! אמר: עלָה מוסא, עליו השלום, כשעליו גֻ'בַּה (גלימה מזרחית רחבת שוליים) מצמר ועַבַּאיַה (מין גלימת צמר, לעיתים עם פסים) מצמר ובגד עליון משיער, ובידו מקל, שעליו הוא נשען. ירדו המלאכים והקיפו את ההר כמו טבעת, ואז אמר לו גבריאל: חבוֹש מצנפת, מוסא, והתעטף בקצה המצנפת והדק אותה על מצחך וצווארך, עד שלא יראו אלא רק את בבות עיניך! אמרו: מוסא עשה זאת כדי לא להישרף מאש דברי אללה, ירומם ויתעלה. עלה מוסא ועמד, כשהוא נשען על מקלו ומאזין לְמה שאומר לו ריבונו בעל העוז והגבורות, יתעלה הוד מלכותו. אמר [אללה] ישתבח ויתעלה: נוכחתי במו עינַי, שאין אלוה חוץ ממני לבדי, [ש]אין לי שותף במלכותי, ושמחמד הוא עַבדי. לכן עבוד אותי, מוסא, וערוך את התפילה להזכרת שמי!
מן החדית' המכובד
מסר לנו ספיאן מפי עטאא' בן אלסאא'ב, שאמר: בא אדם אל הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, כשהוא נשבע לו אמונים, כדי לצאת עימו להג'רה (ממכה לאלמדינה), והשאיר את הוריו בוכים. אמר: "חזוֹר אליהם וגרוֹם להם לצחוק, כפי שגרמתָּ להם לבכות".
באה קבוצת אנשים אל הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, ואמרו: פלוני צם כל היום, ונשאר כל הלילה עֵר ומתפלל ומרבה להזכיר את שם אללה. אמר: מי מכם מספק לו את מזונו ושתייתו? אמרו: כולנו. אמר: כולכם טובים ממנו.
אם נפגשים שני מוסלמים לדו-קרב, הרוצח והנרצח [דינם אחד - ] גיהינום. אמרו: שליח אללה, הבנּוּ מדוע ההורג ילך לגיהינום. אך מדוע ההרוג? אמר: מההתחלה הוא השתוקק להרוג את חברו
המאמינים משולים בחיבתם זה לזה, ברחמיהם זה על זה ובהתקרבותם זה לזה לגוף: כאשר אחד האיברים מתלונן, נזעקים לעזרתו יתר [אברי] הגוף בחום ובעירנות (נדודי שינה).
כולכם מנהיגים, וכל אחד מכם אחראי על צאן מרעיתו. האישה מנהיגה בבית בעלהּ, והיא אחראית על צאן מרעיתהּ. המשרת אחראי על כספי אדוניו, והוא אחראי על צאן מרעיתו. לכן כולכם מנהיגים, וכל אחד מכם אחראי על מה שהוא ממונה עליו.
בשם אבן עֻמר, שאמר: ראיתי את שליח אללה מקיף את הכעבה, כשהוא אומר: מה נעימה אַת, ונעים ריחך, מה גדולה אַת ועצומה קדושתך! חי אללה, אשר נפש מחמד בידו, קדושת המאמין - דמו, רכושו - גדולה אצל אללה ממך, ויש לחשוב רק דברים טובים (בעל מידות טובות, הוא אדם טוב, עד שהוא מוכיח שהוא רע).
בשם אנס בן מאלכ, רצון אללה עליו, שאמר: אמר שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו: "שלושה הולכים בעקבות המת, שניים - חוזרים, ואחד - נשאר: הולכים אחריו - משפחתו, כספו ופעלו. חוזרים - משפחתו וכספו. נשאר - פעלו".
בשם אבו הֻרַיְרַה, ששליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, אמר: דיני ודין הנביאים שלפני הוא כדין אדם, שבנה בית וטיפח אותו, חוץ מלבֵנה אחת בפינה. החלו האנשים להקיפו ולהתפעל ממנו, ואמרו: מדוע לא הונחה הלבֵנה הזאת? אני הלבֵנה, ואני אחרון הנביאים.
אמר שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו: עזוֹר לאחיך (תמוך באחיך) המוסלמי בין אם הוא עושק או עשוק! אמרו: אעזור לו (אתמוך בו) אם הוא עשוק. אך איך אעזור לו (אתמוך בו) אם הוא עושק? אמר: תמנע ממנו מלעשות את מעשה העֹשק. בכך אתה עוזר לו (תומך בו).
מי שמטיף ללכת בדרך הישר (האסלאם), יהיה לו שכר כמו שכרם של אלה, ההולכים בעקבותיו, לא פחות. מי שקורא לסטות מדרך הישר, [דבק] בו חטא (עבירה), כמו אשמות אלה ההולכים אחריו, לא פחות.
בשם שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, שאמר: מי שאומר אין אלוהים זולת אללה, יגיע לגן העדן. אמרו: אפילו אם נאף וגנב? אמר: גם אם נאף וגנב.
לא נעשה מוסלמי
שבועת האמונים לאבו בכר
אבן סעד: כאשר מוּנה אבו בכר, הוא נאם לפני האנשים, שיבח את אללה והיללוֹ. אח"כ אמר: ועתה לעצם העניין. עניינכם נמסר לידַי, ואין אני הטוב שבכם. אך הקֻראן הורד (ירד), הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, קבע את הסנה (سُنَّة) ולימדו אותנו, ואנחנו למדנו. לכן דְּעוּ, האנשים, שהפקחות הגדולה ביותר היא יראת השמיים, וחוסר האונים הרב ביותר הוא החטא! לגבי דידי החזק ביותר מביניכם הוא האיש החלש ביותר [הזקוק לעזרתי], עד שאתן לו את המגיע לו; והחלש ביותר מביניכם הוא האיש החזק ביותר לגבי דידי, עד שאקח את המגיע ממנו. אנשים, אין זה אלא שאני נוהג בדרך מסויימת, ואין אני ממציא. אם איטיב [לעשות זאת], עִזרו לי! ואם אסטה, יַשרו אותי! אני אומר את דברַי אלה, ומבקש מחילה וכפרה מאללה לי ולכם.
אבן סעד: שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, מת, והאנשים התאספו בבית סעד בן עֻבאדה, וביניהם אבו בכר ועֻמר. קמו נואמי האנצאר (תומכי מחמד המוסלמים בעיר אלמדינה), והאדם שלהם החל לומר: קהל המֻהאג'רון (תומכי מחמד, שנלוו אליו בבריחתו ממכה לאלמדינה), אם שליח אללה השתמש באיש שלכם, הוא צירף אליו איש משלנו. לכן לדעתנו, צריכים לבוא שני אנשים אחרי הדבר הזה (אחרי מות הנביא): משלנו ומשלכם. המשיכו נואמי האנצאר [בדיבורים] אלה. קם זיד בן ת'אבת ואמר: היודעים אתם, שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, היה מהמֻהאג'רון, ויורשו [יהיה] מהמֻהאג'רון. אנחנו היינו האנצאר של שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, ואנחנו האנצאר של יורשו, כפי שהיינו האנצאר שלו. אח"כ לקח את יד אבו בכר ואמר: זה חברכם. נשבע לו אמונים, ואח"כ נשבעו לו האנצאר והמֻהאג'רון אמונים.
שליח קיסר ביזנץ ועֻמר בן אלח'טאב
קיסר ביזנץ שלח שליח אל עֻמר בן אלח'טאב, כדי לבדוק מה העניינים אצלו. כאשר נכנס לעיר אלמדינה, שאל את אנשיה: היכן מלככם? אמרו: אין לנו מלך, אלא יש לנו נסיך, שיצא מחוץ לעיר אלמדינה. יצא השליח לבקשו, וראה אותו ישן על הארץ על החול החם, כשהוא שם את העבאיה (הגלימה) שלו כמו כר, והזיעה ניגרת ממצחו, עד שהרטיבה את האדמה. כאשר ראה אותו במצב הזה, נפלה בליבו של השליח יראה, ואמר בנפשו: איש, שכל המלכים אינם יודעים ממנו מנוח בגלל יראת הכבוד כלפיו - האם זה מצבו? אבל אתה, עֻמר, נהגת ביושר, ולכן אתה בטוח, ואילו מלכנו עושק (מקפח), ולכן ללא ספק שנתו נודדת מפחד.
תכונותיו של עֻמַר בּן אלחַ'טאבּ
כאשר שמעו האנשים את דברי עֻמַר (רצון אללה עליו) וראו את עבודתו, כשהוא הולך בשווקים, מסתובב בדרכים, שופט בין האנשים בקרב שבטיהם ומלמד אותם במקומותיהם, זכרו את אבו בכר והנביא (תפילת אללה עליו וברכתו).
עֻמַר בּן אלחַ'טאבּ (רצון אללה עליו) יצא אל השוק. פגשה אותו אישה צעירה ואמרה: "אמיר המאמינים, בעלי מת, והשאיר ילדים קטנים, שאין להם לא זרעים ולא עטינים (אין להם אוכל), ואני חוששת להם. אני בתו של ח'פאף בן אימן אלעִ'פארי, ואבי נכח באלחֻדַיְבִּיּה עם שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו). עמד עימה עֻמַר מבלי ללכת ואמר: "שלום [לבעלת] ייחוס קרוב". אח"כ פנה אל גמל בעל גב רחב וחזק, שהיה קשור לבית, העמיס עליו שני שקים, שאותם מילא באוכל, שׂם ביניהם כסף ובגדים, ואח"כ מסר לה את אפסרו של הגמל ואמר: "הוליכי אותו, וזה לא ייגמר (זה יספיק) עד שאללה ייתן לכם טוב". אמר איש: אמיר המאמינים, נתת לה הרבה. אמר עֻמַר: אמך תשכול אותך (הלוואי שתמות!), חי אללה. ראיתי את אביה של זאת ואת אחיה, שצרו פעם על מבצר וכבשו אותו, אח"כ לקחנו את חיציהם כשלל.
אמר אלחסן, אללה ירחם אליו: הביאו לעֻמַר כסף. נודע הדבר לחַפַצַה בת עֻמַר, אם המאמינים, ואמרה: "עֻמַר, אמיר המאמינים, לקרוביך יש זכות לגבי הכסף הזה. אללה, ירומם ויתעלה, ציווה עליך [לדאוג] לקרובים". אמר לה: "ילדה קטנה, לקרובַי יש זכות על כספי. ואילו זה שלל של המוסלמים. רימית את אביך, ויעצת עצה רעה לקרובַי". היא קמה, חי אללה, כשהיא גוררת את שובל [בגד]הּ.
כאשר הגיעה אל עֻמַר הידיעה על הליכתו של רֻסְתֻם לאלקאדִסִיה, ביקש מהרוכבים ידיעות [על מהלך הקרב] באלקאדסיה מהבוקר עד הצהרים (אמצע היום). אח"כ חזר אל אנשיו. כאשר פגש אותו המבשר, שאל אותו [עֻמַר] מאין בא, והוא מסר לו. אמר: "עבד אללה, סַפר לי!". אמר: "אללה הביס את האויב". ועֻמַר (רצון אללה עליו) רץ לצידו בצעדים קטנים, כשהוא מבקש ידיעות, והשני רוכב על הנאקה שלו מבלי להכירוֹ. עד שהגיעו לאלמדינה, והנה האנשים מברכים אותו (את עֻמַר) בתואר אמיר המאמינים. אמר האיש: "מדוע לא אמרת לי, אללה ירחם עליך, שאתה אמיר המאמינים?" החל עֻמַר לומר "אל פחד, אחי!".
החוזה של עֻמַר עם אנשי ירושלים
בשם אללה הרחמן הרחום
זה כתב הביטחון, שנתן עבד אללה עֻמַר, אמיר המאמינים, לאנשי ירושלים. הוא נתן להם חסות (ביטחון) לעצמם, לכספם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא שביניהם ולכל עדתם. לא יגורו בכנסיותיהם והן לא תיהרסנה, לא ייגרע מהן, לא ממקומן, לא מכספן ולא דבר מכספם. לא ישנאו אותם על דתם, ואף אחד מהם לא ייפגע. לא יגור עימם בירושלים אף אחד מהיהודים.
על אנשי ירושלים לתת מס גולגולת, כפי שנותנים אנשי קטסיפון (בירת פרס הסאסאנית). עליהם להוציא ממנה את הביזנטים והשודדים. מי מהם שייצא [מבין הביזנטים והשודדים], הריהו בטוח ביחס לעצמו ולכספו, עד שיגיעו אל מקום מקלטם. מי שישהה מביניהם, הריהו בטוח, ו[מוטל] עליו [לשלם] מס גולגולת כמו אנשי ירושלים. מי מבין אנשי ירושלים, שירצה ללכת עם הביזנטים עם כספו ולעזוב את כנסיותיהם וצלביהם, הריהם בטוחים על נפשם ועל כנסיותיהם וצלביהם, עד שיגיעו למקום מבטחם. לגבי אלה הנמצאים בה, שלא מתושבי ירושלים, מי מהם שירצה - יישאר, ו[מוטל] עליו [לשלם] מס גולגולת כמו אנשי ירושלים. מי מהם שירצה - ילך עם הביזנטים, ומי מהם שירצה - יחזור אל משפחתו. לא יילקח מהם דבר, עד שיקצרו את יבולם.
בספר הזה נכלל חוזה אללה וחסות שליחוֹ, חסות הח'ליפים וחסות המאמינים, אם יתנו את מס הגולגולת [המוטל] עליה&#
