כתב נושא: החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות  (נקרא 20813 פעמים)

0 משתמשים ו- 1 אורח נמצאים בנושא זה.

מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« ב- : דצמבר 17, 2008, 21:21:52 »
כל תלמיד הנבחן בחמש יחידות ערבית, נדרש ביחידה החמישית ללמוד לבחינה בעל פה 5 חדית'ים מן הספר "לקט קטעים מן הספרות הערבית הקלאסית -
בעריכת ז. קיסטר וש. אלון". הנה התרגום של החדית'ים הנלמדים בבתי הספר:

בניית הכעבה
בשם סעיד בן אלמסיב: אמר כעב אלאחבאר: הכעבה הייתה קצף על המים לפני שהאל ברא את השמים ואת הארץ ב-40 שנה, וממנהּ נפרשה האדמה.

מפי  אבן עבאס, שאמר: כאשר הוריד אללה יתעלה את אדם לארץ מגן העדן, היה ראשו בשמים ורגליו על הארץ, והוא כמו חוג (גלגל) השמים. הנמיך אותו אללה, יתעלה ויתהלל, עד לגובה של 60 אמה, ואז אמר [אדם]: ריבון העולמים, מה קרה לי שאיני שומע את קולות המלאכים ואיני מרגיש אותם? אמר: [זה בגלל] חטאיך, אדם. אבל לֵך ובנה לי בית, ערוך הקפות סביבו, והזכר את שמי בתפילה סביבו (אמור אללה אכבר), כפי שראית, שהמלאכים עושים סביב כיסאי. ניגש אדם, עליו השלום, עד שהגיע למכה, ואז בנה את הכעבה.

נאמר לאדם:  עֲלֵה לרגל! והוא  עלה לרגל. פגשו אותו המלאכים, ואמרו: ולוואי ותתקבל עלייתך לרגל, אדם. הרי עלינו לרגל לבית הזה לפניך באלפיים שנה.

אברהם, עליו השלום, בונה את הכעבה
כאשר הגיע ישמעאל לגיל 30, ואברהם אז בן 100, ציווה אללה יתעלה על אברהם: בְּנה לי בית! אמר אברהם: ריבוני, היכן אבנה אותו? ציווה עליו אללה: לך בעקבות השכינה (שהיא רוח בעלת פנים ושתי כנפיים), וכך הגיעו למכה.
ירד ישמעאל למקום הבית, אשר הכין אללה יתעלה לאברהם. מקום הבית הוא גבעה אדומה, המשקיפה על סביבותיה. חפרו אברהם וישמעאל - תפילת אללה עליהם וברכתו - את יסודות הבית, כשהם מתכוונים [להגיע] ליסודות הראשונים של אדם, ומצאו סלע, שרק 30 איש יכולים לשאתו. חפרו עד שהגיעו ליסודות אדם (עליו השלום)... וישמעאל החל להביא את האבנים, ואברהם - לבנות.
אמר אבו ג'הם: לאחר סיימוֹ לבנות, צֻווה אברהם לקרוא לאנשים לתפילה באמצעות העלייה לרגל, ואמר: ריבוני, מה יעביר קולי? אמר אללה ירומם ויתעלה: קרא להם לתפילה, וההודעה [מוטלת] עלי. עלה [אברהם] אל המקום, והמקום התרומם עימו עד שהיה ההר הגבוה ביותר. קרא [אברהם], הכניס את שתי אצבעותיו באוזניו והִפנה פניו מזרחה ומערבה באומרו: אנשים, אתם צֻוויתם לעלות לרגל אל הבית המובחר, ולכן ענו לריבונכם ירומם ויתעלה! השיבו לו אלה שתחת שבעת הימים וממזרח וממערב: "לפקודתך, אללה, לפקודתך" ("נעשה ונשמע").
כאשר סיים אברהם את העלייה לרגל, הלך לביתו באלשאם, ונהג לעלות לרגל אל הבית כל שנה. שרה עלתה אליו לרגל, יצחק, יעקב, בני יעקב [אבות השבטים], הנביאים וכן הלאה, ו[גם] משה בן עמראן עלה אליו לרגל.

אברהם מבקר את בנו ישמעאל
לאחר שנישא ישמעאל, בא אברהם ולא מצאוֹ. שאל את אשתו אודותיו, והיא אמרה: הוא יצא לצוד. שאל אותה על חייהם, והיא אמרה: רע לנו, אנחנו במצוקה ובקשיים, והתלוננה בפניו. אמר: כאשר יבוא בעלך, ברכי אותו לשלום, ואִמרי לו: שַנה את מפתן ביתך! כאשר חזר ישמעאל, כאילו הרגיש במשהו, ואמר: האם בא אליך מישהו? אמרה: כן, בא זקן אחד, וציווני לברכך לשלום, והוא אומר לך: שַנה את מפתן ביתך! אמר: זה אבי, והוא ציווה עלי להיפרד ממך. לכן הצטרפי אל משפחתך! גירש אותה (נתן להּ גט), והתחתן עם אישה אחרת מהם.
בא אליהם אברהם פעם נוספת, ולא מצא את ישמעאל. שאל את אשתו היכן הוא, והיא אמרה: יצא לבקש עבורנו פרנסה. אמר: מה מצבכם? אמרה: טוב לנו, אנחנו [חיים] ברווחה, ושיבחה את אללה יתעלה. אמר: מה אתם אוכלים? אמרה: בשר ומוצרי חלב. אמר: ומה אתם שותים? אמרה: מים. אמר: האם יש לכם גרעיני חיטה? אמרה: כן, בעזרת השם, אנחנו חיים חיים טובים. אמר: אללה יברך אתכם. אמרה: רֵד, אללה ירחם עליך, אכול ושתה! אמר: אינני יכול לשהות. אמרה: הריני רואה, שאתה פרוע שיער, האם [אינך רוצה ש]ארחץ את ראשך ואמשחנו בשמן? אמר: בודאי, אם זה רצונך. הביאה את ה-مَقَام, שהוא באותה עת אבן לבנה המונחת בבית ישמעאל, והוא הניח עליו את רגלו הימנית, והגיש לה את מחצית ראשו, בעודו [יושב] על בהמת המשא שלו. רחצה את מחצית ראשו הימנית, וכאשר הסתיים [הדבר], העבירה עבורו את ה-مَقَام, והוא הניח [עליו] את רגלו השמאלית, והיא רחצה את מחצית ראשו השמאלית. עקבות כף הרגל על ה-مَقَام - מאז. כאשר סיימה האישה לרחוץ את ראשו, אמר לה: כאשר יבוא ישמעאל, ברכי אותו לשלום, ואִמרי לו: חַזק את מפתן ביתך, כי באמצעותו יהיה הבית תקין! כאשר בא ישמעאל, שאל אותה: האם בא אליך מישהו אחרי שהלכתי? אמרה: כן, בא אלינו זקן יפה מראה, ושאל אותי עליך. סיפרתי לו, והוא שאל אותי על חיינו. סיפרתי לו שטוב לנו, והוא מברך אותך, ומצווה עליך לחזק את מפתן ביתך. אמר: זה אבי, ואַת המפתן. הוא ציווה עלי להחזיק בך.

דתות הערבים
תושבי חצי האי ערב השתייכו בראשית דרכם לדת אברהם וישמעאל, עד שעַמְרו בן לֻחַי הביא פסל, ששמו היה הֻבַּל. הוא היה מגדולי הפסלים של שבט קריש. כאשר אדם היה מגיע מנסיעה, הוא היה מקדים לגשת אל הפסל עוד לפני שובו אל ביתו ומשפחתו, לאחר שהקיף את הבית, ולגלח את שערותיו לידו. הֻבַּל היה [עשוי] מפניני צדפים אדומים בדמות אדם. ידו הימנית הייתה שבורה, וקריש תקנוהו, ועשו לו יד מזהב. הייתה לו תיבת קיבול מיוחדת למתנות. היו לו 7 חיצים, שאותם הטילו בעת צורך דחוף (כאשר רצו לקבל את חוות דעתו של הפסל לגבי העתיד).

לימין הכעבה הייתה אבן שחורה. אבן זו לא חדלה להיות מפוארת בג'אהִלִיה ובאסלאם. האנשים התברכו בה, ועברו לפניה ונישקוה. בתחתית מכה הוצב פסל, הידוע ב[שם] ד'וּ אלְחַ'לַצַה. נהגו לענוד לו מחרוזות, לתת לו שעורה וחיטה, ליצוק עליו גבינה, לזבוח לו ולתלות עליו ביצי בת יענה.

בין אליליהם היו גם מַנאה, אללַאת ואלְעֻזַא. מַנאה הייתה על חוף הים. היא הייתה סלע, ששופכים עליו את דם הקורבנות, וממנה נהגו לבקש גשם ב[עת] בצורת. גם אללַאת הייתה סלע, פסל של [שבט] תַ'קיף. ואילו אלְעֻזַא הייתה עץ, שקריש ובני כִּנאנה פיארוהו והקיפוהו, אחרי שהקיפו את הכעבה, ושהו לידו יום אחד.

האמינו, שבכל אחת מהן [שכן] שֵד, שדיבר אליהם.


קטעים על ההיסטוריה של היהודים בתימן
סיפור האש, אשר אותה נהגו אנשי חִמְיַר לעבוד, ואיך עזבו אותה וחזרו את הדת היהודית
אמר אבן השאם: כאשר נכנס תֻבַּע לתימן, מנעה ממנו חִמְיַר לעשות זאת [להיכנס לחִמְיַר], ואמרו לו: אַל תיכנס אליה [אל תימן] דרכנו, לאחר שכבר עזבת את דתנו. אמר: היא [דתי] יותר טובה מדתכם. אמרו לו: האש תשפוט בינינו. אמר: טוב. הייתה בתימן - כפי שטוענים אנשי תימן - אש, אשר נהגה לשפוט ביניהם בכל מחלוקת. היא שרפה את העושק, ולא הזיקה לעשוק כלל.

הוציאו בני שבטו את פסליהם וקורבנותיהם. הוציאו שני החכמים היהודיים את ספרי התורה שלהם, כשהם משתמשים בהם כמחרוזות, וחיכו לאש במקום המוצא שלה. יצאה האש לעברם, וכאשר פנתה כלפיהם, הם סטו ממנה ופחדו ממנה. ציוו עליהם אלה שנכחו [במקום] (אלה שרגילים לעבוד את האש) להתאזר בסבלנות, עד אשר אפפה אותם וכילתה את הפסלים ואת כל מה שהקריבו איתם [עם הפסלים] ואת אנשי חִמְיַר שנשאו אותם [את הפסלים ואת המנחות], בזמן ששני החכמים היהודיים יוצאים עם ספרי התורה שלהם על צוואריהם, כשמצחיהם מזיעים, והאש לא פגעה בהם. אז הסכימו בני חִמְיַר לקבל את דתו. ומאז זו ראשית [זה מוצא]  היהדות בתימן.

צוואת חֻגְ'ר אבי אִמְרוּ אלקַיְס
אמר אבן אלסכית: כאשר דקר האיש האסדי (איש משבט אסד) את חג'ר, והוא גסס, הוא כתב צוואה, ומסר את מכתבו לאדם, ואמר לו: לך אל בְּנִי נאפִע, שהיה הגדול בבניו. ואם יבכה ולא יוכל להבליג - הנח לו. ועבור על פניהם (של בנַי) אחד-אחד (ובְחן אותם אחד-אחד)! עד שתבוא אל אמרו אלקיס, שהיה הצעיר ביותר. ומי מהם שיבליג על כאבו, תן לו את נשקִי, סוסִי, קדרותַי (כלי הבישול שלי) וצוואתי. בצוואתו הבהיר מי הרגוֹ, ואיך היו הדברים. יצא האיש במהירות עם הצוואה אל נאפע בנו. לקח [נאפע] חול, ושם אותו על ראשו. אח"כ עבר על פניהם אחד-אחד, אבל כל אחד מהם עשה כך (כמו נאפע), עד שהגיע לאמרו אלקיס, ומצאוֹ עם אחד מחבריו לשתיית יין כשהוא שותה יין ומשחק בקוביה. אמר לו: חג'ר נרצח. אבל הוא (אמרו אלקיס) לא פנה אליו. אבל חברו הפסיק לשחק. אמר לו אמרו אלקיס: זרוק את הקוביה, והוא שיחק. רק כאשר סיים חברו [לשחק], אמר לו: אני לא אדם כזה, שיקלקל לך את מהלכך המוביל [לניצחון]. אח"כ שאל את השליח בדבר אביו, והוא הודיע לו, ואז אמר [אמרו אלקיס]: יין ונשים אסורים עלי, עד שאהרוג 100 מבני אסד, ואגזוז ציציות ראשיהם של 100.

אִמְרוּ אלְקַיְס שואל בעצת [האליל] ד'וּ אלְחַ'לַצַה
קרמל בן אלחמים שלח נגד אמרו אלקיס צבא מחמיר, והצטרפו אליו נוכרים [שנפלטו מהשבטים] מ[מרכז] חצי האי ערב. שכר אנשים (צבא), והלך עימם אל בני אסד (יצא נגדם). עבר בתבּאלה, ושם [היה] פסל, שהערבים מפארים אותו (עובדים לו), ושמו ד'ו אלח'לצה. ביקש את גורלו ממנו באמצעות חיציו, שהם שלושה: המצַווה, האוסר והמתמהמה (יושב בחוסר מעש). סובב אותם, ויצא האוסר. אח"כ סובב אותם [שוב], ויצא האוסר. אח"כ סובב אותם [שוב], ויצא האוסר. אסף אותם ושְברם, והיכה בהם בפני הפסל ואמר: לוּ אביך נרצח, לא היית מעכב בעדי. אח"כ יצא וניצח את בני אסד.

שמואל בן עדיה
שמואל היה בעל מבצר, הידוע בשם 'המנומר', והוא מפורסם בנאמנות. מבצר זה היה של עדיה, והמשוררים הזכירו אותו בשיריהם. אמר שמואל, כשהוא מזכיר את בניית המבצר:
עדיה בנה לי מבצר מבוצר ובאר, וכל פעם שאני רוצה, אני שואב ממנה מים.
תושבי ערב היו נוהגים לחנות בו ולעשות בו יריד [הוא היה על צומת דרכים].
על שמואל נמשל המשל על הנאמנות, כיוון שמסר את בנו עד שנהרג, ולא הפר את נאמנותו. הסיבה לכך [למשל] היא, שכאשר התקדם אמרו אלקיס המשורר ל-الشام  בדרכו לקיסר, הוא התאכסן אצל שמואל במבצרו. אנשיו נפרדו ממנו (עזבו אותו), עד שנותר לבדו ונאלץ לברוח, שכן מלך الْحِيرة חיפש אותו, ושלח את צבאו לחפש אותו. אמרו אלקיס ברח והתאכסן אצל שמואל ועימו שריונות [וזה הכביד עליו, כנראה, מאוד], שהיו שייכים לאביו, ורכוש רב שנשאר עימו. בנוסף לזה ביקש ממנו אמרו אלקיס שיכתוב עבורו אל מלך غَسَّان, שידאג להוביל אותו אל קיסר [שייתן לו חסות]. הוא עשה כך [שמואל], ו[אמרו אלקיס] הפקיד את שריונותיו ורכושו אצל שמואל ונסע ל-الشام. מלך الْحِيرة שלח צבא, ופקד עליהם לקחת את רכושו של אמרו אלקיס משמואל. כשהגיעו אליו [חנו במקום המבצר המנומר הזה], הם תפסו בן של שמואל, שיצא מהמבצר. אח"כ אמר מפקד הצבא לשמואל: האם אתה מכיר אותו? אמר: כן, זה בני. אמר: האם אתה מוכן למסור את הפיקדון, שנמסר לך, או שאני הורג אותו? אמר: עשה כרצונך [זה עניינך], איני מוכן להפר את נאמנותי, ולא למסור את כספו של בן חסותי. הרג מפקד הצבא את העלם, והסתלק מעל שמואל [עזב אותו]. עליו נמשל המשל ביחס לנאמנות: אין אדם נאמן יותר משמואל.

כיצד הפך ענתרה בן שדאד לבן-חורין בקרב בני עבס
אמר אבן אלכלבי: שדאד, סבו של ענתרה, גבר ביחוסו על אביו. הוא ענתרה בן עמרו בן שדאד. שמעתי מי שאומר, ששדאד היה דודו, והוא גדל בחסותו, ויוּחס אליו במקום אל אביו. אביו העניק לו את יחוסו כשגדל, כי אמו הייתה אַמה שחורה, שנקראה (ששמהּ) זביבה. תושבי חצי האי ערב בג'אהליה (התקופה לפני בוא האסלאם) - כאשר נולד למישהו מהם ילד מאַמה, נהגו לשעבד אותו. לכן היו לענתרה אחים מאמו, שהיו עבדים. הסיבה, שאביו אימץ את ענתרה ונתן לו את יחוסו היא, שכמה משבטי הערבים תקפו את בני עבס, ולקחו מהם שלל וגמלים. העבסיון רדפו אחריהם, השיגו אותם וניצחו אותם. ענתרה היה באותו הזמן עם בני עבס. אמר לו אביו: התקף, ענתרה! ענה לו ענתרה: העבד אינו מתקיף. הוא מיטיב לחלוב ולקשור את עטיני הנאקה. אמר: התקף, ותהיה חופשי! ואז התקיף, ונלחם היטב, ובעקבות זאת קרא לו אביו, ונתן לו את יחוסו

"تأبّط  شرًّا" - נשא רעה תחת בית שחיו
אמרה לו אמו: כל אחיך מביאים לי משהו כשהם הולכים, חוץ ממך. אמר לה: הלילה אביא לך משהו. הלך וצד נחשי אפעה רבים, מהגדולים ביותר שיכול. הלך ושם אותם בתיק, כשהוא נושאוֹ תחת בית שחיו, והשליכוֹ לפניה. היא פתחה אותו, והם (הנחשים) רצו בביתהּ. היא (אמו) קפצה ויצאה. אמרו לה נשות השכונה: מה הביא לך תַ'אבִּת? אמרה: הוא הביא לי נחשי אפעה בתיק. אמרו: כיצד נשא אותם? אמרה: נְשאם תחת בית שחיו. אמרו: נשא רעה תחת בית שחיו. נדבק לו [השם]  تأبّط شرًّا.
אין זה אלא שהוא כּוּנה تأبّط شرًّا כי - כפי שסוּפר לנו - הוא פגש גוּל (שֵד) בלילה אפל במקום הנקרא רַחַא בַּטְחַאן בארץ הֻדַ'יְל, והוא (הגוּל) חסם בפניו את דרכו. הוא (تأبّط شرًّا) נשאר במקומו עד שהרגוֹ (את הגוּל), וישן עליו. כאשר האיר הבוקר, נשאוֹ תחת בית שחיו, והביאוֹ לחבריו. הם אמרו לו: נשאת רעה תחת בית שחיך.

פֻכַּיְהַה נותנת מחסה לאלסֻלַיְכּ בּן אלסֻלַכַּה
סיפר אַבּוּ עֻבַּיְדַה: אלסֻלַיְכּ תקף את בני עַואר, שהם פלגים מתוך בני מאלִכּ בּן צֻ'בַּיְעַה, ולא זכה מהם לדבר (נכשל). רצו לתפוס אותו, ואמר אחד הזקנים בעלי החוכמה: כשהוא רץ, אף אחד לא ישיג אותו. לכן הַניחו לו עד שיירד למים, וכאשר ישתה, יהיה כבד יותר ולא יוכל לרוץ, ואז תזכו בו. נתנו לו שהות להרגיש לא מאויים ולשתות, ואז הפתיעוהו (התקיפוהו בהפתעה). כשנוכח לדעת, שהנה תופסים אותו, החניף להם. הוא שם את פעמיו לבית הקרוב ביותר, עד שנכנס אל אישה מביניהם, ששמהּ פֻכַּיְהַה, וביקש ממנה מחסה. היא נתנה לו מחסה (הגנה), והחביאה אותו תחת כותנתהּ. היא שלפה את חרבהּ מנדנהּ, וחצצה בינו ובין הדלת. הם עלו עליה במספרם / הם צרו עליה מכל עבר, והיא חשפה את רעלתהּ מעל שערותיה, וקראה לאחיה. הם באו והגנו עליו עד שניצל ממוות.
« עריכה אחרונה: דצמבר 17, 2008, 21:33:08 על ידי arter1 »

מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #1 ב- : דצמבר 17, 2008, 21:23:46 »
יותר נדיב מכַּעְבּ בּן מַאמַה
הוא משבט אִיַאד. מסיפורים שיצאו עליו [עולה], שהוא יצא בראש קבוצת רוכבים, וביניהם איש מ[שבט] אלנַמִר בּן קַאסִט, בחודש חם, ותעו בדרכם. לכן חילקו ביניהם את מימיהם (היו זורקים לתוך ספל גדול מעץ חצץ, אח"כ שופכים מים בכמות שתכסה את החצץ. החצץ ההוא נקרא אַלְמַקְלַה. ואז כל אחד מהאנשים היה שותה במידה שווה), והתיישבו לשתות. כאשר עבר הספל והגיע אל כַּעְבּ, הוא ראה את האיש משבט אלנַמִר, כשהוא נועץ בו עיניים במבט חודר. ויתר [כעב] על מימיו עבורו, ואמר למַשקה (זה שמחלק את המים): הַשקה את אחיך בן שבט אלנַמִר! שתה האיש משבט אלנַמִר את חלקו של כעב מן המים באותו יום. אח"כ למחרת חנו בחנייה אחרת, וחילקו ביניהם את שארית המים שלהם. ואז הסתכל אליו האיש משבט אלנַמִר כפי שהסתכל ביום הקודם. אמר כעב כפי שאמר ביום הקודם. כאשר עלו על הגמלים, אמרו לו: כעב, עלה על הגמל. אבל לא היה לו כוח להתרומם, בזמן שהם כבר היו קרובים אל המים. אמרו לו: רד, כעב, כי אתה האיש היורד ראשון למים ומוליך עימו את הגמלים להשקותם. הוא היה חלש עד כדי כך, שנבצר ממנו לענות. כאשר התייאשו ממנו, כיסו אותו בבגד, שימנע מחיות הטרף לטרוף אותו, והשאירוהו במקומו, והוא נפח את נשמתו.

הסוס אצל הערבים
מפי אבו עבידה, שאמר: לא היו הערבים בג'אהליה שומרים דבר מרכושם, ולא מכבדים אותו כמו שנהגו לשמור על הסוסים ולכבד אותם, בגלל החוסן שלהם, היופי שלהם, התועלת ויכולת העמידה, שהיו להם (לערבים) באמצעותם נגד אויביהם. עד [כדי כך], שאדם ערבי הלך לישון כשהוא רעב, בה בשעה שהשביע את סוסו, והעדיף אותו על עצמו, על אשתו ועל ילדיו, והִשקה אותו חלב טהור, בה בשעה ש[הם עצמם] שתו מים, שלא המתיקו אותם. הם נהגו לגנּות זה את זה על הטיפול הרע בסוסים, על רזונם ועל חוסר השמירה עליהם, והזכירו זאת בשיריהם.

חאתם אלטַאאִי (משבט טי)
הוא חאתם בן עבד אללה בן סעד בן אלחשרג'. הוא היה נדיב, אמיץ, מנצח. אם נלחם - התגבר, אם לקח שלל - החזיר, אם נשאל - ענה, אם הטיל חץ - זכה, אם התחרה - ניצח, אם שבה - שחרר ואם היה עשיר - הוציא כסף. הוא נשבע באללה, שלא יהרוג בן יחיד. מספרים עליו, שהוא יצא בחודש מֻחַרַם בגלל איזשהו דבר, וכאשר היה בארץ עַנַזַה, קרא לו שבוי שלהם: אבו ספאנה, הכבלים והכינים אכלו אותי. אמר: בחייך, אינני בארץ של אנשַי, ואין לי דבר. גרמת לי נזק כאשר קראת בשמי, ואין לך עזיבה (לא אוכל לעזוב אותך). אח"כ נשא ונתן עליו עם אנשי ענזה, וקנה אותו מהם, ושחררוֹ. הוא נשאר במקומו (כבול) ברצועות העור, עד שהביאו את דמי הכופר, והוא מסרוֹ להם.

מספרים עליו, שמַאוִיַּה, אשת חאתם, סיפרה: פגעה באנשים שנה [קשה], וכלתה כל פרסה וטלף (מתו כל עדרי הגמלים והצאן). לילה אחד לנּוּ ברעב קשה ביותר, וחאתם לקח את עדי, ואני לקחתי את ספאנה, ושעשענו אותם עד שנרדמו. אח"כ החל לשעשעני בסיפורים כדי שאירדם. ריחמתי עליו בגלל מאמציו, ולכן שתקתי למשמע דבריו, כדי שיישן, ויחשוב שאני ישנה. אמר לי: "האם נרדמת?" כמה פעמים. לא עניתי לו, ואז הוא שתק. הוא הביט מאחורי האוהל, והנה מישהו בא. הוא הרים את ראשו, והנה אישה אומרת: אבו ספאנה, באתי אליך מ[טעם] ילדים רעבים. אמר: הביאי אלי את ילדיך, וחי אללה אני [אדאג], שיהיו שבעים. אמרה אשת חאתם: קמתי במהירות, ואמרתי: במה [תאכיל אותם], חאתם? חי אללה, ילדיך לא נרדמו מרוב רעב, אלא רק לאחר שעשוע. קם אל סוסו ושחט אותו, אח"כ הבעיר אש, הכניס לתוכה סכין, ואמר: צְלי, אִכלי והאכילי את ילדיך! אמר לי: העירי את ילדיך! הערתי אותם, ואח"כ אמר: חי אללה, זו שפלות שאתם אוכלים, כשאנשי קבוצת האוהלים והבתים בשבט - מצבם כמצבכם. החל לבוא אל הקבוצה בית-בית ולומר: הרי לכם אש. התכנסו ואָכלו. הוא כיסה את פניו בלבושו, וישב בפינה עד שלא נותר מהסוס על הארץ כלום, ולא טעם ממנו דבר.

אנשי שבט טי טענו, שחאתם קיבל את הנדיבות מאמוֹ, ע'ניה בת עפיף משבט טי, שלא הייתה שומרת דבר מרוב נדיבות ורוחב לב.

צעצעה מחייה התינוקות הקבורות חיות
בשם אבו עֻבַּיְדַה: היו קוראים לצעצעה "מחייה התינוקות הקבורות חיות", וזאת משום שעבר ליד איש משבטו, כשהוא חופר באר ואשתו בוכה. אמר לה צעצעה: מה גורם לך לבכות? אמרה: בעלי רוצה לקבור חיה את בתי זאת. אמר לו: מה הביא אותך לידי זה? אמר: הדלות. אמר: הנה אני קונה את התינוקת ממך תמורת שתי נאקות עם ולדותיהן, שתכלכלנה אתכם בחלבן, ולא תקבור חיה את הנערה. אמר: אעשה זאת. נתן לו את שתי הנאקות וגמל זכר, שהיה מתחתיו (שרכב עליו), ואמר בנפשו: הנה זה מעשה אציל, ולא קדם לי בו איש מהערבים. ואז קיבל על עצמו, שלא ישמע אודות תינוקת קבורה חיה, אלא יפדה אותה. ובא האסלאם, ועד אז פדה 300 תינוקות כאלה, ויש אומרים - 400.

אלוליד בן אלמֻע'ירה מסיר חסותו מעֻת'מאן בן מט'עוּן
בשם מחמד בן אסחק, שאמר: עֻת'מאן בן מט'עוּן היה בחסות אלוליד בן אלמֻע'ירה, ויום אחד הרהר בליבו ואמר: חי אללה, לא מן הראוי למוסלמי, שיהיה בטוח בחסות כופר, בשעה ששליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, חסר בטחון. בא אל אלוליד בן אלמֻע'ירה, ואמר לו: אני רוצה, שתסיר את חסותך ממני. אמר: אולי התעורר בך ספק [בקשר ליכולתי להגן עליך]? אמר: לא, אבל אני רוצה, שתעשה [זאת]. אמר: לך עימנו, עד שאסיר חסותי ממך במקום שבו לקחתיך [תחת חסותי]. יצא עימו אל המסגד הקדוש (הכּעבּה). כאשר נתקל בחבורה מקריש, אמר להם: זה אבן מט'עוּן, אשר נתתי לו חסות, אח"כ ביקש ממני, שאסיר אותה ממנו. האם כך, עֻת'מאן? אמר: כן. אמר: הֱיוּ עדים, שאני נקי ממנו. (אמר) וקבוצה מקריש היו משוחחים, ועימם לביד בן רביעה, כשהוא מצטט להם שירה. ישב עֻת'מאן עם האנשים, ולביד ציטט לפניהם:

"הלא כל דבר חוץ מאללה בטל". אמר לו עֻת'מאן: נכון.

אמר לביד: "וכל התענוגות, אין ספק שהם חולפים". אמר עֻת'מאן: לא נכון.

האנשים לא הבינו לְמה הוא מתכוון, וחלקם רמזו ללביד, שיחזור שנית, והוא חזר [על דבריו]. [עֻת'מאן] הצדיקוֹ במחצית הראשונה, ואמר שהוא משקר ב[חלק] השני, כיוון שמנעמי גן-העדן אינם בני חלוף. אמר לביד: קהל קריש, דבר כגון זה לא יכול היה לקרות בעבר בקרבנו (שחולקים על דברי משורר). קם אֻבַּי בן ח'לף, או בנוֹ, וסטר על פני עֻת'מאן. אמר לו מישהו: היית אתמול בחסינות [ולכן לא יכלו לסטור לך]. אמר לו [עֻת'מאן]: מה זקוקה עיני זו הבריאה, שיפגע בה מה שפגע באחרת למען אללה (הכוונה: אם זאת למען אללה, אני מוכן, שיסטרו לי גם בעין השנייה).

חזר עם סנדלי חֻנַיְן
חֻנַיְן היה סנדלר מתושבי אלחירה. יום אחד התמקח עימו בדוי לגבי זוג סנדלים. הם נחלקו בדעותיהם, עד שהבדוי הרגיז אותו. כאשר הלך הבדוי, לקח חֻנַיְן את אחד מסנדליו וזרקוֹ בדרך. אח"כ השליך את [הסנדל] השני במקום אחר. כאשר עבר הבדוי על-פני אחד מהם (מהסנדלים), אמר: כמה דומה סנדל זה לסנדל של חֻנַיְן. לוּ היה עימו הסנדל השני, הייתי לוקח אותו. הלך, וכאשר הגיע לאחר (לסנדל השני), התחרט על שעזב את הראשון. ארב לו חֻנַיְן, וכאשר הלך הבדוי לחפש את הסנדל הראשון, חיכה שם חֻנַיְן, ופנה אל בהמת הרכיבה של הבדוי, ולקח אותה. ואז הגיע הבדוי [לשבט], ועימו רק שני סנדלים. שאלוהו אנשי השבט: מה הבאת מנסיעתך? אמר: הבאתי לכם את סנדלי חֻנַיְן. וזה הפך למשל, שמומשל בעת ייאוש, ובשעת חזרה במפח נפש.

הולדת מחמד וילדותו
כאשר ילדה אותו אמו (תפילת אללה עליו וברכתו) ואביו כבר מת [באותו זמן], היא שלחה אל סבו, עבד אלמטלב [לאמור], ש: נולד לך עלם, בוא וראה אותו! הוא בא אליו וראה אותו. היא סיפרה לו מה ראתה [בחלומהּ], כאשר נשאה אותו בבטנהּ, מה נאמר לה לגביו, ועל אשר נצטוותה כיצד לכנותו. לקח אותו עבד אלמטלב ונכנס עימו לכּעבּה, ועמד כשהוא קורא לאללה ומודה לו על מה שנתן לו. אח"כ יצא עימו אל אמו, מסרוֹ לה וחיפש לשליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) נשים מיניקות. הוא ביקש לו כמינקת אישה מבני סעד בן בכר, הנקראת חלימה.

שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) היה עם דודו אבו טאלב לאחר [מות] עבד אלמטלב. עבד אלמטלב ציווה על דודו, אבו טאלב, לדאוג לו, וזאת משום שעבד אללה, אביו של שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) ואבו טאלב היו אחים לאותם הורים.

נישואי מחמד (תפילת אללה עליו וברכתו)
כאשר הגיע שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) לגיל 25, התחתן עם ח'דיג'ה בת ח'וילד. ח'דיג'ה הייתה סוחרת בעלת כבוד וכסף. האנשים סחרו ברכושהּ, והיא הייתה נוהגת לתת לאנשים לעשות זאת תמורת רווח מסויים. קריש היו שבט סוחרים. כאשר שמעה על שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) מה ששמעה - על כנות דיבורו, מהימנותו הגדולה ואצילות תכונותיו, שלחה אליו והציעה לו, שייצא עם כסף שלה לאלשאם כסוחר, והיא תיתן לו סוחרים, כפי שהיא נותנת לאחרים. הסכים שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) לכך, ויצא עם כספהּ. יחד עימו יצא העלם שלה מַיְסַרה, עד שהגיע לאלשאם.

אח"כ מכר שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) את הסחורה, שעימה יצא, וקנה מה שרצה לקנות. אח"כ בא בשיירה למכה, ועימו מַיְסַרה. במכה, כאשר הביא לח'דיג'ה את כספהּ, מכרה את מה שהביא, ו[כספהּ] הוכפל, או כמעט הוכפל.

ח'דיג'ה הייתה אישה תקיפה, מכובדת ונבונה. היא שלחה אל שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) ואמרה לו: "בן דודי, אני רוצה בך בגלל הקירבה המשפחתית, בגלל היותך במעמד מרכזי וחשוב בקרב שבטך, בגלל מהימנותך, תכונותיך הטובות וכנות דבריך". אח"כ הציעה לו את עצמה. באותו הזמן הייתה ח'דיג'ה בעלת המעמד הגבוה ביותר מבין נשות קריש מבחינת ייחוס, המכובדת ביותר מביניהן והעשירה ביותר מביניהן. כל אנשיה השתוקקו אליה, לוּ יכלו לכך (לשאתהּ לאישה). כאשר אמרה זאת לשליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו), הוא ציין זאת בפני דודיו, ויצא עימו דודו חמזה, עד שבא אל ח'וילד בן אסד, אירש אותה והתחתן עימה.

היא הייתה האישה הראשונה, שעימה התחתן שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו), והוא לא התחתן עם אחרת עד שמתה.

קטעים על פשיטת בַּדְר
כאשר שמע שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו),  שאבו סֻפְיאן בא  מאלשאם, שלח את המוסלמים לצאת כנגדם ואמר: זוהי שיירת קריש, שכספם [נמצא] בה. לכן צְאוּ אליה, אולי אללה יחלק לכם [אותו] כשלל! נענו האנשים - חלקם באו בזריזות וחלקם - באיטיות, כי הם לא חשבו, ששליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) ייתקל במלחמה. כאשר התקרב אבו סֻפְיאן לחִג'אז, הוא [ניסה] להשיג ידיעות, ולשאול את הרוכבים שפגש, מתוך דאגה לאנשים, עד שהשיג ידיעה מכמה רוכבים: מחמד עורר את חבריו לצאת לקרב נגדך ונגד שיירתך. ואז הוא נזהר ושכר את צַ'מְצַ'ם בן עַמְרו אלעִ'פארי. הוא שלח אותו למכה, וציווה עליו לבוא אל קריש ולעורר אותם להילחם על כספם, ולהודיע להם,  שמחמד מתנכל להם (לכספיהם) עם חבריו. צ'מצ'ם בן עמרו יצא במהירות למכה.

קריש הצטרפה באלשאם לשיירה שלה. השיירה [כללה] אלף גמלים, שעליהם כספים רבים. ולא נותרו במכה לא איש מקריש ולא אישה מקריש בעלי מטבע זהב ומעלה, שלא שלחוהו בשיירה. אומרים, ש[היו] בה חמישים אלף דינאר, ואומרים - פחות.

הידיעה  על  קריש וצעדם לעצור את השיירה הגיעה אל שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו), והוא נועץ באנשים והודיעם על קריש. קם אבו בכר הצדיק ודיבר, והיטיב לדבר. אח"כ קם  עֻמַר בן אלח'טאב  ודיבר,  והיטיב לדבר. אח"כ קם  אלמִקְדאד בן עמרו ואמר: שליח אללה, לֵך לאן שהראה לך אללה, ואנו עימך! וחֵי אללה, לא נאמר לך מה שאמרו בני ישראל למשה: "לֵך אתה עם אלוהיך והילחמו! אנחנו יושבים כאן" [سورة المَائدة (5), פסוק 24], אלא לֵך אתה ואלוהיך, ואנחנו נילחם עימכם!

קטעים על פשיטת בַּני קֻרַיְטַ'ה
אמרו: כאשר עזבו הכופרים את המצור על העיר אלמדינה, פחדו בני קריט'ה מאוד ואמרו: מחמד יעלה עלינו. אך שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) לא ציווה להרגם, עד שבא גבריאל, עליו השלום. אשת נבּאש בן קיס ראתה, שהמוסלמים במצור בתעלה, ואמרה: אני רואה את התעלה -  אין בה אף אחד. אני רואה, שהאנשים הפכו פניהם לעברנו, ואנחנו ניטבח במבצרינו, כפי שטובחים את הצאן.  היא ציינה זאת בפני בעלהּ, ובעלהּ יצא וציין זאת בפני אלזַבּיר בן בּאטא.

אמרו:  כאשר חזר שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) מהתעלה, נכנס לבית עאא'שה, רצון אללה עליה,  חפף את ראשו, התרחץ והתפלל את תפילת הצהרים. בא אליו המלאך גבריאל על פִרדה ואמר: אללה מצווה עליך ללכת אל בני קריט'ה. שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) שלח את בִּלאל, והוא קרא לאנשים לתפילה: שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) מצווה עליכם, שלא תתפללו את תפילת אחר הצהרים (תפילת המִנְחה), אלא אצל בני קריט'ה.

אמר  מחמד בן מסלמה:  היטלנו עליהם מצור קשה, והם הורידו את  נבּאש בן קיס, והוא דיבר עם שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) זמן מה, ואמר: מחמד, אנו מקבלים את מה שקיבלו בני אלנַצ'יר - לְך [יהיו] הכספים והשריונות, ואתה תמנע את שפיכות הדמים שלנו, ואנחנו נצא מארצכם עם נשינו וצאצאינו, ו[יהיה] לנו מה שיוכלו הגמלים לשאת חוץ מהשריונות. סירב  שליח אללה  (תפילת אללה עליו וברכתו). אמרו: אתה תמנע את שפיכות הדמים שלנו, ואנו נצא בשלום עם נשינו והצאצאים, ואין לנו צורך במה שנושאים הגמלים. אמר שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו): לא, אלא אם תקבלו את פסק דיני (תתאסלמו).

אלזַבּיר בן באטא עשה חסד לת'אבת בן קיס בקרב בֻּעַאת'. בא ת'אבּת אל אלזַבּיר ואמר: אבו עבד אלרחמן, האם אתה מכיר אותי? אמר: האם יכול מישהו כמוני לא להכירך? אמר ת'אבּת: עשית לי חסד,  ואני רוצה לגמול לך עליו. אמר אלזַבּיר: אללה  גומל לאציל, אני זקוק לכך היום ביותר. בא ת'אבּת אל שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו) ואמר: שליח אללה, אני חייב טובה לאלזַבּיר.  הוא גזז  את ציצייתי (נתן לי את חיי) בקרב בֻּעַאת', ואמר [אלזַבּיר]: זכור את החסד הזה.  ו[עתה] אני רוצה לגמול לו על כך.  לכן  תן לי אותו. אמר שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו):  הוא שלך. בא [ת'אבּת] אליו (אל אלזַבּיר), ואמר לו (לאלזַבּיר) זאת. אמר אלזַבּיר: שיח' גדול - ללא אנשים, ללא ילדים וללא כסף ביַתְ'רִבּ - מה יעשה  בחייו? אמר ת'אבּת  לשליח אללה 
« עריכה אחרונה: דצמבר 17, 2008, 21:54:07 על ידי arter1 »

מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #2 ב- : דצמבר 17, 2008, 21:26:56 »
ת'אבּת  לשליח אללה  (תפילת אללה עליו וברכתו): תן לי את  כספו ומשפחתו. נתנם לו. חזר אל אלזַבּיר ואמר:  שליח אללה נתן לי את ילדיך, את אנשיך ואת כספך. אמר אלזַבּיר: ת'אבּת, מה עם כּעב בן אסד? אמר:  נרצח.  אמר:  ומה עם חֻיַי בן אַחְ'טַבּ? אמר: נרצח. אמר: ומה עם נַבּאש בן קַיְס? אמר: נרצח. אמר: ת'אבּת, איזו טובה יש בחיים אחריהם? האם אחזור אל הבית, שבו הם היו שוכנים, ואשרוד בו אחריהם? אין לי צורך בכך. אינני מבקש ממך, אלא שתביא אותי אל הרוצח הזה, אשר הורג את מנהיגי בני קֻריט'ה,  אח"כ יביאני אל מקום הריגת אנשַי. קח את חרבי, כי היא חדה, הַכה אותי בה והרגני! קירב אותו אל אלזֻבַּיְר בן עַואם, והוכה צווארו (נערף ראשו).

מנאום הפרידה
בין יתר נאומיו של מחמד - נאום "חג' הפרידה", והוא:

השבח לאל. נבקש את עזרתו, את מחילתו ואת כפרתו. נבקש מחסה באללה משרירות ליבנו (מיצר ליבנו הרע) וממעשינו הרעים. מי שאללה ינחנו, אין לו מַתעה, ומי שאללה יתענו, אין לו מַנחה. הריני מעיד, שאין אלוהים זולת אללה ואין לו שותף, והריני מעיד, שמחמד - עבדוֹ ושליחוֹ. אני מצווה עליכם, עובדי אללה, [לנהוג] ביראת שמים, ואני מזרז אתכם לציית לו. אני פותח עכשיו את נאומִי בדברים טובים, ועתה לעצם העניין: אנשים, שִמעו אותי ואסביר לכם, כי אינני יודע, אולי לא אפגוש אתכם אחרי שנתי זו במקום זה.

אנשים, דמיכם וכספיכם אסורים עליכם, עד אשר תפגשו את ריבונכם כאיסור יומכם זה בחודש זה בעיר זאת (בחודש ذُو الحِجّة, בעיר مَكَّة).

הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!

אנשים, הרי כל המאמינים אחים, ואסור לאיש שייקח את כסף אחיו, אלא אם ניתן לו ברצון.

הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!

לא תשובו להיות אחרַי (אחרי מותי) כופרים, אשר אחד מכם מכה את צווארי רעהו. כי אני השארתי לכם משהו, שאם תחזיקו בו, לא תתעו אחריו: ספר אללה (הקֻראן) והסֻנה שלי.

הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!

אנשים, אלוהיכם אחד, ואביכם אחד. כולם בני האדם הראשון, והאדם הראשון הוא מן העפר. המכובד ביותר ביניכם בעיני אללה הוא ירא-השמים ביותר (הטוב שבכם). ואין לערבי יתרון על נוכרי, אלא ביראת שמים.

הלא, האם מסרתי (הודעתי את שהוטל עלי להודיע)? אלוהי, אתה העד!

אמרו: כן.

אמר: ימסור הנוכח לנעדר [את דברַי בנאום הזה].

מות שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו
בשם אבו הֻרַיְרה, שאמר: כאשר מת שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, קם עֻמַר בּן אלחַ'טאבּ ואמר: הנה אנשים מן הצבועים טוענים, ששליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, מת, אבל אני אומר לכם: חי אללה, הוא לא מת, אלא הלך אל ריבונו, כמו שהלך מוסא בן עמראן, ונעדר משבטו 40 לילות. אח"כ חזר אליהם, לאחר שאמרו, כי הוא מת. על כן שוֹב ישוב אליכם ויקטע את ידי האנשים ורגליהם, שטענו, כי שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, מת.
אמר: הגיע אבּו בּכּר וחנה ליד דלת המסגד, והנה הגיעה אליו הידיעה [שמחמד מת]. עֻמַר דיבר עם האנשים באותו הזמן, ולא שם לב למאומה. נכנס [אבו בכר] ישר אל שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, בבית עאא'שה, ושליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, עטוף בבגדים בפינת הבית, ועליו גלימה. ניגש וגילה את פני שליח אללה,תפילת אללה עליו וברכתו, ואח"כ ניגש אליו ונישקוֹ, ואמר: יהיו אבי ואמי כפרתך (אתה יקר לי יותר מהורי). הנה המוות, שגזר אללה, טעמת ממנו (אתה באמת מת). אח"כ לעולם לא תפגע בך שום מיתה. אח"כ החזיר את בגד הפסים אל פני שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, אח"כ יצא, בעוד עֻמַר מדבר אל האנשים, ואמר: לאט לך, עֻמַר, הקשב! סירב [עֻמַר] לא לדבר. כאשר ראה אבו בכר, שעֻמַר אינו מקשיב, ניגש אל האנשים. וכאשר שמעו האנשים את דבריו, ניגשו אליו, ועזבו את עֻמַר. ואז שיבח אבו בכר את אללה, הלל אותו ואמר: אנשים, מי שעובד את מחמד, הנה מחמד מת, ומי שעובד את אללה, הנה אללה חי ולא מת. אח"כ קרא את הפסוק [הבא מן הקֻראן]: "אין מחמד אלא שליח (נביא), וכבר היו לפניו שליחים (הוא רק בשר ודם), ואם ימות או ייהרג, האם תשובו על עקבותיכם (לסורכם)? מי שיחזור על עקבותיו (ישוב לסורו), לעולם לא יזיק לאללה. אללה יגמול למהללים (למודים)".

 סוד השיח של משה
סוּפר בשם כעב אלאחבאר (רצון אללה עליו), שאמר: כאשר נקרא מוסא, עליו השלום, אל ההר הנקרא ג'בל אלטוּר, והנה ירד גבריאל, עליו השלום, וירדו המלאכים, כשהם מגרשים את חיות הבר וכל דבר שיש בו (בהר). אמר גבריאל למוסא, עליו השלום: עלֵה על ההר, ודע לך, שעכשיו תמתיק עליו סוד עם ריבונך! אמר: עלָה מוסא, עליו השלום, כשעליו גֻ'בַּה (גלימה מזרחית רחבת שוליים) מצמר ועַבַּאיַה (מין גלימת צמר, לעיתים עם פסים) מצמר ובגד עליון משיער, ובידו מקל, שעליו הוא נשען. ירדו המלאכים והקיפו את ההר כמו טבעת, ואז אמר לו גבריאל: חבוֹש מצנפת, מוסא, והתעטף בקצה המצנפת והדק אותה על מצחך וצווארך, עד שלא יראו אלא רק את בבות עיניך! אמרו: מוסא עשה זאת כדי לא להישרף מאש דברי אללה, ירומם ויתעלה. עלה מוסא ועמד, כשהוא נשען על מקלו ומאזין לְמה שאומר לו ריבונו בעל העוז והגבורות, יתעלה הוד מלכותו. אמר [אללה] ישתבח ויתעלה: נוכחתי במו עינַי, שאין אלוה חוץ ממני לבדי, [ש]אין לי שותף במלכותי, ושמחמד הוא עַבדי. לכן עבוד אותי, מוסא, וערוך את התפילה להזכרת שמי!


מן החדית' המכובד
מסר לנו ספיאן מפי עטאא' בן אלסאא'ב, שאמר: בא אדם אל הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, כשהוא נשבע לו אמונים, כדי לצאת עימו להג'רה (ממכה לאלמדינה), והשאיר את הוריו בוכים. אמר: "חזוֹר אליהם וגרוֹם להם לצחוק, כפי שגרמתָּ להם לבכות".
באה קבוצת אנשים אל הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, ואמרו: פלוני צם כל היום, ונשאר כל הלילה עֵר ומתפלל ומרבה להזכיר את שם אללה. אמר: מי מכם מספק לו את מזונו ושתייתו? אמרו: כולנו. אמר: כולכם טובים ממנו.
אם נפגשים שני מוסלמים לדו-קרב, הרוצח והנרצח [דינם אחד - ] גיהינום. אמרו: שליח אללה, הבנּוּ מדוע ההורג ילך לגיהינום. אך מדוע ההרוג? אמר: מההתחלה הוא השתוקק להרוג את חברו
המאמינים משולים בחיבתם זה לזה, ברחמיהם זה על זה ובהתקרבותם זה לזה לגוף: כאשר אחד האיברים מתלונן, נזעקים לעזרתו יתר [אברי] הגוף בחום ובעירנות (נדודי שינה).
כולכם מנהיגים, וכל אחד מכם אחראי על צאן מרעיתו. האישה מנהיגה בבית בעלהּ, והיא אחראית על צאן מרעיתהּ. המשרת אחראי על כספי אדוניו, והוא אחראי על צאן מרעיתו. לכן כולכם מנהיגים, וכל אחד מכם אחראי על מה שהוא ממונה עליו.
בשם אבן עֻמר, שאמר: ראיתי את שליח אללה מקיף את הכעבה, כשהוא אומר: מה נעימה אַת, ונעים ריחך, מה גדולה אַת ועצומה קדושתך! חי אללה, אשר נפש מחמד בידו, קדושת המאמין - דמו, רכושו - גדולה אצל אללה ממך, ויש לחשוב רק דברים טובים (בעל מידות טובות, הוא אדם טוב, עד שהוא מוכיח שהוא רע).
בשם אנס בן מאלכ, רצון אללה עליו, שאמר: אמר שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו: "שלושה הולכים בעקבות המת, שניים - חוזרים, ואחד - נשאר: הולכים אחריו - משפחתו, כספו ופעלו. חוזרים - משפחתו וכספו. נשאר - פעלו".
בשם אבו הֻרַיְרַה, ששליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, אמר: דיני ודין הנביאים שלפני הוא כדין אדם, שבנה בית וטיפח אותו, חוץ מלבֵנה אחת בפינה. החלו האנשים להקיפו ולהתפעל ממנו, ואמרו: מדוע לא הונחה הלבֵנה הזאת? אני הלבֵנה, ואני אחרון הנביאים.
אמר שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו: עזוֹר לאחיך (תמוך באחיך) המוסלמי בין אם הוא עושק או עשוק! אמרו: אעזור לו (אתמוך בו) אם הוא עשוק. אך איך אעזור לו (אתמוך בו) אם הוא עושק? אמר: תמנע ממנו מלעשות את מעשה העֹשק. בכך אתה עוזר לו (תומך בו).
מי שמטיף ללכת בדרך הישר (האסלאם), יהיה לו שכר כמו שכרם של אלה, ההולכים בעקבותיו, לא פחות. מי שקורא לסטות מדרך הישר, [דבק] בו חטא (עבירה), כמו אשמות אלה ההולכים אחריו, לא פחות.
בשם שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, שאמר: מי שאומר אין אלוהים זולת אללה, יגיע לגן העדן. אמרו: אפילו אם נאף וגנב? אמר: גם אם נאף וגנב.
לא נעשה מוסלמי

שבועת האמונים לאבו בכר
אבן סעד: כאשר מוּנה אבו בכר, הוא נאם לפני האנשים, שיבח את אללה והיללוֹ. אח"כ אמר: ועתה לעצם העניין. עניינכם נמסר לידַי, ואין אני הטוב שבכם. אך הקֻראן הורד (ירד), הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, קבע את הסנה (سُنَّة) ולימדו אותנו, ואנחנו למדנו. לכן דְּעוּ, האנשים, שהפקחות הגדולה ביותר היא יראת השמיים, וחוסר האונים הרב ביותר הוא החטא! לגבי דידי החזק ביותר מביניכם הוא האיש החלש ביותר [הזקוק לעזרתי], עד שאתן לו את המגיע לו; והחלש ביותר מביניכם הוא האיש החזק ביותר לגבי דידי, עד שאקח את המגיע ממנו. אנשים, אין זה אלא שאני נוהג בדרך מסויימת, ואין אני ממציא. אם איטיב [לעשות זאת], עִזרו לי! ואם אסטה, יַשרו אותי! אני אומר את דברַי אלה, ומבקש מחילה וכפרה מאללה לי ולכם.
אבן סעד: שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, מת, והאנשים התאספו בבית סעד בן עֻבאדה, וביניהם אבו בכר ועֻמר. קמו נואמי האנצאר (תומכי מחמד המוסלמים בעיר אלמדינה), והאדם שלהם החל לומר: קהל המֻהאג'רון (תומכי מחמד, שנלוו אליו בבריחתו ממכה לאלמדינה), אם שליח אללה השתמש באיש שלכם, הוא צירף אליו איש משלנו. לכן לדעתנו, צריכים לבוא שני אנשים אחרי הדבר הזה (אחרי מות הנביא): משלנו ומשלכם. המשיכו נואמי האנצאר [בדיבורים] אלה. קם זיד בן ת'אבת ואמר: היודעים אתם, שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, היה מהמֻהאג'רון, ויורשו [יהיה] מהמֻהאג'רון. אנחנו היינו האנצאר של שליח אללה, תפילת אללה עליו וברכתו, ואנחנו האנצאר של יורשו, כפי שהיינו האנצאר שלו. אח"כ לקח את יד אבו בכר ואמר: זה חברכם. נשבע לו אמונים, ואח"כ נשבעו לו האנצאר והמֻהאג'רון אמונים.

שליח קיסר ביזנץ ועֻמר בן אלח'טאב
קיסר ביזנץ שלח שליח אל עֻמר בן אלח'טאב, כדי לבדוק מה העניינים אצלו. כאשר נכנס לעיר אלמדינה, שאל את אנשיה: היכן מלככם? אמרו: אין לנו מלך, אלא יש לנו נסיך, שיצא מחוץ לעיר אלמדינה. יצא השליח לבקשו, וראה אותו ישן על הארץ על החול החם, כשהוא שם את העבאיה (הגלימה) שלו כמו כר, והזיעה ניגרת ממצחו, עד שהרטיבה את האדמה. כאשר ראה אותו במצב הזה, נפלה בליבו של השליח יראה, ואמר בנפשו: איש, שכל המלכים אינם יודעים ממנו מנוח בגלל יראת הכבוד כלפיו - האם זה מצבו? אבל אתה, עֻמר, נהגת ביושר, ולכן אתה בטוח, ואילו מלכנו עושק (מקפח), ולכן ללא ספק שנתו נודדת מפחד.

תכונותיו של עֻמַר בּן אלחַ'טאבּ
כאשר שמעו האנשים את דברי עֻמַר (רצון אללה עליו) וראו את עבודתו, כשהוא הולך בשווקים, מסתובב בדרכים, שופט בין האנשים בקרב שבטיהם ומלמד אותם במקומותיהם, זכרו את אבו בכר והנביא (תפילת אללה עליו וברכתו).

עֻמַר בּן אלחַ'טאבּ (רצון אללה עליו) יצא אל השוק. פגשה אותו אישה צעירה ואמרה: "אמיר המאמינים, בעלי מת, והשאיר ילדים קטנים, שאין להם לא זרעים ולא עטינים (אין להם אוכל), ואני חוששת להם. אני בתו של ח'פאף בן אימן אלעִ'פארי, ואבי נכח באלחֻדַיְבִּיּה עם שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו). עמד עימה עֻמַר מבלי ללכת ואמר: "שלום [לבעלת] ייחוס קרוב". אח"כ פנה אל גמל בעל גב רחב וחזק, שהיה קשור לבית, העמיס עליו שני שקים, שאותם מילא באוכל, שׂם ביניהם כסף ובגדים, ואח"כ מסר לה את אפסרו של הגמל ואמר: "הוליכי אותו, וזה לא ייגמר (זה יספיק) עד שאללה ייתן לכם טוב". אמר איש: אמיר המאמינים, נתת לה הרבה. אמר עֻמַר: אמך תשכול אותך (הלוואי שתמות!), חי אללה. ראיתי את אביה של זאת ואת אחיה, שצרו פעם על מבצר וכבשו אותו, אח"כ לקחנו את חיציהם כשלל.

אמר אלחסן, אללה ירחם אליו: הביאו לעֻמַר כסף. נודע הדבר לחַפַצַה בת עֻמַר, אם המאמינים, ואמרה: "עֻמַר, אמיר המאמינים, לקרוביך יש זכות לגבי הכסף הזה. אללה, ירומם ויתעלה, ציווה עליך [לדאוג] לקרובים". אמר לה: "ילדה קטנה, לקרובַי יש זכות על כספי. ואילו זה שלל של המוסלמים. רימית את אביך, ויעצת עצה רעה לקרובַי". היא קמה, חי אללה, כשהיא גוררת את שובל [בגד]הּ.

כאשר הגיעה אל עֻמַר הידיעה על הליכתו של רֻסְתֻם לאלקאדִסִיה, ביקש מהרוכבים ידיעות [על מהלך הקרב] באלקאדסיה מהבוקר עד הצהרים (אמצע היום). אח"כ חזר אל אנשיו. כאשר פגש אותו המבשר, שאל אותו [עֻמַר] מאין בא, והוא מסר לו. אמר: "עבד אללה, סַפר לי!". אמר: "אללה הביס את האויב". ועֻמַר (רצון אללה עליו) רץ לצידו בצעדים קטנים, כשהוא מבקש ידיעות, והשני רוכב על הנאקה שלו מבלי להכירוֹ. עד שהגיעו לאלמדינה, והנה האנשים מברכים אותו (את עֻמַר) בתואר אמיר המאמינים. אמר האיש: "מדוע לא אמרת לי, אללה ירחם עליך, שאתה אמיר המאמינים?" החל עֻמַר לומר "אל פחד, אחי!".

החוזה של עֻמַר עם אנשי ירושלים
בשם אללה הרחמן הרחום

זה כתב הביטחון, שנתן עבד אללה עֻמַר, אמיר המאמינים, לאנשי ירושלים. הוא נתן להם חסות (ביטחון) לעצמם, לכספם, לכנסיותיהם, לצלביהם, לחולה ולבריא שביניהם ולכל עדתם. לא יגורו בכנסיותיהם והן לא תיהרסנה, לא ייגרע מהן, לא ממקומן, לא מכספן ולא דבר מכספם. לא ישנאו אותם על דתם, ואף אחד מהם לא ייפגע. לא יגור עימם בירושלים אף אחד מהיהודים.

על אנשי ירושלים לתת מס גולגולת, כפי שנותנים אנשי קטסיפון (בירת פרס הסאסאנית). עליהם להוציא ממנה את הביזנטים והשודדים. מי מהם שייצא [מבין הביזנטים והשודדים], הריהו בטוח ביחס לעצמו ולכספו, עד שיגיעו אל מקום מקלטם. מי שישהה מביניהם, הריהו בטוח, ו[מוטל] עליו [לשלם] מס גולגולת כמו אנשי ירושלים. מי מבין אנשי ירושלים, שירצה ללכת עם הביזנטים עם כספו ולעזוב את כנסיותיהם וצלביהם, הריהם בטוחים על נפשם ועל כנסיותיהם וצלביהם, עד שיגיעו למקום מבטחם. לגבי אלה הנמצאים בה, שלא מתושבי ירושלים, מי מהם שירצה - יישאר, ו[מוטל] עליו [לשלם] מס גולגולת כמו אנשי ירושלים. מי מהם שירצה - ילך עם הביזנטים, ומי מהם שירצה - יחזור אל משפחתו. לא יילקח מהם דבר, עד שיקצרו את יבולם.

בספר הזה נכלל חוזה אללה וחסות שליחוֹ, חסות הח'ליפים וחסות המאמינים, אם יתנו את מס הגולגולת [המוטל] עליה&#
« עריכה אחרונה: דצמבר 17, 2008, 22:08:27 על ידי arter1 »

מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #3 ב- : דצמבר 17, 2008, 22:21:00 »
רצח עֻמַר בּן אלח'טאבּ
עֻמַר לא הרשה לאיש מן הנוכרים להיכנס לאלמדינה. כתב אליו אלמֻע'ירה בן שֻעְבּה: יש אצלי עבד צעיר פַּסּל,  נגר,  נפח, ויש בו מן התועלת לתושבי אלמדינה.  אם תראה לנחוץ להרשות לי לשלוח אותו - אשלחנו. עֻמַר הרשה לו. עוד קודם לכן הטיל עליו אלמֻע'ירה בכל יום [מס של] שני דרהמים. קראו לו אבו לֻאְלֻאה, והוא היה פרסי, מאנשי נַהאוַנְד. הוא שהה זמן מה באלמדינה, אח"כ בא אל עֻמַר והתלונן על כובד המס שלו. אמר עֻמַר: מה אתה מיטיב לעשות? אמר: אני פסל, נגר, נפח. אמר לו עֻמַר: אין החַ'ראג' שלך רב בהתאם לעבודות, שאתה מיטיב לעשות. יצא ממנו [אבו לֻאְלֻאה] כשהוא זומם מזימות. אח"כ עבר ליד עֻמַר ביום אחר, כשהוא יושב. אמר לו עֻמַר: האם לא סוּפר לי עליך, שאמרת: לוּ רציתי לעשות ריחיים, שיטחנו ברוח - הייתי עושה זאת? אמר אבו לֻאְלֻאה: עֲשֹׂה אעשה לך ריחיים, שכל האנשים ידברו עליהם. המשיך אבו לֻאְלֻאה [בדרכו]. אמר עֻמַר: הנוכרי הזה כבר איים עלי לפני כן. כאשר החליט לבצע את זממו, לקח פגיון ועטף אותו בשמלתו, אח"כ ארב לעֻמַר באחת מפינות המסגד בסתר. עֻמַר נהג לצאת עם עלות השחר להעיר את האנשים [לתפילה]. עבר [עֻמַר] לידו (ליד אבו לֻאְלֻאה), ואז קפץ עליו ודקר אותו 3 דקירות, שאחת מהן תחת בטנו, והיא זו אשר הרגה אותו. הוא דקר [גם] 12 מאנשי המסגד, ש- 6 מהם מתו, ו- 6 נותרו. אח"כ שחט את עצמו בפגיון, ומת.

כתונת עֻתְ'מאן
מפי אלנעמאן בן בשיר בשם עאאִ'שה, שאמרה: שליח אללה (ص) שלח לקרוא לעת'מאן בן עפאן. [כאשר הוא בא אליו,] הסתכל לעברו שליח אללה (ص). וכאשר ראינו את שליח אללה (ص), הסתכלנו זו אל זו. אחד הדברים האחרונים, שאמר הנביא, שנתן מכה קלה על כתפו [של עֻתְ'מאן] היה: עֻתְ'מאן, אללה, ירומם ויתעלה, עתיד להלביש אותך כתונת. וגם אם ירצו הפוסחים על שתי הסעפים (הצבוּעים) שתפשוט אותה, אל תפשוט אותה עד שתפגשני (עד שתמות), [הוא אמר זאת] שלוש פעמים. אמרתי (אלנעמאן) לה (לעאאִ'שה): אֵם המאמינים, למה לא סיפרת? אמרה: שכחתי, חי אללה, לא זכרתי זאת. אמר: הודעתי על כך למֻעאוִיה בן אבי סֻפְיאן (הבוס של אלנעמאן), והוא לא האמין לְמה שסיפרתי לו, עד שכתב לאֵם המאמינים: "כתבי לי על כך", והיא כתבה לו מכתב על כך.

סיפר אבן אלאעראבי בשם עֻתְ'מאן, שהנביא (ص) אמר לו: אללה יַלבישך כתונת, ואתה תאולץ לפשוט אותה. היזהר מלפשוט אותה. אמר: בכתונת הוא התכוון לח'ליפוּת בחדית' זה, וזוהי אחת המטאפורות היפות ביותר.

למה הגלה עֻתְ'מאן את אבו ד'ר לאלרבד'ה
בשם זיד בן והב, שאמר: עברתי באלרבד'ה, והנה אבו ד'ר בא לקראתי. אמרתי לו: מה אתה עושה במקום הזה [מה עושה אדם מכובד כמוך במקום כזה]? אמר: הייתי באלשאם, והיה לי ויכוח עם מֻעאוִיה בעניין הפסוק: "אלה אשר יאצרו [יגנזו] זהב וכסף, ולא יוציאוהו לשם שמים, [להם צפויים ייסורים", سورة التّوبَة (9), פסוק 34]. אמר מֻעאוִיה: הפסוק הזה נאמר על היהודים והנוצרים, ו[אילו] אני אמרתי: הפסוק נכתב עלינו ועליהם. פרץ בינינו ויכוח בעניין הזה. מֻעאוִיה כתב אל עֻתְ'מאן והתלונן עלי. עֻתְ'מאן כתב לי: בוא לאלמדינה, ואני הגעתי [לאלמדינה]. הייתה התגודדות המונים סביבי (אולי שמעו, שהוא העז פנים כנגד מֻעאוִיה החזק, ולכן התגודדו סביבו), כאילו לא ראו אותי קודם. סיפרתי זאת לפני עֻתְ'מאן (על הבעת התמיכה שהייתה כלפי), והוא אמר לי: אם ברצונך, עליך לפרוש למקום פחות מרכזי, וכך תהיה בכל זאת קרוב [לאלמדינה]. זה מה שהביאני למקום הזה. לוּ מינו עלי אמיר חבשי, גם אז הייתי שומע ומציית לו.

רצח עֻתְ'מאן
דע, שכאשר נרצח עֻתְ'מאן, רצון אללה עליו, התנדב מֻעאוִיה לנקום [נקמת דם] ברוצחיו. התאמץ לחפש אותם, עורר את אנשי אלשאם והלביש את המִנְבַּר של דמשק בכתונת עֻתְ'מאן, אשר בה נרצח, ותלה את אצבעות נאאִ'לה, אשת עֻתְ'מאן, על הכתונת. אנשי אלשאם בכו נואשות סביב הכתונת הזו במשך שנה שלמה.

מפי אבן אסחאק [שאמר], שכאשר נהרג עֻתְ'מאן והובא למֻעאוִיה המכתב על פיטוריו מהיותו מושל אלשאם, יצא ועלה על הבימה, אח"כ קרא לאנשים לבוא, והם באו למסגד. מֻעאוִיה נאם לפני האנשים, בירך את אללה, שיבח אותו והתפלל על הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו. אח"כ אמר: "אנשי אלשאם, אתם יודעים, שאני מוּניתי לתפקידי ע"י אמיר המאמינים, עֻמַר בן אלחַ'טאב, וגם ע"י עֻתְ'מאן, שנרצח מקופח. ואתם אולי יודעים, שאני ממלא המקום. אללה אומר בספרו: "מי שנהרג מקופח, ניתֵן ליורשו את השלטון, והוא לא יפריז בהרג" (סורה 17, פסוק 33). אני רוצה, שתאמרו לי, מה בליבכם לגבי רצח עֻתְ'מאן!

תכונותיו של עלי בן אבי טאלִב
מספרים, שעלי, רצון אללה עליו, הפיל איש ארצה באחת ממלחמותיו ועלה על חזהו, כדי לכרות את ראשו. ירק האיש בפניו. ואז קם [עלי] ממנו ועזב אותו. כששאלו אותו על כך, אמר: הוא ירק בפנַי, ואני פחדתי, שאהרוג אותו בגלל שהוא הרגיז אותי בכך [שירק בפנַי], ואינני הורג, אלא כשאני נאמן ומסור לאללה.

תאור קרב צִפין והנפת הקֻראנים
קרב הגמל היה בחודש השישי של שנת 36 להג'רה. נהרגו בו טַלְחה, אלזֻבַּיְר ואחרים. מספר ההרוגים הגיע ל- 13 אלף. עלי שהה בבצרה 15 לילות, ואח"כ חזר לכוּפה. אח"כ יצא [למלחמה] נגדו מֻעאוִיה בן אבי סֻפְיאן, ואלה שאיתו באלשאם. הדבר נודע לעלי, והוא נע לקראתו, והם נפגשו בצִפין בחודש צַפַר בשנת 37. הקרב נמשך זמן רב. אח"כ הניפו אנשי אלשאם את ספרי הקֻראן, כשהם קוראים [לאנשים], שיקיימו מה שכתוב בהם (لاَ حُكْمَ إلاّ لهِ) כתכסיס של עַמְרו בן אלעאץ (כלומר, שאללה ישמש כבורר). האנשים שנאו את המלחמה (לא רצו להילחם עוד), וקראו איש לרעהו להתפייס, ומינו שני בוררים. עלי מינה את אבו מוּסא אלאַשְעַרי, ומֻעאוִיה מינה את עַמְרו בן אלעאץ. הם הסכימו ביניהם (הגיעו לזיכרון דברים), שייפגשו בראש השנה (לאחר שהסיבוב יסתיים) באַדְ'רֻח על מנת לדון בענייני האומה, והאנשים התפזרו.

רצח עלי
קבוצת אנשים מהחַ'וארִג' (3 אנשים) נפגשה במכה ושוחחה על מצב המוסלמים (הסֻנים והשיעים). הם גינו אותם, וגינו את פעולותיהם נגדם, הזכירו את אנשי ألنَّهْرَوَان, ואמרו עליהם رَحِمَهُمُ اللهُ. אמרו כמה מהם לאחרים: "לוּ מכרנו את נפשותינו לאללה, והיינו באים אל שליטי התעייה (עלי ו-مُعَاوِيِة - כולם, כלומר סֻנים ושיעים) ומבקשים להורגם, היינו נותנים מנוחה מהם לבריות ולאדמה, ונוקמים את דם אחינו הקדושים ב-ألنَّهْرَوَان". הם כרתו ברית זה עם זה [לעשות] כך, וזה קרה עם סיום העליה לרגל (זה קרה במכה). אמר عَبْدُ الرَّحْمَنِ بْنِ مُلْجَم, ארור יהיה: אני אחסוך מכם את הטִרחה לדאוג לעלי (אני לוקח עלי את עלי, אני 'אטפל' בעלי). אמר מישהו אחר: אני 'אטפל' ב-مُعَاوِيَة. אמר השלישי: אני 'אטפל' ב-عَمْرُو بْنُ الْعَاص. הם כרתו ברית זה עם זה ביחס לנאמנות הדדית (כדי לקיים את דבריהם), מבלי שאחד מהם יחזור על עקביו (יתחרט) ממטרתו (מ"הקורבן", האיש המיועד לחיסול על ידו), שאליה ייצא, ומהריגתהּ. הם קבעו להם מועד [לעשות זאת] בחודש רמאדן (כלומר 3 חודשים אחרי ההסכם), בלילה שבו רצח אבן מלג'ם את עלי, עליו השלום.

המתינוּת של מֻעאוִיה
מספרים, ש-مُعَاوِيَة לקח שבוי מחברי עלי, רצון אללה עליו, ביום הקרב על צִפין, ואותו אדם גילה גבורה רבה. כאשר הובא לפניו אותו אדם, אמר [مُعَاوِيَة]: "השבח לאללה שזיכה אותי בך". אמר [השבוי]: אל תאמר זאת, אלא אמור: "האל נתן והאל לקח - יהי שם האל מבורך", כי זה אסון [שנפלתי אצלך בשבי]. שאל: איזה חסד יותר גדול מצד אללה, שזיכני בניצחון על אחד, שהרג בשעה אחת קבוצה גדולה מאנשַי? אמר: חי אללה, אֵלִי העד, ש-مُعَاوِيَة לא הורג אותי למענך, ולא שאתה מרוצה מההריגה שלי, אלא הוא הרג אותי כדי לזכות בשברי ההנאות של העולם הזה [הוא הורג אותי מתוך רצון לזכות בשלטון; מתוך כעס]. אם יעשה כך (יהרגני), תן לו כגמולו. ואם לא יעשה כך (לא יהרגני), עשֵה מה שאתה [האֵל] ראוי לו [כמידת הרחמים]. (ברגע זה הוא מתפלל לשלום مُعَاوِيَة.) אמר [مُعَاوِيَة]: ארור תהיה. אתה קיללת בצורה נכונה וטובה, והיטבת לגדף, ובירכת היטב. שניכם, הניחו לו!

מדברי השיעה על רצח אלחסין
מספרים על זין אלעאבדין, עליו השלום, שאמר: כאשר הביאו את ראשו של אלחסין אל יזיד, שמו אותו לפניו, והוא שתה מעליו. באותו היום בא למקום מושבו שליח של מלך ביזנץ, שהיה מנכבדי הביזנטים ומגדוליהם, ואמר: מלך הערבים, ראשו של מי זה? אמר לו יזיד: מה לך ולראש הזה? אמר: כאשר אחזור אל מלכנו, הוא ישאלני על כל דבר שראיתי, ואני רוצה לספר לו את הסיפור על הראש הזה ועל בעליו, כדי שישתתף בשמחתך. אמר יזיד (ארור יהיה): זהו ראשו של אלחסין בן עלי בן אבי טאלב. אמר הביזנטי: ומי היא אמו? אמר: פאטמה בת שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו). אמר הנוצרי: אוי לך ולדתך. דתי יותר טובה מדתכם. אבי מצאצאי דוד, עליו השלום, וביני לבינו יש אבות רבים, והנוצרים מכבדים אותי. אתם הורגים את בן בתו של שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו), כשאין בינו ובין נביאכם אלא אֵם אחת?!

בשם אם סלים, שאמרה: כאשר נרצח אלחסין, המטירו השמיים גשם כמו דם, עד שהבתים והקירות האדימו ממנו.

אמר אלוליד בן עבד אלמלכ: מי מכם יודע מה עשו אבני ירושלים ביום רצח אלחסין בן עלי? אמר אלזהרי, אשר היה במקום מושבו של אלוליד: נודע לי, שכל אבן שהפכו - מצאו תחתיה דם טרי [שלא התייבש].

שריפת הכעבה
אמר: בא איש כשבקצה חוד הרומח שלו אש. הצית באמצעותה את האוהל, והתפשטה האש אל הכעבה ונשרף העץ, נבקעו היסודות, נשרפו הוילונות ונפלו על הארץ. אח"כ נלחמו אנשי אלשאם מלחמות לאחר שרפת הכַּעְבַּה בחודש רבּיע (א)לְאַוַל שנת 64 [להג'רה]. אמר: כאשר נשרפה [הכַּעְבַּה], ישבו אנשי מכה ב-أَلْحِجْر (שטח מחוץ לכַּעְבַּה), ועימם אבן אלזביר, כשאנשי אלשאם יורים בהם בחיצים. נפל לפניהם חץ. אמר: בחץ הזה יש מֶסֶר (ידיעה). לקחו אותו ומצאו, שכתוב בו: יזיד בן מֻעאוִיה מת ביום חמישי 14 בחודש רבּיע (א)לְאַוַל [להג'רה]. כאשר קרא זאת אבן אלזֻבַּיְר, אמר: אנשי אלשאם, שורפי בית אללה, מתירי קדושת הכַּעְבַּה (מחללי המקום הקדוש), מדוע (על מה) אתם נלחמים, הרי העריץ שלכם, יזיד בן מֻעאוִיה, מת? בא אליו אלחֻצַיְן בן נֻמַיְר, ואמר לו: ניפגש הלילה בעמק אלבַּטְחַאא', אבו בכר. כאשר הגיע הלילה, יצא אבן אלזֻבַּיְר עם חבריו, ויצא אלחֻצַיְן עם חבריו אל אלבַּטְחַאא'. אמר אלחֻצַיְן: אתה יודע, שאני שליט (מפקד) של אנשי אלשאם, ושמוסרות סוסיהם בידי (על פִּי ייפול דבר, אני הבוֹס!). אני רואה, שאנשי חִג'אז שבעי רצון ממך. אני אשבע לך אמונים עתה, בתנאי שתימנע מלנקום את דם כל אלה, שפגענו בהם בקרב הקשה, ותצא עימי לאלשאם, כי אני לא רוצה, שהשלטון יהיה בחִג'אז. אמר [אבן אלזֻבַּיְר]: לא, חי אללה, לא אעשה זאת. אינני בוטח במי שהפחיד את האנשים, שרף את בית אללה (הכַּעְבַּה) וחילל את קדושתו. אמר אלחֻצַיְן: דווקא כן (לא כך הדבר), עֲשֵה זאת, ואני אדאג, שאיש לא יחלוק עליך. סירב אבן אלזֻבַּיְר, ואמר לו אלחֻצַיְן: אללה יקלל אותך ויקלל את מי שטען, שאתה שליט (מסוגל לשלוט). חי אללה, לא תצליח לעולם. סְעוּ, אנשי אלשאם. נסעו והסתלקו.

מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #4 ב- : דצמבר 17, 2008, 22:27:15 »
הריגת אבן אלזביר
אסמאא' בת אבו בכר, אֵם עבד אללה בן אלזֻבַּיְר, אמרה: חי אללה, איני מצפה [ממך], אלא שתיהרג, כך שתהיה לי בזכותך מצווה, או שתגבר (תנצח), ואז אשמח בניצחונך. אם אתה בעל הכרה באמיתות דבריך, ואתה מאמין, שאתה צודק (בעל נחישות החלטה לגבי ה-case שלך), כי אז עד מה ראוי אתה למאמץ בקרב, ולקרב פנים אל פנים עם הלוחמים של הצד השני (قَوْم). וָלֹא - כי אז השלום איתם  ראוי לך. אמר: אימא, אני פוחד (חושש), שאם אנשי אלשאם יהרגו אותי, הם יתעללו בי ויצלבו אותי. אמרה לו: בני, אחרי שחיטת כבש, פשיטת העור כבר לא מכאיבה. לכן, לֵך אחר ראייתך הפנימית, והיעזר באללה ריבונך.

ג'אבר בן עבד אללה - האחרון שנותר מחברי שליח אללה (תפילת אללה עליו וברכתו)
אמר אבו עבד אללה: ג'אבר בן עבד אללה היה האחרון שנותר מחברי שליח אללה, והוא היה מסור לנו (נטה אלינו): אנשי הבית (בני משפחתו של עלי). הוא נהג לשבת במסגד של שליח אללה, כשהוא חובש מצנפת שחורה ולקרוא: באקִר, בּאקִר. אמרו אנשי אלמדינה: ג'אבר הוזה. אמר: לא, חי אללה, אינני הוזה, אך שמעתי את שליח אללה אומר: אתה תפגוש אדם, ששמוֹ כשמי ותכונותיו כתכונותיי, אשר יבקש ידע. וזה הדבר, שגרם לי לומר את מה שאני אומר. אמר: בעוד ג'אבר משוטט באחד הימים ברחובות אלמדינה, עבר לפתע על-פני كُتَّابَ, שנמצא בו מחמד בן עלי בן אלחֻסין (הוא המכונה אלבּאקִר). כאשר הסתכל בו אמר: עלם, גש הלום! וניגש. אח"כ אמר לו: הסתובב, והוא הפנה עורף. אמר: אלה התכונות של שליח אללה, חי אללה (זה שנפשו של ג'אבר בידו). עלם, מה שמך? אמר: שמי מחמד בן עלי בן אלחֻסין בן עלי בן אבי טאלִב. ניגש אליו כשהוא מנשק את ראשו. אמר: אבי ואמי יהיו כפרתך. אביך, שליח אללה, מברך אותך בשלום (דורש בשלומך), וקורא לך. אמר: חזר מחמד בן עלי אל אביו, עלי בן אלחֻסין זַיְן אלעאבִּדין, כשהוא נפחד, ומסר לו את הידיעה. אמר: בני, אל תצא מן הבית (הישאר בבית)! נהג ג'אבר לבוא אליו פעמיים ביום (בבוקר ובערב), ואנשי אלמדינה נהגו לומר: מה מפליא הוא לגבי ג'אבר! הוא בא אל העלם פעמיים ביום בהיותו האחרון מחברי שליח אללה.


יראת השמים של עֻמַר בן עבד אלעזיז
חיאן, נציב מצרים, כתב אל עֻמַר בן עבד אלעזיז: האנשים כבר התאסלמו, ואין מס גולגולת (אין הכנסות). כתב אליו עֻמַר: עזוֹב אותי ממס הגולגולת (שילך מס הגולגולת לעזאזל). אללה שלח את מחמד כמַנחה, ולא שלח אותו כגובה מיסים.

האיבה בין אלאזד לתמים
אמר אבן עיאש: סיפר לי אדם מ[שבט] אלאזד, שאמר: היינו עם אסד בן עבד אללה בח'וראסאן. ובעודנו הולכים עימו גאה הנהר, וסחף עימו כמות אדירה (בלתי ניתנת לתאור) של מים וסחף. והנה איש, שהיכוהו הגלים, והוא קורא: הושיעו-נא, הושיעו-נא (אני טובע, אני טובע). עמד אסד ואמר: האם מישהו יודע לשחות? אמרתי: כן. אמר: קדימה, הדבק (השג) את האיש. ירדתי מסוסי, פשטתי את בגדַי, ואח"כ השלכתי עצמי למים. לא חדלתי לשחות, עד שהתקרבתי אליו. אמרתי: מאיפה אתה, איש? אמר: מבני תמים. אמרתי: לך לשלום (טְבע!, לך לכל הרוחות!)! חי אללה, לא התרחקתי ממנו אפילו אמה (מרחק של זרוע), עד שטבע.

אמר אבן עיאש: אמרתי לו: מה איתך, האינך ירא את אללה? הטבעת איש מוסלמי? אמר: חי אללה, לוּ הייתה עימי לבֵנה, הייתי מכה בה בראשו.

מצב המַואלי בתקופה האומיית
לא היו מכנים אותם בכינוי אַבּוּ, לא היו קוראים להם, אלא בשמות ובכינויים (כמו  الأَعْراج, عَرَبِيّ, يَهُودِيّ, או על-פי המקום, הדת וכד'), לא היו הולכים בשורה עימם ולא הניחום לצעוד בראש התהלוכה. ואם הם נכחו בארוחה, עמדו מעליהם [לשרת אותם]. ואם נתנו למַוְלא לאכול בשל גילו, כבודו וידיעתו, הושיבוהו במעבר, שעובר בו האופה (עם הפיתות) או הטבח, כדי שלא ייעלם מעיני המתבונן, שאין הוא מבין הערבים. לא היו מניחים להם להתפלל לעילוי נשמת המת בהלוויות, אם נכח מישהו מהערבים (אפילו אם הנוכח הוא אוויל, פתי). המבקש יד של אישה - לא היה מבקש את ידהּ של אישה מהם מאביה ולא מאחיה, אלא ביקש את ידהּ מהאפוטרופוס שלה. אם הוא הסכים, נשא [אותה לאישה], ואם לא - חזר [לביתו].
העמיד נאפע בן גֻ'בַּיְר מֻטְעִם איש מהמַואלי בראש המתפללים כאִמאם. אמרו (העירו) לו על כך, ואמר: רק רציתי לנהוג בענווה בתפילה מאחוריו.
נאפע בן גֻ'בַּיְר זה, כאשר עברה לידו הלוויה, נהג לומר: מי זה? ואם אמרו: משבט קריש, אמר: אוי לשבטו! ואם אמרו: ערבי, אמר: אוי לעירו! ואם אמרו: מַוְלַא, אמר: הוא רכוש אללה. אללה לוקח מה שהוא רוצה, ומשאיר מה שהוא רוצה (ברוך דיין אמת).

הסיבות לחיבור ספר הדקדוק
הראשון שהניח את היסודות לדקדוק הוא أبُو الأَسْوَدِ الدُّؤَلِيّ. הוא בא אל זיאד באלבצרה, ואמר לו: ייטיב אללה עם האמיר. אני רואה, שהערבים התמזגו עם הנוכרים (הפרסים), ונשתבשו לשונותיהם. הרשה לי לקבוע להם מדע, שלפיו יתקנו את דיבורם! אח"כ בא אל זיאד איש ואמר: מת אבינו (הוא אמר מלה זו כמושא ישיר), והשאיר אחריו בנים (מלה זו אמר כנושא). אמר זיאד: מת אבינו והשאיר אחריו בנים? (הוא חזר על דברי האיש כולל הטעות). הַחזירו אלי את أبُو الأَسْوَدِ الدُّؤَلِيّ. הוא הוחזר אליו, ואז אמר [זיאד]: קְבַע לאנשים את הדבר, שאסרתי עליך קודם לכן (לֵךְ חבר דקדוק)! קבע להם דקדוק.

זיאד מצא איש, ואמר לו: שב בדרכו של أبُو الأَسْوَد, וכאשר יעבור לידך, קְרא משהו מהקֻראן, ועשה בכוונה שגיאה בתחביר. עשה זאת [האיש]. כאשר עבר לידו אבו אלאסוד, הרים האיש את קולו ואמר: "אללה מנער חוצנו מהכופרים ומשליחוֹ" [سورة التوبة (9), פסוק 3]. أبُو الأَسْوَد ראה זאת בחומרה רבה, ואמר: ירומם ויתעלה אללה, שינער חוצנו משליחוֹ. אח"כ חזר מיד אל זיאד, ואמר: שמע נא, אני נענה לְמה שביקשת, ורואה לנכון להתחיל לנקד את הקֻראן בניקוד תחבירי. שְלח אלי 30 איש! זיאד הביאם, ו-أبُو الأَسْوَدِ בחר 10 מתוכם. אח"כ המשיך לבחור מתוכם, עד שבחר איש אחד מ[שבט] עבד אלקיס. אמר: קח את הספר ו[קח] צבע שונה מצבע הדיו [המופיע בספר]. כאשר אפתח את שפתיי, נקד נקודה אחת מעל האות! כאשר אקפוץ אותן, סמן נקודה לצד האות! כאשר אני מכווץ אותן, סמן נקודה מתחתיה! אם אחרי התנועות האלה יש הגייה אַפּית [תנוין], נקד שתי נקודות.

קביעת הניקוד הדיאקריטי
סיפר אבו אחמד אלעסכרי בספר השיבוש, שהאנשים המשיכו לקרוא בספר [הקֻראן] של עֻת'מאן בן עפאן, רצון אללה עליו, למעלה מ-40 שנה, עד ימי עבד אלמלכּ בן מרואן. אח"כ רבו השיבושים ונפוצו בעיראק. כתוצאה מכך מיהר אלחג'אג' בן יוסף אל סופריו, וביקש מהם, שיקבעו סימנים לאותיות הדומות [בצורתן  (= ניקוד דיאקריטי)]. אומרים, שנצר בן עאצם עשה זאת. הוא קבע את הנקודות בודדות וזוגות, ושינה את מקומותיהן. האנשים סימנו זאת במשך זמן מסויים, כשאין הם כותבים, אלא אם כן יש ניקוד דיאקריטי. גם עם השימוש בניקוד הדיאקריטי חלו שיבושים, ואז חידשו את התנועות (הניקוד הפנימי של המלים), ואז אחרי הניקוד הדיאקריטי היו שמים (מוסיפים) ניקוד פנימי. ואז כאשר לא בדקו את המלה ומובנהּ לא הוברר די הצורך, אירע שיבוש. חיפשו פתרון [כדי להימנע מכך], אך לא מצאוהו, אלא באמצעות לימוד פיות האנשים באמצעות שינון [בע"פ].

דרכי הבלשנים בחקר הלשון
אמר אבן ג'ני: בא אלי מזמן במוצול בדוי, ששמו מחמד בן אלעסאף אלשג'רי. כמעט ולא ראיתי בדוי צח לשון ממנו. אמרתי לו יום אחד, מתוך אהבה לצחוּת הלשון שלו, מתוך התענגות ממאבקו [הנאה מדרך ההארכה שלו], ועל פי המנהג עימו לעורר אותו  ולהלהיב את מחשבתו [ולהדליק את אבן הצור של מחשבתו]: איך אתה אומר: "אחיך (בתפקיד תחבירי של נושא) כיבד את אביך (בתפקיד תחבירי של מושא)?" אמר - כך. אמרתי לו: האם אתה אומר "אחיך (בתפקיד תחבירי של נושא) כיבד את אביך (בתפקיד תחבירי של נושא)?" אמר: אינני אומר "אביך" (בתפקיד תחבירי של נושא) אף פעם. אמרתי: אם כך, כיצד תאמר "אביך (בתפקיד תחבירי של נושא) כיבד אותי?" אמר - כך. אמרתי: האם אין אתה טוען, שלעולם אינך אומר "אביך" (בתפקיד תחבירי של נושא)? אמר: מה, יש כאן הבדל בין שתי משמעויות הדברים.

והאם דבריו "יש הבדל בין שתי משמעויות הדברים" אינם כפי שאנו אומרים "הוא עכשיו נושא במשפט פעלי, ובהתחלה היה מושא?" רְאה את קיום המשמעויות של דבר זה אצלם, גם אם דרך דיבורם לא קבעה זאת במפורש.

תשובת אלמנצור בזמן שהוזמן לדו-קרב
אבן הֻבַּיְרה שלח אל אלמנצור, כשהוא נצור בואסִט ואלמנצור מולו (צר עליו): הנני יוצא היום, ואני מזמין אותך לדו-קרב, כי נודע לי, שאתה מייחס לי מורך לב (מתאר אותי כפחדן). כתב אליו [אלמנצור]: אבן הֻבַּיְרה, הינך גבר, העובר את הגבול המותר. אני ממשיל כאן משל עליך ועלי: נודע לי, שאריה פגש חזיר, והחזיר אמר לו: הילחם בי! אמר לו האריה: הרי אתה חזיר, ואינך שווה לי, ואינך דומה לי. כאשר אעשה מה שביקשת ממני (אצא עימך לדו-קרב) ואהרוג אותך, יאמרו עלי: "הרגת חזיר". אינני רואה בזאת כבוד ולא תהילה [לכן אינני מוכן לצאת לקרב עימך]. ואם אתה תגבר עלי, זו תהיה חרפה בשבילי. אמר [החזיר]: אם אתה לא תעשה זאת (לא תילחם בי), אחזור אל חיות הטרף (האריות), ואודיע להם, שאתה נסת מן המערכה, ופחדת להילחם בי. אמר האריה: נשיאת הקלון שבשקר שלך קלה בעיני יותר מאשר להכתים את שפמי בדמך.

חיסול אבו מסלם אלח'ראסאני
כאשר קיבל אלמנצור את הח'ליפוּת, הוא שלח את אבו מֻסלם לאלשאם להילחם בדודו עבד אללה בן עלי בן אלעבאס. כאשר ניצח אבו מסלם, לקח שלל ואסף את כל מה שהיה במחנה עבד אללה בן עלי. עבד אללה נסוג לאלבצרה, ושלח כמה מעבדיו לדאוג לכספים שביתר המחנה. כעס אבו מסלם ואמר: נאמן ביחס לדם, בוגד ביחס לכספים! וקילל את אלמנצור. אבו מסלם החליט להמרות [את פי אלמנצור], ולפנות לח'ראסאן, ולא לבוא אל אלמנצור. פחד אלמנצור, שאבו מסלם יפנה לח'ראסאן במצב זה (כשהוא עלול למרוד בו), והעניינים שם ישתבשו.

אבו מסלם היה אדם מעורר יראת כבוד, ערמומי, אמיץ, נבון, נועז בדברים, פיקח ומלומד. כתב אליו אלמנצור, כשהוא מפייסוֹ ומרגיעוֹ, מבטיח לו חסד ומבקש ממנו לבוא. ענה [אבו מסלם]: אני מתנגד לציית (מסרב), ואני פונה לח'ראסאן. ואם אתה תשפר את עצמך, אהיה אני שומע ומציית. ואם תלך אחר נטיית ליבך, אחפש לי מצב, שבו אחוש ביטחון. גברו פחדוֹ של אלמנצור מפניו וכעסוֹ עליו, וכתב אליו מכתב בזו הלשון: לדעתנו, אינך במצב כזה, שבו תיארת את עצמך. הודות לניסיונך הטוב במדינתנו אינך זקוק לדיבורים כאלה, אני מבקש ממך לבוא. שלח אלמנצור את המכתב ביד אדם חכם מחבריו, ואמר לו: לך אליו, ודבר עימו בשיא העדינות! אם לא תישאר לך עוד תחבולה, אמור לו: פלוני אומר לך: לא אהיה מצאצאי אלעבאס ולא בנו של מחמד, אם אמשיך במצב דברים זה (לא ייתכן, שמצב כזה יימשך). הלך אליו השליח ומסר לו (לאבו מסלם) את המכתב. הוא קרא [אותו] ופנה אל ידיד שלו, ששמו מאלכּ בן אלהית'ם, ואמר לו: מה דעתך? אמר [מאלכ בן אלהית'ם]: דעתי, שלא תחזור אליו, כי אם תחזור אליו - יהרוג אותך. ואם תלך בדרכך עד שתגיע לאלרי (עיר חשובה בח'ראסאן), שהם צבאך, תשהה [שם] ותטפל בעניינך. ואם יקרה לך משהו, תעמוד ח'ראסאן מאחוריך. החליט אבו מסלם [לעשות] זאת, ואמר לשליח: אמור לחברך: אין בדעתי לבוא אליך, ואני פונה לח'ראסאן.

אמר לו [השליח]: אין לך משהו אחר [לומר לו]? אמר [אבו מסלם]: כן. התבודד [השליח] עימו ומסר לו מה שאמר אלמנצור. נאלם [אבו מסלם] ושתק זמן מה, אח"כ אמר: אחזור ואתנצל בפניו. אח"כ מסר את צבאו לאחד מחבריו, ואמר לו: אם יגיע אליך מכתבי, כשהוא חתום במחצית חותמי, זהו מכתבי. ואם הוא חתום בכל חותמי, דע שאין זה חותמי! וציווה עליו מה שרצה.

אח"כ הלך אל אלמנצור, ופגש אותו בקטסיפון (בירת פרס הסאסאנית). כאשר נכנס אליו, נישק את ידו, ו[אלמנצור] קירבו וכיבדו. אח"כ ציווה עליו לחזור לאוהלו, לנוח, להיכנס לבית המרחץ ולשוב למחרת, והוא [אבו מסלם] הלך. כאשר עלה הבוקר, בא אליו שליחוֹ של אלמנצור והזמין אותו. אלמנצור הכין [קודם לכן] קבוצה של חבריו מאחורי הוילון כשבידיהם חרבות, וציווה עליהם, שכאשר יכה באחת מידיו על השנייה, הם ייצאו ויהרגו את אבו מסלם. כאשר נכנס אליו אבו מסלם, החל לנזוף בו ולגעור בו על [כל] חטא וחטא; ואבו מסלם מתנצל על כל אחד בנפרד. הוא [אלמנצור] מנה לו כמה חטאים. אמר אבו מסלם: אמיר המאמינים, לא אומרים ל[אדם] שכמותי [דברים] כאלה, ולא מונים לפניו חטאים כאלה אחרי מה שעשיתי. כעס אלמנצור ואמר: אתה עשית! חי אללה, לוּ הייתה במקומך שפחה שחורה, היא הייתה עושה מה שעשית. אמר אבו מסלם: הנח לזה, כי אינני פוחד עוד ממישהו זולת אללה. מחא אלמנצור כף אל כף (היכה בידו האחת על השנייה), ויצאו האנשים ההם והיכו בו (באבו מסלם) בחרבותיהם. צעק [אבו מסלם]: השאירני בחיים, אמיר המאמינים, למען אויביך! (כדי שאהרוג את אויביך). אמר אלמנצור: אתה האויב שלי עכשיו (איזה אויב יש לי יותר גדול ממך?). אח"כ ציווה לעטפו בכיסוי. אח"כ ציווה אלמנצור [לתת] כסף לחייליו, והם התפזרו. החזיק אלמנצור בח'ראסאן (לאלמנצור היה חופש פעולה / הנהלת העניינים עברה לידי אלמנצור בח'ראסאן), וזאת בשנת 137 [להג'רה].


מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #5 ב- : דצמבר 17, 2008, 22:33:56 »
אלרשיד שולח לקרוא לרופא מהודו
מציינים, שאלרשיד חלה. טיפלו בו הרופאים, ולא מצאו מרפא למחלתו. אמר לו אבו עֻמר הפרסי: בהודו יש רופא, ששמו מַנְכַּהּ. ראיתי אותם מַפנים אותו לכל אחד בהודו. והוא אחד מחסידיהם ומהפילוסופים שלהם. לוּ שלח אליו אמיר המאמינים, אולי אללה ייתן לו מרפא באמצעותו. פנה אלרשיד אל מישהו, שעליו הטיל [את המשימה] ושלח לו מתנה, שתסייע לו בנסיעתו. הוא בא, טיפל באלרשיד, ונרפא ממחלתו. נתן לו [אלרשיד] קצבה גדולה וכספים רבים.

המדע והמלומדים בימי אלמאמון
כאשר עברה הח'ליפות אל הח'ליף השביעי מהם - עבד אללה אלמאמון בן הארון אלרשיד בן מחמד אלמהדי בן אבי ג'עפר אלמנצור - הוא סיים את מה שהתחיל סבו אלמנצור. הוא פנה לבקש ידע במקומותיו, והפיק אותו ממקורותיו הודות לשאיפתו האצילה ולכוח נפשו הנעלה. הוא בא במגע עם מלכי הביזנטים, נתן להם מתנות נכבדות, וביקש מהם שישלחו לו את ספרי הפילוסופיה, שיש להם. הם שלחו אליו את ספריהם של אפלטון, אריסטוטלס, היפוקרטס, גאלינוס, אוקלידס, בטלימוס ופילוסופים אחרים, שהיו בידיהם. הוא בחר את המתרגמים המנוסים ביותר, והטיל עליהם לתרגמם בדייקנות. הם (הספרים) תורגמו למענו במקסימום הדיוק האפשרי. אח"כ המריץ את האנשים לקרוא אותם, ועורר בהם רצון ללמוד אותם. בזמנו שגשג שוק הידע, ובתקופתו קמה מדינת החכמה. קבוצת בעלי אומנויות והשכלה ידעה בימיו על בוריים את רוב חלקי הפילוסופיה, והם העבירו לאלה שאחריהם את הרפואה והכשירו את יסודות הספרות, עד שהממלכה העבאסית כמעט השתוותה לממלכה הביזנטית בימי תפארתהּ ובזמן היותה מאוחדת.

אבראהים בן אלאדהם
אבראהים בן אלאדהם היה בן מלכים (פלייבוי, בן-טובים). באחד הימים יצא לצוד, והנה נתקל בשועל או בארנבת. בהיותו רודף אחריו יצאה בת-קול ואמרה: הוי אבראהים, האם [לשטויות] האלה נולדת או צֻווית? אח"כ קרא עוד קול מעל אוכף סוסו (מתוך המתקן, שעליו יושב האדם על הסוס – האפיריון): חי אללה, לא לזאת נולדת, ולא לזאת צֻווית. אז ירד מעל בהמתו, ונתקל ברועה של אביו. לקח ממנו (מהרועה) את הגלימה השחורה הפשוטה שלו (של הרועה) העשויה מצמר ולבש אותה, ונתן לו (לרועה) את סוסו ואת כל מה שיש לו (ונשאר רק עם הגלימה של הרועה). אח"כ [מספרים ש]הוא נכנס למדבר, אח"כ למכה, והתחבר עם סֻפְיאן אלת'ורי ואלפצ'יל בן עיאצ', ונכנס לאלשאם, ושם הוא מת.
היה אוכל ממעשה ידיו, וראה במדבר איש, שלימד אותו את השם המפורש של אללה, והתפלל אליו והשתמש בשם הזה אחריו (אחרי המפגש עם איש זה). אח"כ ראה את "הירוק", עליו השלום, ואמר לו: זה שלימד אותך את השם המפורש הוא אחי, דוד [המלך].
אבראהים בן אלאדהם אמר לאיש בזמן ההקפות: דע לך, שלא תשיג דרגה של צדיקים עד שתעבור 6 מכשולים: הראשון שבהם - תנעל את דרך החיים המתוקים, ותפתח את דלת המצוקה. השני - תנעל את דלת התפארת והכבוד, ותפתח את דלת המסכנוּת, השפלוּת. השלישי - תנעל את דלת חיי הרווחה, ותפתח את דלת המאמץ. הרביעי - תנעל את דלת השינה, ותפתח את דלת נדודי השינה. החמישי - תנעל את דלת העושר, ותפתח את דלת העוני. השישי - תנעל את דלת התקווה, ותפתח את דלת ההתכוננות למוות.
לאבראהים בן אלאדהם נתנו כרם, כדי לשמור עליו. עבר חייל וביקש: תן לי מהענבים האלה. אמר: בעליו לא נתן לי רשות לעשות זאת. החל [החייל] להכותו בשוטו. הנמיך [אבראהים] את ראשו ואמר: הכה ראש, כל זמן שהוא ממרה את פי אללה (או: אשר זמן רב המרה את פי אללה כלומר, המכות מגיעות לי. אולי לא הגעתי למעלה הנכונה של صالِح, ולכן מגיעות לי המכות). התעייף החייל והסתלק לו.

ד'ו אלנון אלמצרי
שמעתי את יוסף בן אלחסין אומר: כאשר נודע לי, שד'ו אלנון יודע את השם המפורש, יצאתי ממכה, כשאני בדרכי אליו, עד אשר השגתי אותו בגיזה - מצרים. דבר ראשון כשראה אותי, כשאני עם זקן ארוך, בידיי היה כלי עשוי עור למים ולאוכל (אופייני לצוּפים הנודדים. הצוּפים היו אז הביטניקים), על כתפיי גלימה, ועל רגליי סנדלים (או: נעלי בית) - צורתי הגעילה אותו, והוא הראה לי, שהוא מתעב אותי. אחרי יומיים בא אליו איש מאנשי الكَلام (שגם הם יודעים את תורת הנסתר), והתווכח איתו על משהו מענייני ה-كَلام, והוא גבר על ד'ו אלנון (בוויכוח הזה הוא ניצח אותו). אח"כ אני התווכחתי איתו על משהו, שהוא לא הבין אותו, ואז נדהם ד'ו אלנון, שהיה זקן, ואילו אני - נער. הוא קם ממקומו, ישב לפני ואמר: סלח לי, לא ידעתי את מעמדך מבחינת הידע (לא ידעתי, שאתה כזה גאון). אתה נחשב בעיניי למצויין שבאנשים (עכשיו אתה מועדף אצלי). ואז הוא לא חדל לפארני ולכבדני ולרוממני בפני כל חבריו, עד שנשארתי כך במשך שנה (במצב שבו הוא מפאר אותי). אחרי זה אמרתי לו: שירתּי אותך שנה, ונאמר לי, שאתה יודע את השם המפורש. ניסית אותי [במשך שנה], וראית, שאני ראוי לכך (לדעת את השם המפורש). [לפיכך] אם אתה יודע אותו, למדני אותו.

ד'ו אלנון שתק, ולא השיב לי דבר, ויצר אצלי את האשליה, שעוד מעט הוא ילמד אותי. אח"כ שתק עוד 6 חודשים, עד שאמר: סע אל ידידי פלוני באלפֻסְטאט, וקח אליו את הצלחת הגדולה הזאת. לקחתי את הצלחת (או: המגש), והיא הייתה קשורה במטפחת גדולה. כאשר הגעתי לגשר, שהיה בין אלפסטאט לאלגיזה, אמרתי בליבי: אני רואה, שהצלחת קלה. הבה ואראה מה יש בתוכה. היתרתי את המטפחת, והנה עכברה קפצה מהצלחת. כעסתי ואמרתי: ד'ו אלנון צחק עלי. חזרתי אליו, כשאני מאוד כועס. כאשר ראה אותי חייך, וכבר הבין. אמר: משוגע. אני בטחתי בך ביחס לעכברה, ואתה רימית אותי ובגדת בי. איך אאמין בך ביחס לשם המפורש? קום ממני, ושלא אראה אותך עוד!

המֻעְתַזִלַה
וַאצִל בן עטאא' ועמרו בן עֻבַּיְד היו מתלמידיו של אלחסן אלבצרי, ירחם עליו אללה. כאשר הם חידשו אסכולה - שהיא: החוטא איננו מאמין ולא כופר - הם פרשו מחוגו של אלחסן אלבצרי, וישבו בצד במסגד. אמרו האנשים: הם פרשו מחוגו של אלחסן אלבצרי, וכינו אותם "פורשים" (מֻעְתַזִלַה). לכן אמר השופט עבד אלג'באר, שהוא ראש המֻעְתַזִלַה: בכל פעם שמופיע בקראן הביטוי פרישה, הכוונה היא פרישה מההבל. ולימד, שהשם 'פרישה' הוא שבח.

[דבר] זה נוגד את דברי [אללה] יתעלה: "גם אם אינכם מאמינים לי, הניחו לי!", כי הכוונה של פרישה זו ("הניחו לי") היא הכפירה.

דע, שכל המֻעְתַזִלַה מסכימים על שלילת תארי אללה יתעלה מקביעת גורלו של האדם, ועל כך, שהקֻראן נוצר, ושאללה יתעלה אינו יוצר את מעשי העבד (עבד אללה, אלא הוא האחראי למעשיו).

ההתפשטות הפרסית בימי העבאסים
מבין המסַפרים [העממיים] מוסא אלאַסוארי, שהיה מפלאי העולם: צחות לשונו בפרסית הייתה זהה לצחות לשונו בערבית. הוא היה יושב במושבו, שבו התפרסם, והיה מושיב את הערבים לימינו ואת הפרסים לשמאלו, וקורא פסוק מהקֻראן, ומסביר אותו לערבים בערבית, אח"כ מַפנה את פניו אל הפרסים, ומסביר להם בפרסית, מבלי לדעת איזו לשון מבין השתיים היא הברורה ביותר (הוא היטיב לדעת את שתיהן). כששתי שפות נפגשות בלשון אחת [המדוברת ע"י אדם אחד], הן משבשות זו את זו, פרט לְמה שציינּו לגבי לשונו של מוסא בן סיאר אלאסוארי (צחות הלשון שלו הייתה זהה בכל אחת משתי הלשונות).

תפקיד התורכים בשלהי הממלכה העבאסית
כאשר עלה אלמֻעְתַז על כס הח'ליפוּת, ישבה הפמליה שלו, והביאו לו את האצטגנינים, ואמרו: הגידו לנו כמה הוא יחיה, וכמה הוא יישאר [על כס] הח'ליפוּת. היה אדם פיקח במושב זה, והוא אמר: אני יודע יותר מהם על אורך חייו ואורך ח'ליפוּתו. אמרו לו: כמה אתה אומר, שהוא יחיה, וכמה ישלוט? אמר: ככל שירצו התורכים. ולא נשאר במושב הזה מישהו שלא צחק.

פרק מקוֹרוֹת הקרמטים
בשנה זו (316 להג'רה) יצא אלג'נאבי הקרמטי, אללה יקלל אותו, למכה ונכנס אליה, ופגע באנשיה כאשר הם התאספו בעונת העלייה לרגל בהתחלת החג', כשהם קוראים את ה-تَلْبِية, והרג את המוסלמים במסגד הקדוש, כשהם נתלים בוילונות הכעבה, ועקר את האבן השחורה ולקח אותה, ועקר את דלתות הכעבה והסיר מהן את ה-كِسْوة, לקח את כל השרידים (המזכרות), שהשאירו הח'ליפים, שבהם קישטו את הכעבה.

אח"כ הוחזרה האבן אחרי שנים, אך דבר מהדברים שנשדדו לא הוחזר.

יתרון המורים
אמר חכם ההלכה אבו אללית' אלסמרקנדי, עליו השלום: סיפר זיד בן אסלם מפי אביו מפי מישהו מחברי שליח אללה, שאמר: האהוב ביותר מבין המאמינים אצל אללה אחרי הנביאים והנופלים על קידוש השם הם המורים. ואין על-פני האדמה מקום אחרי המסגדים, אשר אהוב יותר על אללה מהמקום, שבו קוראים ספר. ומפי אבראהים אלנח'עי, שאמר: מורה הנערים - מבקשים עבורו המלאכים מחילה בשמיים, הבהמות - על-פני האדמה, הציפורים - באוויר והדגים - בים.

יש אומרים, שכאשר נער נכנס לכֻּתַּאבּ ולומד את [הנוסחה] "בשם אללה הרחמן הרחום", סולח אללה ל- 3 נפשות: לאב, לאם ולמורה.

מיוחס לנביא, תפילת אללה עליו וברכתו, שאמר בנאום חג' הפרידה: אללה, סלח למורים והארך את ימיהם, וברך להם את פרנסתם וחייהם.

מפי אנס בן מאלכּ בידיעה אחרת, שהנביא אמר: אללה, העשר את המלומדים וחכמי הדת, ורושש את המורים.

אמר חכם ההלכה: בזה שאמר "ברך את פרנסתם" הכוונה פרנסה מדי יום ביומו, ובזה שאמר: "רושש אותם" התכוון, אל תרבה את ממונם, כי אם יהיו עשירים מדי, יעזבו את ההוראה.

מתוך לקטי הספרות
איש אחד גילה לרעהו סוד, וציווה עליו לא לגלותו. כאשר הסתיים [סיפור] הסוד אמר: האם הבנת? אמר: אדרבא, אינני יודע. אח"כ אמר לו: האם שיננת? אמר: אדרבא, שכחתי. אמר עמרו בן אלעאץ: אם אגלה את סודי לידידי, והוא יגלה אותו, האשמה תוטל עליי ולא עליו. אמרו לו: הכיצד? אמר? כי אני הייתי הכי טוב בשמירתו (של הסוד). אמרו:
   אם חזהו של הגבר צר מלהכיל את סודו שלו,
         הרי חזהו של מי שמפקידים בידיו את הסוד צר ממנו.


מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #6 ב- : דצמבר 17, 2008, 22:36:48 »
אלמאמון והטפיל
אבן עאמר אלפהרי מסר מפי זקניו, שאמרו: אלמאמון ציווה, שיובאו אליו 10 אנשים מאנשי אלבצרה, שהואשמו בכפירה, והביאו אותם אליו. עבר לידם טפיל, וראה אותם מתקבצים, וחשב [שזה למען דבר] טוב. הלך עימם אל החוף, ואמר: לא נפגשו אלה, אלא לשם משתה. הסתנן ונכנס אל הסירה, ואמר: אין ספק, שזהו טיול. לא חלף זמן רב, והאנשים נכבלו, והוא נכבל עימם. ו[אז] הבין, שהוא הגיע למצב, שהוא מעבר ליכולתו, ורצה להשתחרר, ולא יכול.

נסעו עד שהגיעו לבגדאד, והוכנסו אל אלמאמון. קרא להם בשמותיהם אחד-אחד, והחל להזכיר / לציין את מעשיו ודבריו ולהכות בצווארו, עד שלא נותר אדם זולת הטפיל. אמר אלמאמון: מי זה? אמר הממונה: אינני יודע, אמיר המאמינים, אלא שראינו אותו עימם, והבאנו אותו. אמר הטפיל: אמיר המאמינים, אינני יודע עליהם דבר, אך ראיתי אותם נפגשים, וחשבתי שהם מוזמנים למשתה, ולכן הצטרפתי אליהם. צחק אלמאמון ואמר: האם המזל הרע של הטפילוּת הביאוֹ למצב הזה? (הוא הגיע בגלל המזל הרע של הטפילוּת, שהביאוֹ למצב הזה). הבוּר הזה ניצל ממוות, אבל הוא ייענש, כדי שלא יחזור על מעשה דומה.

טפיל ונוסע
טפיל התלווה אל אדם בנסיעה, וכאשר התאכסנו בכמה אכסניות אמר לו האיש: קח דִרְהַם, ולך קנה לנו בשר! אמר לו הטפיל: חי אללה, קום אתה. אני עייף. הלך האיש וקנה אותו (את הבשר). אח"כ אמר לו האיש: קום בשל אותו! אמר [הטפיל]: אינני מיטיב [לבשל]. קם האיש ובישל אותו. אח"כ אמר לו האיש: קום פורר את הלחם במרק! אמר [הטפיל]: חי אללה, אני מתעצל. פורר אותו [האיש]. אחרי שיצק אותו לצלחת, אמר לו האיש: קום עכשיו ואכול! אמר הטפיל: כן, עד מתי הסכסוך הזה [בינינו יימשך]? חי אללה, אני מתבייש בגלל הסכסוך הרציני שיצרת. ואז הוא קם ואכל.

המבקר והחולה
ידיד של חאמד בן אלעבאס חלה, והוא רצה לשלוח אליו את בנו, שיבקר אותו. ציווה עליו ואמר: כאשר תיכנס, שב במקום הגבוה ביותר, ואמור לחולה: ממה אתה סובל? אם יאמר: מזה ומזה, אמור: מושלם, בעזרת האל, ואמור לו: איזה רופא היה אצלך? אם יאמר: פלוני, אמור לו: מבורך תהיה, בר מזל. אמור לו: מה אתה אוכל בבוקר / בצהרים? אם יאמר: זה וזה, אמור לו: אוכל משובח. הלך הבן ונכנס [לבקר] את החולה. היה לפניו מקור אור, והוא ישב עליו בגלל גובהו. ואז הוא נפל על חזהו של החולה ופגע בו. אח"כ ישב, ואמר לחולה: ממה אתה סובל? אמר [החולה] בכעס: אני סובל ממחלת המוות. אמר [הבן]: מושלם, בעזרת האל. אמר: איזה רופא היה אצלך? אמר [החולה]: מלך המוות. אמר [הבן]: מבורך תהיה, בר מזל. אמר: מה אתה אוכל בבוקר / בצהרים? אמר [החולה]: את סם המוות. אמר [הבן]: אוכל טוב, משובח.


מנותק jewlover and arabhater

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 5996
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #7 ב- : דצמבר 18, 2008, 06:02:07 »
חחחחח כמה שקרים המציא מוחמד מתורתינו ומהתלמוד...........חח ימח שמו וזכרו!
יש לי שאלה האם מותר לקרוא כאלה דברים לפי ההלכה זה הרי  מדת אחרת?
היום כולם יודעים שהרב כהנא צדק!

מנותק דוקא_כך

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 3620
  • ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #8 ב- : דצמבר 18, 2008, 07:33:43 »
בס"ד

לא יאומן.  במקום ללמד תלמידים איך לתרגם למשל תעמולה נאצית של עיתונים ערביים וחדית'ים רצחניים נגד יהודים ו"כופרים" אחרים, הם מלמדים תלמידים חדית'ים לא-רלוונטיים, ולמעשה מלמדים איסלם.  במקום לכתוב "ימח שמו וזכרו" הם כותבים "תפלת אללה עליו וברכתו"...  אחרי זה מתפלאים שנשים יהודיות יוצאות עם ערבים?!
יהונתן פולארד
ראובן מנינג
יגאל עמיר
חגי עמיר
עופר גמליאל
שלמה דביר
ירדן מורג
דוד אמויאל
חזקיהו עמי פופר
גור המל
ישי שליסל
דני טיקמן
ג'וליאן סופיר
ארנולד ישראלוב
רחמים לוטטי
חברי מחתרת בת-עין
יונה אברושמי
יבגני גרוסמן
אלכסנדר רבינוביץ'
מורדי הראל
אליצור הראל

מנותק אחים באמת

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) בכיר(ה)
  • *
  • הודעות: 2494
  • פתחו לי פתח כחודו של מחט...
    • האתר שלי
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #9 ב- : דצמבר 18, 2008, 08:45:09 »
חחחחח כמה שקרים המציא מוחמד מתורתינו ומהתלמוד...........חח ימח שמו וזכרו!
יש לי שאלה האם מותר לקרוא כאלה דברים לפי ההלכה זה הרי  מדת אחרת?
רבותינו, חז"ל
תמיד למדו הכל כדי להבין את העניין ולסתור אותו
ע"פ התורה והחכמה של בורא עולם
שבחר בנו מכולם, והשטויות שלהם.

גם כשפים למשל, כל חכם שהוא דיין צריך לדעת,
כדי שאם יווצר מקרה כזה של דין שקשור לכשפים,
שהוא יהיה בקי בנושא.

מנותק נץ וגאה בזה

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 6815
  • Hierosolyma Victor
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #10 ב- : דצמבר 18, 2008, 20:54:00 »
ועוד הערה קטנה, מי שמחפש תשובות תאולוגיות לדברי ה"מעתזילה" ימצא אותם במורה הנבוכים לרמב"ם, ואני בכלל ממליץ ללמוד את הספר.
אלוף מיל. בני פלד ז"ל
"צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה-וטעה" מילותיו האחרונות לילדיו.

מנותק zelhar

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 4293
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #11 ב- : דצמבר 19, 2008, 00:06:20 »
ועוד הערה קטנה, מי שמחפש תשובות תאולוגיות לדברי ה"מעתזילה" ימצא אותם במורה הנבוכים לרמב"ם, ואני בכלל ממליץ ללמוד את הספר.
על איזה תרגום אתה ממליץ ?

מנותק אחים באמת

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) בכיר(ה)
  • *
  • הודעות: 2494
  • פתחו לי פתח כחודו של מחט...
    • האתר שלי
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #12 ב- : דצמבר 19, 2008, 00:23:24 »
על איזה תרגום אתה ממליץ ?
אני ממליץ על תרגומו של מו"ר יוסף קאפח זצ"ל




מנותק נץ וגאה בזה

  • חבר(ה) בכיר(ה) של כבוד
  • *
  • הודעות: 6815
  • Hierosolyma Victor
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #13 ב- : דצמבר 19, 2008, 00:59:04 »
אני ממליץ על תרגומו של מו"ר יוסף קאפח זצ"ל




אפשר גם את של פרופ' שוורץ, אבל של הרב קאפח הוא מצוין.
אלוף מיל. בני פלד ז"ל
"צאו החוצה וצלצלו בפעמון שנתן לי מפקד חיל הים. כשישאלו אתכם למה אתם מצלצלים, ענו שכאן מת יהודי משוגע, שחשב שהיהודים מסוגלים להקים מדינה-וטעה" מילותיו האחרונות לילדיו.

מנותק משה לוי

  • חבר(ה) בכיר(ה)
  • *
  • הודעות: 1652
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #14 ב- : ינואר 03, 2009, 19:57:13 »
וואו,arter1 כל הכבוד,איזה השקעה,מאיפה העתקת את כל החדית' ואיך מנקדים בסימני ניקוד מתחת למילה מסוימת בפורום כמו שאתה עשית?
וד"א המוסלמים כ"כ שקופים,רואים איך שהם לקחו את כולם מהתורה שלנו את אברהם את יצחק,את אדם הראשון,את עמרם,ובקוראן שלהם יש גם את שבא ואת נח ועוד הרבה
[gif[/img]

מנותק arter1

  • חבר(ה) V.I.P
  • חבר(ה) מקצועי(ת)
  • *
  • הודעות: 800
החדית'ים עליהם נבחנים בבגרות
« להגיב #15 ב- : ינואר 04, 2009, 14:21:43 »
וואו,arter1 כל הכבוד,איזה השקעה,מאיפה העתקת את כל החדית' ואיך מנקדים בסימני ניקוד מתחת למילה מסוימת בפורום כמו שאתה עשית?
וד"א המוסלמים כ"כ שקופים,רואים איך שהם לקחו את כולם מהתורה שלנו את אברהם את יצחק,את אדם הראשון,את עמרם,ובקוראן שלהם יש גם את שבא ואת נח ועוד הרבה

בנוגע לניקוד דבר ראשון תכתוב את האות
לאחר מכן תקיש על מקש ה-Caps Lock
ולאחר מכן תלחץ על Shift עם מקש מהשורה הראשונה של המקלדת (איפה שיש את המספרים אבל לא השורה של F1 F2 וכו')
למשל Shift ו- 4 נותן חיריק
Shift ו-7 נותן פתח